זה היער אין לו סוף
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] וואוו.. [ליצירה]
- [ליצירה] נהדר! אוהבת [ליצירה]
- [ליצירה] אוי,משגע! תמיד האמנתי שאנחנו מוקפים בכוחות ואנרגיות בכל רגע נתון, וזה ממחיש את זה בצורה נפלאה [ליצירה]
- [ליצירה] וואו.. [ליצירה]
- [ליצירה] האמת היא שבכלל לא היה ברור לי בעצמי מה אני עושה כשיצרתי את זה, אז תודה לכל מי שעוזר להבין... [ליצירה]
- [ליצירה] בתוך כל האנרגיההזאת שנשפרצת פה בתמונה, לא ברור אם זה ענפים או ברקים. יפה מאד! [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאוד [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, רק רגע! יותר מדי התרחשות בפחות מדי שורות- לאן אתה ממהר בן- אדם? הזכיר לי קצת את הכתיבה של עידו הרטוגזן, אם כי זה הרבה פחות עמוס בפרטים, ויותר אישי. חסר לי המון מידע להבין את זה כסיפור עלילתי אם התחלה אמצע וסוף: איך הסופר נקשר עם הבחורה, למה הוא לא כתב לעצמו בהתחלה, למה הוא חתם על המסמכים, למה היא חייבת לרצוח אותו... במרכז הסיפור האמירה שהוא קשור אליה, ולא רק בגלל המסמכים, האהבה(?) שלו מונעת את המשך היצירתיות שלו כי היא לא מחזירה לו, ולכן זה חייב להגמר בקטרזיס של רצח... קצת מוכר- אבל יופי של פאנצ'ליין. כל ההתחלה חעומת זאת מסחררת מידי, וכל הלוקיישנים העולמיים, וסיפור הרקע אם האפרטהייד- עזוב אותך- למה זה טוב? הוכחת שאתה יודע לתת סיפור- תן לנו סיפור לוקאלי! נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הייתה לי אותה התלבטות. אפשר בשניהם ביחד- זו תמודה מדוייקת של גבול בין שני עולמות: פנים וחוץ, עם אפשרות, בדמות החלון, לחצות את הגבול הזה... אבל מצד שני הצל שחוצה את התמונה באמת מאוד בולט ולא מיקרי... תוהה.. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי. אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'. ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית. נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה. הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה. אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה) והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי- אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו. ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות." היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו- "מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת." יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר. בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם. לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש! מה כן נרמז? נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל: ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל. לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו. הנשמה, החייאה... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אהבה (בין השאר) היא היכולת (הבילתירציונלית) להאמין באדם. איזה מין קיום זה אחרת? [ליצירה]
- [ליצירה] עברו בי כמה תהיות: האם ניתן לתרגם את הביטוי הזה לעברית? "אני לא מבין בצילום, זה לא כוס התה שלי..." האם זה לואיזה, לימונית, נענע או משהו אחר? האם בגרסה חדה ופחות מפוקסלת ניתן היה אולי להנות מהאפקט של המים העקומים? בזוית יותר שטוחה (אם היינו רואים את כל הכוס או ולי ממבט ממלמעלה היה הכוס היתה נפרד יותר מהיד. כאן דווקא ההתרכזות בזוית העקומה היא במיזוג בניהם. בכל מקרה, תמיד טעניתי שלא מצלמים מספיק כוסות תה, ועל כך יישר-כוח חורף חם נביש [ליצירה]
- [ליצירה] קיטועי השורות מכוונים ולכן התשובה היא תמיד אמביוולנטית ואולי הפחד מפני האדם האחר והפחד מקול (התגלות)האל אינם רחוקים. (אני מושפע לאחרונה רבות מלווינס) ואם כבר יש התגלות כלשהי, איך יודעים אם זה באמת א-לקים או אלוהים אחרים? נביש [ליצירה]
- [ליצירה] איחוליי! המצאת ז'אנר חדש! (בעיברית- סוגה) אם אפשר לעשות את זה לטולקין אז למה לא לקרת [ליצירה]
- [ליצירה] תיאור קצת ארוך בשביל שורת מחץ אחת לא? העקיצה כאן אמנם מוצלחת. הקטע מכניס אותנו לאווירה, ומכה בנו בשורה האחרונה. המסר ברור- ישנם כאלו בעם ישראל אשר החליפו אלוקים חיים באלוהים אחרים. מבחינה אומנותית אין מה לומר- קטע מצויין. חבל, לדעתי לערב פוליטיקה, דת ויצירה. אתה טוען שסרוב פקודה הוא דבר הא-ל, ובכך שולל את הלגיטימציה של כל טענה אחרת. לא ממש הדרך הכי "יצירתית" להוכיח שאתה צודק... זו הסתכלות שיטחית למדי לומר כי מי שלא מסרב פקודה עושה זאת מתוך אדיקות דתית לרמטכ"ל (או לצה"ל, או לראש הממשלה, או לראשית צמיחת גאולתנו), ולשלול את האפשרות שאולי יש להם עולם ערכי שעומד מאחורי ההחלטות שלהם, עולם ערכי שנובע גם הוא ממה שניתן בסיני. ומלבד זאת, לא אנחנו נשפוט את מי שעומד ברגע האמת מול הקונפליקט הנורא הזה, אלא רק מי שאמר והיה העולם, מי שקולו באמת הלך מסוף העולם ועד סופו... הרמטכ"ל! לא סתם, סתם.. נו, אתם יודעים לבד על מי אני מדבר... הכל ברוח טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] תהיות... המממ... מתערבבים כאן הדימויים בין מסע המדבר לתחילת הבריאה... ומה קשור אל- הים? והעקדה? ארץ מפוספסת, לא מה שציפינו, שראינו דרך הדמדומים... אולי הים הוא השפע שציפינו למצוא, ובמקומו רק מדבר צחיח... ואיום המאכלת, ארץ של מוות... במקום לברוא כאן מציאות חדשה של חלום, נהייה תוהו ובוהו, סיוט בלילה ללא ירח... או שדימוי הארץ מוליך אותי שולל, והמסע הוא בניבכי הנפש ... מהחלום לשינוי, לארץ חדשה, נופלים לתהום המדבר, לאותם הרגלים רעים, שלא נצליח להיגמל מהן, וסופן שנעקוד את עצמנו, נתמסר למאכלת... אני תוהה... (רצית תגובה- קיבלת!) [ליצירה]
תגובות