אני יודע
את חכמת הבדיחה
ושוכח
כי אני אוהב אותך
יותר מהפאנ'ץ-ליין
נכתב בסדנת-כתיבה כשהמשימה הייתה לכתוב את השיר שרבי נחמן היה כותב
(כמובן שבחרתי להעביר אותו ללשון עדכנית יותר)
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול) חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית. מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי. לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון. לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף. מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך. לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק. היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה. עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות. (אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת) המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו. שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית. אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר. הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר... שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים". באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד. אבל על השורות: "אולי של עצמם מביטים הרבה פעמים בעצמם" אני חייב לחלוק. מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם, מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה. בנוסף, שאל את עצמך, האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר "מודעת אבל לשירה"? הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון) הכול ברוח טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] נראה לי שהוא פשוט לא מצליח לומר כי זה גדול עליו, לא כי הוא טיפש מדי לדעת מה טוב לו. בחינת "כלים שלא מכילים את האור"... ואולי הכוונה לאו דווקא לנבואה אלא לתחושה של כולנו הרבה פעמים שיש לנו משהו חשוב לומר לעולם (שיר, סיפור, מניפסט, הגיג) אך בבואנו להוציא את זה החוצה הכל מתפקשש... נחמד מאוד, תנסה להוסיף דימויים נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בסוף כל משפט בעברית יושב לו זקן עם כינור... [ליצירה]
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי. אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'. ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית. נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה. הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה. אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה) והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי- אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו. ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות." היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו- "מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת." יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר. בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] הממם... "משוררי השקר ונביאיו," שאני אקח את זה אישית? טוב למה התכוונת כבר גילית בתגובה, אז אין כאן מקום לניתוחים יבשים... לומר שיש כמות סופית שך סגנונות שירה? נשגב מבינתי מה המשמעות אבל קטונתי מלחלוק על מר פרידמן המלומד. אני אישית מוצרא הרבה ממה שדיברת עליו בהרבה מהשירה ה"ישנה" . לפעמים השירה החדשה וישנה- שניהם נחצבו מאותו סלע, שהרי "לא זכינו באור מן ההפקר" וכל מה שכותב אדם מעמקי נפשו, הרי מקורו באינסוף... שנזכה להתאבקות ב "שורות הקטנות השחורות" (אם כי אני אישית מעדיף את האש הלבנה שבין השורות...) ןשבוע טוב נביש [ליצירה]
- [ליצירה] לא הבנתי בשורה התחתונה ראפ ישראלי אפשרי או לא? ואם לא אז לא ממש הבנתי למה? למשל סגול 59 עשה ראפ ממש בסדר, (למרות שהצד המוזיקלי על הפנים) ואפילו לשבק"ס יש כמה יציאות טובות (מוזיקלית, ומבחינת איכות הראפ). אז מה הבעיה? [ליצירה]
תגובות