עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מצחיק שנה שעברה היתה תערוכה במוזאון ת"א של אמן ידוע ששמו ברח לי מהראש שעשה סדרת קלפים שלמא מהמקרא היה מעניין [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד מאד. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה. מאוד פורימי, ומעביר את הרעיון של "ונהפוך הוא" ועד דלא ידע - הרע והטוב כמראות, כשני צדדים של אותו דבר, כי הרי שורש הרע הוא ג"כ טוב... [ליצירה]
- [ליצירה] ממש חמוד! אתה ממש מעביר פה את מגילת אסתר; איך שמרדכי (שהוא בטח הדמות הלבנה) הוא זה שלמעלה, והמן למטה. העיניים של מרדכי טובות ורכות ואילו של המן צרות ורעות... ממש יפה... יום חצילי במיוחד ;-) ליתוש. [ליצירה]
- [ליצירה] ושמת לב שאולי מלבד לכמה פרטים קטנים אין כזה הבדל בינהם... [ליצירה]
- [ליצירה] והיהודים שותים יין אדום. רקע לעלילת דם. ביטוי חזותי הולם למשפט. למרות שלמעשה, זה לא לגמרי הפוך, הרי מרדכי למעלה... (טוב, אם היו רוצים שבאמת לא נבדיל היו אומרים מלכתחילה הפוך: "בין ארור מרדכי לברוך המן" לא עלינו. כנראה שזו סתם עוד דרך לעבוד על עצמנו, אף אחד לא באמת רוצה להגיע לרמה כזו של חוסר מודעות) [ליצירה]
- [ליצירה] כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה. למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] פשש..... יפה... [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד מאד. [ליצירה]
- [ליצירה] יש יש! קטע חדש של הארכיאולוגית ההזויה! ומה הפעם? הממם.. נושא קצת כאוב... שנוי במחלוקת... ובעיקר מכוסה בטונות של עפר... כתוב טוב ומהודק וכרגיל, הצלחת הלזריק את הרגש למקומות המעניינים ביותר. גם כיף לקרוא לשם שינוי קטע מטריטוריה מוכרת, עם הרמזים והפניות שאני יכול להבין אפילו בלי לפתוח אינצקלופדיה (לא שיש לי טענות חו"ח) אהבתי במיוחד את הקטע עם השועלים. למרות שאת ר' עקיבה הם הצחיקו, תמיד ידעתי שהם זוממים להם משהו נבזי. בברכת "ושכנתי בתוכם" , וקמצוץ חציל נביא שקר (אבל לא מההם הרעים) [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] השאלה הניצחית, איך משהו יכול בכלל להמשיך להיות אסתטי כעולם כל- כך אכזר. אולי האנושות צריכה לעבור מהפכה אסתטית כוללת שתחליף את כל מושגי היופי. [ליצירה]
- [ליצירה] נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר. הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר... שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] רק ה"אויש " קצת מעצבן. מעבר לזה יש כאן כל מיני ריזות שני לא בטוח לגביהן... כתוב טוב, ומעומם בצורה טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] מודה אני למדור ה"יצירות אקראיות" שזימן לי מפגש חפוז עם ידיד גמוז, כי כל המיקרים הם מאיתו יתברך ויש בזה גם כן סדות גמוזים והעניינים ידועים ומבוררים ליודעי ח"ן ולאנ"ש ויעויין שם מה שכתבנו באריכות ודו"ק ובאשר לפיהוקיך, כבר ידוע מה שנינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום ומה שפירש רש"י על אתר שעמום- שגעון, ורק משיגיונות אפשר שיהיו נכתבים מזמורים נאים כמש"כ "שגיון לדויד" והדברים נפלאים ויקרים מפז רב ועי"ש ודו"ק [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אחרי רוב הסתווים מגיעים אביבים ופריחות. אבל תמיד יש יוצאי דופן [ליצירה]
- [ליצירה] הצהוב זה חתימה ישנה שלי שבטעות שמרתי. זה ש.פ [ליצירה]
- [ליצירה] למה רק כוכב או בדרן? אנחנו לא כולנו קופים של משהו, משהו? רוציםם לברוח אבל הנוצץ משאיר אותנו תקועים בכלוב? דומה קצת לסיפור של קפקא על קוף שנהיה בן-אדם. נראה לי באמת שהקטע היה מוצלח יותר בתור פרוזה. חורף גשום ורטוב נביש [ליצירה]
תגובות