האדם החושב
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מעניין גם שכל החפצים שקופים, מה שאולי מקשה "לאחוז" בהם.או שלהפך, החפצים משקפים את כל סביבתם וניתנים אחיזה מוגברת מהרגיל... מקווה שבאמת יהיה אחיזה#4 נביש נ.ב לדעתי אנחנו צריכים לצאת לכיכרות ולצמתים ולהפגין נגד צזנורת הפיקסלים שנעשת באתר, תחת הסיסמא "זו לא צורה!" או משהו בסגנון 100 K בלבד? האם יעלה על הדעת שבתחוןפ הפרוזה יצטמצמו ל100 מילים? בשירה ל100 אותיות! הקץ לרודנות! [ליצירה]
- [ליצירה] חייבים לתת להם את זה- יצא להם אחלה סיפור, כל הקטע של האהבה האין-סופית של האל שתופס דמות אדם כדי להבין את הסבל האנושי ובכך שהוא מקריב את עצמו ועובר את הייסורים הקשים ביותר שבן - אנוש יכול לעבור- ובכך מכפר על חטאי האנושות כולה לנצח נצחים. וכל מה שצריך לעשות בשביל להיות חלק מזה, בתור בן-אדם, זה להכיר בו ובגודל המעשה שלו! למרות שזה לא מקורי- העקדה הייתה קודם. אבל בטוויסט של המוות והקימה לחיים בהחלט הוסיפו ליטוש מעניין. [ליצירה]
- [ליצירה] בסוף כל משפט בעברית יושב לו זקן עם כינור... [ליצירה]
- [ליצירה] "...חייב למצוא שער לא נעול..." פרץ, תחושות גועות, ומכל עבר מחסומים... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הנה מתעוררים בי רצונות לשחוט איזה כבש, להקריב מנחה לבעל, לשאת תפילה לדגון, ולהשתחוות לאשתורת. ואתם חשבת שהרגתם את יצר העבודה הזרה... יום טוב וחציל נביש, [ליצירה]
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי. מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי". (ע"פ ויקיפדיה) [ליצירה]
- [ליצירה] עיבוד תמונה (לא צילמתי) בהשראת הקטע המדהים של נקמת הטרקטור [ליצירה]
- [ליצירה] לדעתי זה חבל"ז טוב לראות קצת "הומור שחור" כאן חוצמזה שיש משהו קצת גזעני ביחס של חרדים לשאר העולם (אמנם אין מה להשוות לאלימות של הKKK) אחלא נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
תגובות