למה לכלוא את עצמנו
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] הצהוב זה חתימה ישנה שלי שבטעות שמרתי. זה ש.פ [ליצירה]
- [ליצירה] מעניין ששתי תופעות אנושיות הופעיו באותו זמן. חקלאות, וערים. בני אדם לא חשבו על חקלאות בנפרד מישיבה מתורבתת בערים. הניצול של הגשם בחיינו מגיעה בד-בבד אם היכולת שלנו לברוח מפניו [ליצירה]
- [ליצירה] קיטועי השורות מכוונים ולכן התשובה היא תמיד אמביוולנטית ואולי הפחד מפני האדם האחר והפחד מקול (התגלות)האל אינם רחוקים. (אני מושפע לאחרונה רבות מלווינס) ואם כבר יש התגלות כלשהי, איך יודעים אם זה באמת א-לקים או אלוהים אחרים? נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] יפה, אם כי השורות הרזות קצת הפריעו לי, וגם ההתחלה לא משהו. אני גם לא זוכר מספיק את עלילת הספר לדעת כמה זה קשור עם בכלל ,אבל נראה לי שכן. בכל מקרה יפה מאוד נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בסוף כל משפט בעברית יושב לו זקן עם כינור... [ליצירה]
- [ליצירה] איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי. אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'. ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית. נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה. הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה. אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה) והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי- אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו. ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות." היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו- "מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת." יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר. בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה. למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] מצויין! השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות: (בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.) כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה: (אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. ) והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס: (את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.) יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה: (רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה) השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה ("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" ) גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות" מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה: לסביות אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות: אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר הדיבורים מתפרקים הממשות נשארת אחד מהדברים היפים שראיתי כאן. בהצלחה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] איחוליי! המצאת ז'אנר חדש! (בעיברית- סוגה) אם אפשר לעשות את זה לטולקין אז למה לא לקרת [ליצירה]
תגובות