עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מצחיק שנה שעברה היתה תערוכה במוזאון ת"א של אמן ידוע ששמו ברח לי מהראש שעשה סדרת קלפים שלמא מהמקרא היה מעניין [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד מאד. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה. מאוד פורימי, ומעביר את הרעיון של "ונהפוך הוא" ועד דלא ידע - הרע והטוב כמראות, כשני צדדים של אותו דבר, כי הרי שורש הרע הוא ג"כ טוב... [ליצירה]
- [ליצירה] ממש חמוד! אתה ממש מעביר פה את מגילת אסתר; איך שמרדכי (שהוא בטח הדמות הלבנה) הוא זה שלמעלה, והמן למטה. העיניים של מרדכי טובות ורכות ואילו של המן צרות ורעות... ממש יפה... יום חצילי במיוחד ;-) ליתוש. [ליצירה]
- [ליצירה] ושמת לב שאולי מלבד לכמה פרטים קטנים אין כזה הבדל בינהם... [ליצירה]
- [ליצירה] והיהודים שותים יין אדום. רקע לעלילת דם. ביטוי חזותי הולם למשפט. למרות שלמעשה, זה לא לגמרי הפוך, הרי מרדכי למעלה... (טוב, אם היו רוצים שבאמת לא נבדיל היו אומרים מלכתחילה הפוך: "בין ארור מרדכי לברוך המן" לא עלינו. כנראה שזו סתם עוד דרך לעבוד על עצמנו, אף אחד לא באמת רוצה להגיע לרמה כזו של חוסר מודעות) [ליצירה]
- [ליצירה] כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה. למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] פשש..... יפה... [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד מאד. [ליצירה]
- [ליצירה] כתוב למעלה שיר בדיחה לא... מה קורה לחוש הציני הבריא שלנו מה? [ליצירה]
- [ליצירה] רוב תודות על מלוא הערכתך... מה לעזאל יכול להיות מיני בקטע? [ליצירה]
- [ליצירה] באיזשהו מקום זה יותר דומה מונולוג דיאלוג זה גם הקשבה, יותר כמו תפילה, שנותן מקום לצד השני. פחות או יותר מקבל את מה שאמרת, זה באמת מבטא משהו נורא, וזה באמת מנטליות של עבד... אבל האם ייתכן יחס אחר? אדם שבאמת בין-חורין הוא כזה רק כי הוא עבדו של האל לא? אני לא אומר שזה רע, רק שזה ככה- אתה עבד, והשאלה רק האם תשלים עם זה... [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, רק רגע! יותר מדי התרחשות בפחות מדי שורות- לאן אתה ממהר בן- אדם? הזכיר לי קצת את הכתיבה של עידו הרטוגזן, אם כי זה הרבה פחות עמוס בפרטים, ויותר אישי. חסר לי המון מידע להבין את זה כסיפור עלילתי אם התחלה אמצע וסוף: איך הסופר נקשר עם הבחורה, למה הוא לא כתב לעצמו בהתחלה, למה הוא חתם על המסמכים, למה היא חייבת לרצוח אותו... במרכז הסיפור האמירה שהוא קשור אליה, ולא רק בגלל המסמכים, האהבה(?) שלו מונעת את המשך היצירתיות שלו כי היא לא מחזירה לו, ולכן זה חייב להגמר בקטרזיס של רצח... קצת מוכר- אבל יופי של פאנצ'ליין. כל ההתחלה חעומת זאת מסחררת מידי, וכל הלוקיישנים העולמיים, וסיפור הרקע אם האפרטהייד- עזוב אותך- למה זה טוב? הוכחת שאתה יודע לתת סיפור- תן לנו סיפור לוקאלי! נביש [ליצירה]
- [ליצירה] למי שתהה זה מבוסס על ציור מאוד פשוט ביד, שנסרק ועובד בפוטושופ [ליצירה]
- [ליצירה] איזה כיוון שונה מ"מכורתי"... נורא חסר לי כאן את השלטון המופלא שלך במילה ובניגון... יש כאן טון מעט מטיף ולא שירי. זה מתאים לתחושה הערומה, המחפשת הבתים השני והשלישי קצת נאחזים יותר מידי בקלישאה של הגוזלים והקן ופריצת המסגרת ואין להם כל כך קיום מצד עצמם או את העצמה של "המקור היחיד המצייץ", וזווית הראייה המצמררת של "מעל לכנפיים"... הזה מחיר החופש? [ליצירה]
- [ליצירה] אפשר לנסח את זה בתור מדרש ולצרף את זה למדרש איכה, או להמציא קובץ חדש ,יקראו לו משהו כמו "מדרש מקיץ נרדמים" או "ברינה יקצורו"... (או יחפורו) הייתי מוסיף רק כמה מימיות זיעה של חיילים, או שאולי הם הצטרפו בג'ריקנים מכפר מיימון? שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] בהתחלה קראתי את זה כשיר על געגוע ומרחק, אבל המילה 'מחנות' החזירה אותי ל'רכבות' ולמספר הצרוב, ואז גם הבית קברות קיבל משמעות חדשה, ואולי גם האבק האפור. אני לא בדיוק מבין את המוטיב של השואה כאן מה הקשר שלו למערכת היחסים שמתוארת וגם- מה זה שבץ? [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] נראה לי שהוא פשוט לא מצליח לומר כי זה גדול עליו, לא כי הוא טיפש מדי לדעת מה טוב לו. בחינת "כלים שלא מכילים את האור"... ואולי הכוונה לאו דווקא לנבואה אלא לתחושה של כולנו הרבה פעמים שיש לנו משהו חשוב לומר לעולם (שיר, סיפור, מניפסט, הגיג) אך בבואנו להוציא את זה החוצה הכל מתפקשש... נחמד מאוד, תנסה להוסיף דימויים נביש [ליצירה]
תגובות