בלוז ליום גשום
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] הממם... "משוררי השקר ונביאיו," שאני אקח את זה אישית? טוב למה התכוונת כבר גילית בתגובה, אז אין כאן מקום לניתוחים יבשים... לומר שיש כמות סופית שך סגנונות שירה? נשגב מבינתי מה המשמעות אבל קטונתי מלחלוק על מר פרידמן המלומד. אני אישית מוצרא הרבה ממה שדיברת עליו בהרבה מהשירה ה"ישנה" . לפעמים השירה החדשה וישנה- שניהם נחצבו מאותו סלע, שהרי "לא זכינו באור מן ההפקר" וכל מה שכותב אדם מעמקי נפשו, הרי מקורו באינסוף... שנזכה להתאבקות ב "שורות הקטנות השחורות" (אם כי אני אישית מעדיף את האש הלבנה שבין השורות...) ןשבוע טוב נביש [ליצירה]
- [ליצירה] מצויין! השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות: (בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.) כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה: (אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. ) והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס: (את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.) יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה: (רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה) השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה ("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" ) גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות" מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה: לסביות אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות: אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר הדיבורים מתפרקים הממשות נשארת אחד מהדברים היפים שראיתי כאן. בהצלחה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] "בפברואר כדאי לקנות פילים" למי שמתעניין, זה ספר של יואל הופמן, שמלא בהרבה נונסנס בסגנון. עד כמה שידוע לי הספר קדם לגרפיטי, אבל מי יודע? והסיפור? שיגעון... [ליצירה]
- [ליצירה] לדעתי זה חבל"ז טוב לראות קצת "הומור שחור" כאן חוצמזה שיש משהו קצת גזעני ביחס של חרדים לשאר העולם (אמנם אין מה להשוות לאלימות של הKKK) אחלא נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אוופס... שחכתי בטעות, תודה שהפנת את תשומת ליבי אמור להיות "שדה" [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] למרות שאני בדרך כלל לא אוהב את הסגנון המאוד ישיר ולא מקושט הזה, אני חייב להודות שיש כאן כמה אמירות חזקות, בעיקר בשורות האחרונות, בטואו רגשות שאני שותף להן מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] ר' נחמן אומר שלידה היא כמו ריקוד (ולהפך)... חיינו אולי הם הריון מתמשך, מונעים על ידי "כאב עיוור" והריקוד כמו "תפילה זכה", ממקד, מאחד את כל חלקי הנפש, לכדי לידה... או אז ניתקים מהקרקע וניתן "לפרוש כנפיים)... אבל הרי שיריך הם כבר מעין ריקוד ( ולא רק בהריון) בברכת זרעי קיץ מעוררי ערגונות נביש [ליצירה]
- [ליצירה] מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול) חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית. מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי. לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון. לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף. מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך. לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק. היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה. עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות. (אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת) המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו. שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית. אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אהבה (בין השאר) היא היכולת (הבילתירציונלית) להאמין באדם. איזה מין קיום זה אחרת? [ליצירה]
תגובות