אופנת חורף
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] זה חורפי. ואני אוהבת חורף. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את הביצוע, ואת התאמת הקונספט- בחירת הצבעים, הסגנון, השם. כמה פשוט, ככה טוב. :) [ליצירה]
- [ליצירה] זה מעביר כל כך טוב את התחושה הקפואה שבחוץ, עם הרוח החזקה, כשכל אחד רק מנסה להתחפר עוד יותר עמוק במעיל... אהבתי! [ליצירה]
- [ליצירה] הצבעים שבו את ליבי הסגול: יופי של צבעים המזכירים את צבעה של כנרת, בזמנים שונים:) [ליצירה]
- [ליצירה] בכלל ציירת את העלה נכון? כמו בסיפור של O HENRY.... (לא באמת) נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הכל על המחשב בפוטושופ אבל בלי הרבה אפקטים, בעיקר מריחות ומברשות שונות [ליצירה]
- [ליצירה] גוף הסיפור לוקח את עצמו ברצינות גדולה מידי, וקצת קשה לי להזדהות עם המסר.. אך כתוב היטב, כל מילה במקום. ההתחלה והסיום מצויינים (דווקא בחזרה שלהם) הילדים מתנהגים כמו ילדיפ, הברמן כמו ברמן והמכשפות... שמואל רק למה מספר על היד? [ליצירה]
- [ליצירה] ומה זה לעזאזל דודא אנושי?! באתב"ש זה "ספסל לגפיש" ובמקלדת זה SUST TBUAH, ובגמטריה זה 382, שזה כמעט כמו "כרובי החציל" (381), והמשפט:"הו! יום כיפור!" (383) ובדיוק כמו "עבד אשה" או "סוד שואה" אבל לא ניראה לי שהתכוונת לדברים האלה... [ליצירה]
- [ליצירה] הגעגוע, סומסום, מופיע גם בשמו המפורש. אבל אם זה הרושם שהתקבל גם בלי לשים לב זה מצויין. וזה שהגעגוע אצלך זה הכי טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] יום אחד עו תיהיי בורחס אבולוציה ןמדע מפוכח עוד יוכיחו את אלוהים? לפחות הרב קוק חשב ככה, אבל הוא דווקא הכיר רק את דרווין. העניים הפקוחות כאן הם בעצם ההכרה בחוסר משמעותו של התהליך המדעי, כשההסטוריה של הרעיונות מראה לנו את האגוצנטריזם שמניע את המדע ולא להפך. אז עכשיו לא נאמין לשום תגלית אנושית, כי הם כולם בעצם ביטוי למה שאנחנו חושבים על עצמנו בתת מודע (או אם רוצים להקצין- כליו דיכוי בידיו של הגבר הלבן הארופאי) ולא אמת אוביקטיבית. [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] אז חטאנו לעולם, וכדור הארץ מתנקם? מסטול או לא -הוא גוסס. זו אמנם מחרוזת ארוכה, אבל זה מחרוזת של טרגדיות אנושיות זה הססיפור כאן [ליצירה]
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
תגובות