אני אוהבת את הרעיון הזה של לקחת טקסט ולעבד אותו בצורה חזותית. לתת לו משמעות ויזואלית וצבעונית. הדמות במרכז מאירה בתוך החושך והיא מוקפת אותיות. מרגישים עוצמה וכוח הנובעת מהדמות.
רק כמה הערות- הטקסט עצמו נכתב בפונט לא כ"כ קריא והצבע שלו גם כן לא תורם להקלת הקריאה. ולגבי הרקע- נראה לי שהיה מתאים יותר רקע צבעוני ובהיר כדי להדגיש את "יתר הדרגות אשר לבניין החיים" ואת השאיפה אליהן.
תודה לך!
[ליצירה]
אני אוהבת את הרעיון הזה של לקחת טקסט ולעבד אותו בצורה חזותית. לתת לו משמעות ויזואלית וצבעונית. הדמות במרכז מאירה בתוך החושך והיא מוקפת אותיות. מרגישים עוצמה וכוח הנובעת מהדמות.
רק כמה הערות- הטקסט עצמו נכתב בפונט לא כ"כ קריא והצבע שלו גם כן לא תורם להקלת הקריאה. ולגבי הרקע- נראה לי שהיה מתאים יותר רקע צבעוני ובהיר כדי להדגיש את "יתר הדרגות אשר לבניין החיים" ואת השאיפה אליהן.
תודה לך!
[ליצירה]
טוב,אני כותב בתור תגובה כי כשמנסים לכתוב בתמונה עצמה היא נעלמת בדרך-כלל.
אז ככה:
הפנים של אחיינית שלי, העננים מצילום אחר, כל השאר עיבוד כבד בפוטושופ (כולל העניים השיער האור והצבע)
[ליצירה]
אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים".
באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד.
אבל על השורות:
"אולי של עצמם
מביטים הרבה פעמים בעצמם"
אני חייב לחלוק.
מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם,
מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה.
בנוסף, שאל את עצמך,
האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר
"מודעת אבל לשירה"?
הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון)
הכול ברוח טובה
נביש
[ליצירה]
מהכותרת קשה לדעת אם כוונתך דווקא לניגוד שבין האדם למדבר. למרות שכל נוכחות של מעשי ידי האדם נוגדת את הגדרת המדבר כשוממת- כאן בתמונה אני רואה , לא בדיוק הרמוניה, אבל סוג של השלמה. אולי בגלל חוסר הניגודיות בצבעים. כאילו שעמודי החשמל יוצרים משהו שהוא אמנם נפרד, אבל גם הוא סוג של נוף, במקביל לזה של המדבר...
וכרגיל, הדמיון נאלץ להשלים את מה שהוחסר בהקטנת הקובץ...
[ליצירה]
איזה כיוון שונה מ"מכורתי"...
נורא חסר לי כאן את השלטון המופלא שלך במילה ובניגון...
יש כאן טון מעט מטיף ולא שירי. זה מתאים לתחושה הערומה, המחפשת
הבתים השני והשלישי קצת נאחזים יותר מידי בקלישאה של הגוזלים והקן ופריצת המסגרת ואין להם כל כך קיום מצד עצמם או את העצמה של "המקור היחיד המצייץ", וזווית הראייה המצמררת של "מעל לכנפיים"...
הזה מחיר החופש?
[ליצירה]
באיזשהו מקום זה יותר דומה מונולוג
דיאלוג זה גם הקשבה, יותר כמו תפילה, שנותן מקום לצד השני.
פחות או יותר מקבל את מה שאמרת, זה באמת מבטא משהו נורא, וזה באמת מנטליות של עבד...
אבל האם ייתכן יחס אחר? אדם שבאמת בין-חורין הוא כזה רק כי הוא עבדו של האל לא?
אני לא אומר שזה רע, רק שזה ככה- אתה עבד, והשאלה רק האם תשלים עם זה...
[ליצירה]
חייבים לתת להם את זה- יצא להם אחלה סיפור,
כל הקטע של האהבה האין-סופית של האל שתופס דמות אדם כדי להבין את הסבל האנושי ובכך שהוא מקריב את עצמו ועובר את הייסורים הקשים ביותר שבן - אנוש יכול לעבור- ובכך מכפר על חטאי האנושות כולה לנצח נצחים. וכל מה שצריך לעשות בשביל להיות חלק מזה, בתור בן-אדם, זה להכיר בו ובגודל המעשה שלו!
למרות שזה לא מקורי- העקדה הייתה קודם. אבל בטוויסט של המוות והקימה לחיים בהחלט הוסיפו ליטוש מעניין.
[ליצירה]
דווקא אהבתי את המקום.
זה צילום שמרכז אותך, השחור-לבן ישר נותן לך להרגיש שמשהו חסר, אתה מתמקד בחכה-
שצופה למרחק,מתוח קדימה, מחכה למשהו... המשחק מילים עובד מצויין (גם בלי הכותרת)...
סה"כ ניפלא
וכמו שאמרה רונה קינן:
"כולם גונבים מישהו ממישהו אחר,
זורקים חכה ומקווים תמיד להיות בצד שצד..."
(לא שיש את הפן השלילי הזה בתמונה, סתם נזכרתי)
יום טוב ומי יתן וחצילים רבים יעלו בחכותינו
נביש
[ליצירה]
יום אחד עו תיהיי בורחס
אבולוציה ןמדע מפוכח עוד יוכיחו את אלוהים?
לפחות הרב קוק חשב ככה, אבל הוא דווקא הכיר רק את דרווין. העניים הפקוחות כאן הם בעצם ההכרה בחוסר משמעותו של התהליך המדעי, כשההסטוריה של הרעיונות מראה לנו את האגוצנטריזם שמניע את המדע ולא להפך. אז עכשיו לא נאמין לשום תגלית אנושית, כי הם כולם בעצם ביטוי למה שאנחנו חושבים על עצמנו בתת מודע (או אם רוצים להקצין- כליו דיכוי בידיו של הגבר הלבן הארופאי) ולא אמת אוביקטיבית.
תגובות