זריחה
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ניסיתי לנחש מה זה יהיה לפני שהתמונה עלתה. לא הלך... עוד מתלבטת אם אני אוהבת את המסר של התמונה, אם בכלל הבנתי אותו. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב,אני כותב בתור תגובה כי כשמנסים לכתוב בתמונה עצמה היא נעלמת בדרך-כלל. אז ככה: הפנים של אחיינית שלי, העננים מצילום אחר, כל השאר עיבוד כבד בפוטושופ (כולל העניים השיער האור והצבע) [ליצירה]
- [ליצירה] היצירות שלך עוצמתיות ודיי אמיתיות(נביא שקר?) [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] עיבוד תמונה (לא צילמתי) בהשראת הקטע המדהים של נקמת הטרקטור [ליצירה]
- [ליצירה] איזה כיף לאשה החמודה כל היום יושבת בביתה מבשלת מנקה בילדים מטפלת אכן גידלנו אשה לתפארת! ממש כך היא דרכה של תורה לרמוס את רעיון מעמד האשה כל איש יהודי חייב ומוכרח שאישתו הצדקת תשב במטבח הקץ לכל אותם כופרות שחס-ושלום בשוויון רוצות ואוי לו לאותו גבר תמים שנופל בפח- ושוטף כלים החסודה יודעת שכל כבודה נמצא הוא בין המדיח לאשפה את דבר בעלה תעשה ותשמע יהודים- כך יש להקים משפחה!! אולי קצת הגזמתי, אבל בנאדם- איפו אתה חי? [ליצירה]
- [ליצירה] (הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים) לילה בצל העצב ברפיון ללא גבול ללא כלים למדוד להתמודד לפתע השחור נצבע בגוון זהוב באור שתמיד האיר ורגע מלא עובר בהתבוננות בקבלה ובחולפו אין לדעת- באמת האיר? או שדמעה בעין לרגע הֵשְלֶתָ והנה שוב השחור [ליצירה]
- [ליצירה] שכחתי מילה במשפט הראשון. אפשר להשלים לבד [ליצירה]
- [ליצירה] יפה, אם כי השורות הרזות קצת הפריעו לי, וגם ההתחלה לא משהו. אני גם לא זוכר מספיק את עלילת הספר לדעת כמה זה קשור עם בכלל ,אבל נראה לי שכן. בכל מקרה יפה מאוד נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בפוטושופ, אבל בלי אפקטים... [ליצירה]
- [ליצירה] אין לי ספק שאתה מהווה תקדים הסטורי: מעולם לא קם האדם שמשתמש בביטויים כמו "כפיסי מים" או "בן-אוני" בד בבד עם פלפולים לשוניים כגון "גשמשם". לשון עתיקה כמו השמש מעורבבת ברגשות טריים כמו הגשם. בברכת "הישן יתחדש והחדש יתקדש" ומעט-מזער חציל ידידך, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] גוף הסיפור לוקח את עצמו ברצינות גדולה מידי, וקצת קשה לי להזדהות עם המסר.. אך כתוב היטב, כל מילה במקום. ההתחלה והסיום מצויינים (דווקא בחזרה שלהם) הילדים מתנהגים כמו ילדיפ, הברמן כמו ברמן והמכשפות... שמואל רק למה מספר על היד? [ליצירה]
- [ליצירה] האמנם שני עולמות קטביים? או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה... שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני, אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון... או שלא... [ליצירה]
תגובות