אני רוצח את אלוהים2
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] for g-d's sake, what is the keta?!?! [ליצירה]
- [ליצירה] חיזוק פייף, התעלת על עצמך. תן לי לחזק את אצבעותיך מפני המשטינים חלשי הלב. אין לי כח להכנס בפרטיה של היצירה, כי היא מדויקת וכאוטית להכעיס, עד גבול הקנאה. יש איזו הרמוניה, אמנם הרמונית צללים, אך היא בהחלט, יחד עם השיר עצמו, תופסת אותך בקורקבן, ומושכת אותך אל תמימות ילדותית ואפלה, והכי חשוב- אינסופית. מי יתן והנמשים לעולם לא יעזבו את פניך. מידידך, הפחות חציל. [ליצירה]
- [ליצירה] תשובה אחת לשני הענינים- אצלנות וחוסר השראה [ליצירה]
- [ליצירה] הקומיקס נפלא ממש. הקונסטרוקציה, הקומפוזיציה, הפרספקפקטיבה וכל הבולבולציה. הקיצור, אתה מצייר נהדר, למה לא עוד? הפריע לי רק מדי פעם הטקסט כשהשתמשת בפונט ממוחשב ולא כתב יד, זה הורס לטעמי. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה אמונה, וזה לא 'טוב', רק הכרחי לפעמים... וסומסום מה חבל? הסוף? שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הגיע זמן הגאולה מלים כדרבונות (לא החיות הקוצניות,האלה שמדרבנים איתם סוסים) גאולה זה לא משהו שנופל על הראש. זה תודעה, זה דבר שצריך להשתנות בנו. בשביל שיהיה עולם מושלם צריך להפוך אותו לכזה. להפסיק להתעלל בכדור הארץ ואחד בשני. אנחנו לא חרדים, ו"אתחלתא דגאולה" זה דרך חיים. כן ירבו מביאי הגאולה!! [ליצירה]
- [ליצירה] ולי דווקא נוח בעולמי הצר, באנשים שנותנים לי מקום, נותנים לי שם... לא הייתי מבקש להיות אנונימי [ליצירה]
- [ליצירה] איזה כיף לאשה החמודה כל היום יושבת בביתה מבשלת מנקה בילדים מטפלת אכן גידלנו אשה לתפארת! ממש כך היא דרכה של תורה לרמוס את רעיון מעמד האשה כל איש יהודי חייב ומוכרח שאישתו הצדקת תשב במטבח הקץ לכל אותם כופרות שחס-ושלום בשוויון רוצות ואוי לו לאותו גבר תמים שנופל בפח- ושוטף כלים החסודה יודעת שכל כבודה נמצא הוא בין המדיח לאשפה את דבר בעלה תעשה ותשמע יהודים- כך יש להקים משפחה!! אולי קצת הגזמתי, אבל בנאדם- איפו אתה חי? [ליצירה]
- [ליצירה] טוב,אני כותב בתור תגובה כי כשמנסים לכתוב בתמונה עצמה היא נעלמת בדרך-כלל. אז ככה: הפנים של אחיינית שלי, העננים מצילום אחר, כל השאר עיבוד כבד בפוטושופ (כולל העניים השיער האור והצבע) [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] רבי נחמן אמר שעל פי הקטאוויטש (הבדיחות) של המדינה אפשר להכיר אותה באמת... [ליצירה]
- [ליצירה] יפה, חונכת היטב. וגם לימדו אותך לכתוב לא רע. אבל קשה לי לומר שיש לי יותר מאשר מושג מעורפל לגבי מה מתרחש כאן. [ליצירה]
- [ליצירה] תעיפו מבט ביצירות אחרות של בועז, זה לא בחור ציניקן... [ליצירה]
תגובות