[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
[ליצירה]
האמנם שני עולמות קטביים?
או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה...
שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני,
אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון...
או שלא...
[ליצירה]
על "יופיו של יפת באוהלי שם" שמעת?
הסצנה היא תנכי"ת, ולא זכור לי שיש בה איזשהו אלמנט נוצרי מופגן (מלבד המיקום), בטח שלא בפרט הקטנטן מתוכו שבו השתמשתי.
ואם אפשר להשתמש בשירה נוצרית ומוסלמית בשביל חזנות ולהלחין פסוקים (כפי שנעשה במשך דורות והוכשר ואף עודד ע"י הרב עובדיה) אז למה לא בשביל לצייר פסוק?
חוצמזה שהתמונה די מטושטשת, וציינתי את המקור רק בשביל ההגינות, ולא בשביל לשים דגש על המקור.
הבעיה היחידה שאולי יש בציור היא האנשה של האל, שגם הנוצרים התנגדו לה, ונראה לי שזה רק רמוז בקושי, ואם לא מציירים פנים או משהו שהוא בברור ציור דמות האל, לא צריכה להיות בעיה.
תודה בכל זאת על האכפתיות, ופעם הבאה אשתדל לא להתעצל, ולחפש מקורות יותר ברוח היהדות
[ליצירה]
הממם...
"משוררי השקר ונביאיו,"
שאני אקח את זה אישית?
טוב למה התכוונת כבר גילית בתגובה, אז אין כאן מקום לניתוחים יבשים...
לומר שיש כמות סופית שך סגנונות שירה? נשגב מבינתי מה המשמעות אבל קטונתי מלחלוק על מר פרידמן המלומד.
אני אישית מוצרא הרבה ממה שדיברת עליו בהרבה מהשירה ה"ישנה" .
לפעמים השירה החדשה וישנה- שניהם נחצבו מאותו סלע,
שהרי "לא זכינו באור מן ההפקר" וכל מה שכותב אדם מעמקי נפשו, הרי מקורו באינסוף...
שנזכה להתאבקות ב
"שורות הקטנות השחורות"
(אם כי אני אישית מעדיף את האש הלבנה שבין השורות...)
ןשבוע טוב
נביש
[ליצירה]
למרות שאני בדרך כלל לא אוהב את הסגנון המאוד ישיר ולא מקושט הזה, אני חייב להודות שיש כאן כמה אמירות חזקות, בעיקר בשורות האחרונות, בטואו רגשות שאני שותף להן מאוד.
[ליצירה]
גוף הסיפור לוקח את עצמו ברצינות גדולה מידי,
וקצת קשה לי להזדהות עם המסר..
אך כתוב היטב, כל מילה במקום. ההתחלה והסיום מצויינים (דווקא בחזרה שלהם) הילדים מתנהגים כמו ילדיפ, הברמן כמו ברמן והמכשפות...
שמואל
רק למה מספר על היד?
quetiapine dosage for sleep asser.nl quetiapine overdose amount
[ליצירה]
brave brave sir robin!
בשביל רעיון לא גמור זה די מוצלח.יש כאן ניגוד בין בחינת שבת - שבורה, לא מעוצבת, לבין עמידות ובית.
השבת הביתית העמידה לא מכילה את השמיים. אבל הדרך נפתחת ויש שני נרות, והתגלית היא מה ששכחנו-
שיש שבת בכל מיני צבעים...
מי יתן ויפוצו רעיונותיך החוצה
וששבתותיך יצבעו בכל גווני הקשת
מידידך החציל
תגובות