מסדרון אחורי נפתח בפיהוק איטי ועננת אבק משתקפת באלומות אור-ירח ומתנשפת לתוך הטנק. צמדי גפיים צפופים מפותלים נאבקים להשתחרר, נחבטים בקני-רובים ובארגזי ציוד.
"תזהר על הידיים, שלא יעופו!" קוראים לי קולות מיותמים, מלווים בציוד לחימה המושלך ברישול לכיווני הכללי.
"אתה שם- יאללה תפוס ת´קשר!" תופס קסדה, שכפץ.
"זריז אין זמן. אין לקשר סוללה ספייר... אין מה לעשות, מלחמה. ועכשיו תחזיקו חזק שלא יעופו כאן איברים עוד לפני שהמסיבה האמיתית התחילה..."

כעשרה חיילים נפלטים אחד אחד, גורי חיות מושרצים מבטנו החשוכה של הטנק, או רעל נפלט מגרון חולה.
"לא בריא לדחוף ככה עשרה חי"רניקים לתוך מרכבה-שתיים" העיר מפקד הטנק, אם יצטרך לצודד יהיה רע-
"ובלי לצודד אנחנו חשופים!" ומכל זה אני מבין רק סכנה גם מבפנים, צריך להצטופף להישאר קרוב...וכך ישבתי מכורבל מפוחד ועיוור בטנק הקר.
"אתה שם, תזדהה!" מאיר אלי בחושך קול מבודח ידידותי וחמים, בסמכותיות מוגזמת. מעל לרעש הלבן של המנוע קשה לחבר קול לגוף ובכל זאת ניהלנו, אני והקול האלמוני- כפוף גם הוא בעימקי הטנק- מין דו-שיח מנותק הרחק הרחק מטנקים וממלחמות:

"אהלן, שרון!"
"אהלן, שמואל..."
"נעים להכיר, אני יורד בתחנה בדיזנגוף, אתה?"
"אני...אה...אני מגיע לאילת."
 "עד אילת מה? חת´כת נסיעה עוד יש´ך, והתנאים פה גם לא משהו המזגן מטרטר והריפוד, אין בכלל על מה לדבר..." 

בחושך הצטייר בדמיוני שרון, צעיר בסוף שנות העשרים קטן מידות מוצא מזרחי וחוש הומור בריא, מתרווח לו על ספסל אוטובוס לכיוון אילת שקוע בעתיד של שמש ושלווה, מתכנן איך לבלות חופשה חלומית, אולי פותח בשיחה אקראית עם הזר במושב לידו...

קול נפץ עמום נשמע בקושי מעל לרעד המונוטוני של המנוע וכל הטנק מיטלטל.
"זה בטח ברווזים" פולט שרון,
"עדר שלם של ברווזים!"
"מה פתאום ברווזים באמצע החיים?"
"למה מה, באילת אין ברווזים?"
"עזוב, גם בכלל ברווזים לא עושים קולות כאלה."
"מה קרה לך, בטח  שעושים! כשדורסים אותם אז הם עושים..."

ועכשיו אני עושה את צעדי הראשונים מחוץ לטנק על אדמת לבנון.
"תורידו ת´ראשים כבר!" שולחים אלי מבפנים עוד עצה ידידותית אחרנה, "איפה נר´לכם ש´תם נמצאים!  יש שם מלחמה  בחוץ!"
האוויר עוד עמום מעננת האבק שהעלה הטנק אך אני לא זקוק לראייה חדה במיוחד בשביל לקלוט שבאמת, "איפה שלא נראה לנו שאנחנו נמצאים", כאן זה מלחמה. ליריעת הכוכבים המרשימה מצטרפים הלילה עשרות פצצות תאורה בשלל גוונים זרחניים, ומעת-לעת נחרשים השמיים לאורכם שריטה אדומה בוערת, מלווה תמיד ברעם גדול שלרגע גובר על הסמפונייה הבלתי-נגמרת של תותח מסוק ומרגמה. עולם חדש ומופלא בוער לו ואני נותר מרותק במקום. הלב פועם אבל לא בטוח בכיוון בקצב הנכון ולמרות האיום כל זה נראה לי רחוק לא מציאותי.

כמה שניות של ערפול של אבדן כיוון ושכרון חושים. אי-שם בתודעתי מרחפת לה ההבנה שאני חייב לצאת מזה, שהכי גרוע עכשיו זה להיות מנותק. משהו הרבה יותר מוחשי ממוות עורב בצללים ובין השיחים. זוהי קרקע זרה, אדמת אוייב חסרת רחמים. חייב לחבור, לא להיות מבודד. אך הקולות עדין חסרי גוף ואני לא מצליח ליצור חיבור. פאניקה עכשיו. רץ נחבל ונופל שרוע על הרצפה מסובך ברצועה של הנשק שלא מתואמת, במדים שלא במידה שלי מחפש את חברי למחלקה שאיש מהם אינו יודע את שמי.

"מחלקה שלוש!" מישהו לוחש,
"קדימה, אלי."

 אני מבחין בכמה דמויות ואת חלקם אני מזהה מהאימון החפוז שערכנו בדרך לכאן. מישהו לצידי מסמן לי להתכופף. אני שם מיבטחי לרגע בזר הסמכותי שלצידי ונותן למחשבות לנדוד. אילו לא היינו נכנסים בכזאת חפזה הייתי מספיק להיכנס ברצינות לתפקיד, להיות בשליטה. אך רק לפני שעות אחדות עוד הייתי בצד הנכון של הגבול, ולפתע אני כרוע ברך על אדמה זרה גופי דרוך בתוך אפוד עמוס מחסניות של מוות מרוכז ובידי כלי משחית בנצרה פתוחה כדור בקנה ואצבע רוטטת קרוב מדי להדק, ורק ראשי מסוחחר מהקצב והזרות.

"המטרה" אמר בתדריך מאיר המ"מ, חזר לא מזמן מהמזרח-הרחוק, קוסם בימאי ושחקן מתלמד שתפקיד המפקד נראה קצת גדול עליו,
"או אולי יותר נכון המשימה, כמו שאני רואה אותה היא הגנה על מרחב הגבעה. אין צפי להתקלות" הוא מוסיף,
"אבל גם אין וודעות שלא..."

בקשתי לדעת כוחות שכנים ואותת קריאה בקשר.
תראה, כרגע הרבה מידע אין לי" אומר מאיר במירב הסמכותיות והרוגע שביכולתו לגייס,
"אנחנו מאזינים בתדר רגש, שזה הפלוגה. או אולי הגדוד? למקרה חרום יש את תדר גאולה, לפינוי מוסק. זה מה שיש לי כרגע, אין מה לעשות מלחמה. מה שאתם צריכים לדעת באמת זה ככה: דרומה זה הביתה. כל כיוון אחר, ירי על-מנת להרוג, ירי על מנת לשמור על שפיות, על כל מה שזז, וליתר ביטחון גם על מה שלא."

התלוננו שאין אמצעים לראיית לילה.
"אמר"לים! הם רוצים אמר"לים?!" ילל קנדרו, רואה חשבון מרמת-גן ואחד מוותיקי הפלוגה,
"למה בשמונים ושתיים היו לנו אמר"לים? אתם לא קולטים שזה מלחמה?!" דני, צעיר רוסי ממושקף מהקריות, באמת לא קלט.
"מעניין..." שאל, "כמה זמן הולכים להישאר שם?"
"עד שנמצא את נסראללה!" קנדרו צועק לו.
"או שהוא ימצא אותנו" עונה לו עמיר, צעיר  מגודל שיער שהגיע לארץ מספרד רק כדי לחדש את הדרכון ונתקע בצו-שמונה. הוא נראה די שלוו, בהתחשב בנסיבות, כאילו כבר השלים עם גורלו.
"לבנון, ספרד- אני לא הולך להיות קטנוני נכון?" חייך והדליק סיגריה.
"אבל מה-" הוא מוסיף בשקט, וההשלמה שבקולו נסדקת מעט,
"חבל שאין אמר"לים. בכל זאת לא היה מזיק להיות מסוגל לראות מה לעזאזל אני עושה שם בלילה..." 

ועכשיו לילה בגבעה שמונה אפס ארבע, לשעבר מוצב חיזבאללה, לשעבר מוצב שקד, ודווקא מתאים לי לא לראות בבירור כל פרט מסביבי. האבק מהטנק שנסע כבר מתחיל לשקוע ומאיר כבר מארגן אותנו לשמירות. אני מצליח בסופו של דבר לחבור חזרה לשרון מהטנק, בעל הקול הידידותי והדמיון המשוחרר.
"תסתכל," הוא לוחש לי, ומצביע על סבך שיחים באופק,
"זה שם, זה הדקלים על החוף."
"איזה חוף לעזאזל בראש ש´ך עכשיו?"
"מה כבר הספקת לשכוח?" מחייך שרון,
זאת לא הייתה נסיעה כל-כך ארוכה נכון? סוף-סוף הגענו, זה החוף באילת..."