בלוז ליום גשום
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] הכל על המחשב בפוטושופ אבל בלי הרבה אפקטים, בעיקר מריחות ומברשות שונות [ליצירה]
- [ליצירה] טוב שהרבדים לא מובנים, שלא יתחילו ללמוד לי פה עם "רבדים" בגמרא חו"ש, שזה יותר גרוע מביטול תורה ר"ל ובנימה פחות צינית, דווקא מובן היטב, (למרות שאני רואה שוויתרת על אי-אליו סוגרים) אני מקווה כרובי, התורה שלך מגניבה מספיק שאתה זוכר לברך עליה תחילה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] גוף הסיפור לוקח את עצמו ברצינות גדולה מידי, וקצת קשה לי להזדהות עם המסר.. אך כתוב היטב, כל מילה במקום. ההתחלה והסיום מצויינים (דווקא בחזרה שלהם) הילדים מתנהגים כמו ילדיפ, הברמן כמו ברמן והמכשפות... שמואל רק למה מספר על היד? [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] עלה בדעתך שגם השיר הזה לא היה נכתב אילולי הבית והתענוגות המודרניים. קשה להאמין שהומלסים חשים את "מגע המים הנוטפים" על ראשיהם, "מקדשים, מטהרים". צימחונות זההמצאה של שבעים. געגועים ל"חורף אמיתי" זה המצאה של האדם המודרני. נביא שקר (לו מאוד בגשם ) [ליצירה]
- [ליצירה] בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי. מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי". (ע"פ ויקיפדיה) [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] כמה הבהרות: את הידיים צייר מיכאלנג'לו, בציור 'בריאת האדם'. השאר זה שלי (בעזרת הפוטושופ) הטקסט: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהילים לב ו) היה אמור להיות משולב בתמונה, אבל לא הצלחתי לעשות את זה קריא, אז בצער רב וויתרתי, ולכן זה בכותרת. תהנו [ליצירה]
- [ליצירה] בהתחלה קראתי את זה כשיר על געגוע ומרחק, אבל המילה 'מחנות' החזירה אותי ל'רכבות' ולמספר הצרוב, ואז גם הבית קברות קיבל משמעות חדשה, ואולי גם האבק האפור. אני לא בדיוק מבין את המוטיב של השואה כאן מה הקשר שלו למערכת היחסים שמתוארת וגם- מה זה שבץ? [ליצירה]
- [ליצירה] על "יופיו של יפת באוהלי שם" שמעת? הסצנה היא תנכי"ת, ולא זכור לי שיש בה איזשהו אלמנט נוצרי מופגן (מלבד המיקום), בטח שלא בפרט הקטנטן מתוכו שבו השתמשתי. ואם אפשר להשתמש בשירה נוצרית ומוסלמית בשביל חזנות ולהלחין פסוקים (כפי שנעשה במשך דורות והוכשר ואף עודד ע"י הרב עובדיה) אז למה לא בשביל לצייר פסוק? חוצמזה שהתמונה די מטושטשת, וציינתי את המקור רק בשביל ההגינות, ולא בשביל לשים דגש על המקור. הבעיה היחידה שאולי יש בציור היא האנשה של האל, שגם הנוצרים התנגדו לה, ונראה לי שזה רק רמוז בקושי, ואם לא מציירים פנים או משהו שהוא בברור ציור דמות האל, לא צריכה להיות בעיה. תודה בכל זאת על האכפתיות, ופעם הבאה אשתדל לא להתעצל, ולחפש מקורות יותר ברוח היהדות [ליצירה]
תגובות