התנתקות
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אני מתקשה להגיב לאמירות פוליטיות, ובכל זאת-לשם האיזון כאן, מוכרחה. הגיע הזמן שמישהו כאן ינסה להבין, לפחות ינסה, שכל תוכנית ההתנתקות אינה באה כמשהו אישי נגד תושבי גוש קטיף. התוכנית הייתה מתרחשת באותה מידה גם אם היו יושבים שם שמאלנים ואנשי שינוי! יש סימפטיה בעם לתושבי הרצועה (טוב..אחרי חסימת הכבישים קצת פחות..), וכולם מזדהים עם האובדן האישי ש(אולי)יאלצו להתמודד איתו. זו לא תוכנית התנכלות לדתיים,צאו מזה!!! ואולי אם נקדים להפנים את זה, נוכל באמת למנוע את מלחמת האחים המדוברת. [ליצירה]
- [ליצירה] .. האיור כאיור חביב, חבל שהוא נשמר בJPG באיכות נמוכה.. ומה פשר הקווים המאונכים בשני צידי התמונה? [ליצירה]
- [ליצירה] כן,אופק המדבר, אבל למקרה שלא שמת לב ההתנקות הזאת גורמת לנו להתנתק גם אחד מהשני (תנסה לשמוע במהדורת חדשות הבאה כמה פעמים הם יזכירו את הביטוי"מלחמת אחים" ) אני שמעתי את זה לא פעם בתקשורת מאז הדיבורים על התנתקות [ליצירה]
- [ליצירה] כן... אכן יש מן הצדק בדברייך.... נביא, קבל ביטול! וחוץ מזה, אני בת... נב: נביש זה ראשי תיבות\קיצור של נביא שקר, או סתם שם חיבה? שבת שלום לכולם! [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי ממש ממש! הביצוע לא רע וגם הרעיון חמוד מאוד! וזה קשור להתנתקות מעזה? כי חשבתי על זה, וזה לא מתאים להתנתקות הנ"ל. כי הרעיון הוא לא שנפרדים אחד מהשני,אלא מפיסת אדמה. [ליצירה]
- [ליצירה] האמנם שני עולמות קטביים? או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה... שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני, אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון... או שלא... [ליצירה]
- [ליצירה] עברו בי כמה תהיות: האם ניתן לתרגם את הביטוי הזה לעברית? "אני לא מבין בצילום, זה לא כוס התה שלי..." האם זה לואיזה, לימונית, נענע או משהו אחר? האם בגרסה חדה ופחות מפוקסלת ניתן היה אולי להנות מהאפקט של המים העקומים? בזוית יותר שטוחה (אם היינו רואים את כל הכוס או ולי ממבט ממלמעלה היה הכוס היתה נפרד יותר מהיד. כאן דווקא ההתרכזות בזוית העקומה היא במיזוג בניהם. בכל מקרה, תמיד טעניתי שלא מצלמים מספיק כוסות תה, ועל כך יישר-כוח חורף חם נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הכל על המחשב בפוטושופ אבל בלי הרבה אפקטים, בעיקר מריחות ומברשות שונות [ליצירה]
- [ליצירה] הבית האחרון די נדוש, האהבה שתנצח אותך ולא תשאיר מקום... נו... אבל החממות עם העגבניות זה גדול נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ולי דווקא נוח בעולמי הצר, באנשים שנותנים לי מקום, נותנים לי שם... לא הייתי מבקש להיות אנונימי [ליצירה]
- [ליצירה] (הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים) לילה בצל העצב ברפיון ללא גבול ללא כלים למדוד להתמודד לפתע השחור נצבע בגוון זהוב באור שתמיד האיר ורגע מלא עובר בהתבוננות בקבלה ובחולפו אין לדעת- באמת האיר? או שדמעה בעין לרגע הֵשְלֶתָ והנה שוב השחור [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הנה מתעוררים בי רצונות לשחוט איזה כבש, להקריב מנחה לבעל, לשאת תפילה לדגון, ולהשתחוות לאשתורת. ואתם חשבת שהרגתם את יצר העבודה הזרה... יום טוב וחציל נביש, [ליצירה]
- [ליצירה] מהכותרת קשה לדעת אם כוונתך דווקא לניגוד שבין האדם למדבר. למרות שכל נוכחות של מעשי ידי האדם נוגדת את הגדרת המדבר כשוממת- כאן בתמונה אני רואה , לא בדיוק הרמוניה, אבל סוג של השלמה. אולי בגלל חוסר הניגודיות בצבעים. כאילו שעמודי החשמל יוצרים משהו שהוא אמנם נפרד, אבל גם הוא סוג של נוף, במקביל לזה של המדבר... וכרגיל, הדמיון נאלץ להשלים את מה שהוחסר בהקטנת הקובץ... [ליצירה]
תגובות