נראה שעוד מעט נהפוך הכל
ננפץ שמשות חנויות מוארות
זו עיר הקודש אני זועק מסתבר
זה שנים לא ראיתיה בלילה
עוד מעט נהפוך הכל
בבליל השחר הזריחה תאיר
טרם נוכה בסנוורין
זו לא העיר שהכרתי
עוד מעט יתהפך החושך לאור
כעיר שחוברה יחדיו
ננפץ שמשות חנויות מוארות
זו עיר הקודש אני זועק מסתבר
זה שנים לא ראיתיה בלילה
עוד מעט נהפוך הכל
בבליל השחר הזריחה תאיר
טרם נוכה בסנוורין
זו לא העיר שהכרתי
עוד מעט יתהפך החושך לאור
כעיר שחוברה יחדיו
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אני קרוע? בסוף כולכם תודו לי שהזהרתי אתכם... [ליצירה]
- [ליצירה] הגיע זמן הגאולה מלים כדרבונות (לא החיות הקוצניות,האלה שמדרבנים איתם סוסים) גאולה זה לא משהו שנופל על הראש. זה תודעה, זה דבר שצריך להשתנות בנו. בשביל שיהיה עולם מושלם צריך להפוך אותו לכזה. להפסיק להתעלל בכדור הארץ ואחד בשני. אנחנו לא חרדים, ו"אתחלתא דגאולה" זה דרך חיים. כן ירבו מביאי הגאולה!! [ליצירה]
- [ליצירה] תשובה אחת לשני הענינים- אצלנות וחוסר השראה [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] משובח... השורות האחרונות כובשות, אני לא עומד בפני מילים כמו 'כפיסים' ו'פרודות', עברית עושה לי את זה... השורה "תשפיע אהבה" מעט מיותרת, לטעמי, ואולי גם ה "ואני עץ" אבל זה רק אני , מעדיף רמיזות על פני ישירות, בכל זאת נוגה וניפלא שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] כמה הבהרות: את הידיים צייר מיכאלנג'לו, בציור 'בריאת האדם'. השאר זה שלי (בעזרת הפוטושופ) הטקסט: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהילים לב ו) היה אמור להיות משולב בתמונה, אבל לא הצלחתי לעשות את זה קריא, אז בצער רב וויתרתי, ולכן זה בכותרת. תהנו [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] כתוב למעלה שיר בדיחה לא... מה קורה לחוש הציני הבריא שלנו מה? [ליצירה]
- [ליצירה] זהו בדיוק. אסור שימאס. זה חיים של בני-אדם [ליצירה]
