לוגו לחתונה
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אכן קיטש. אבל לפחות עשוי טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] הי, אתה עיצבת את ההזמנה הזאת? באמת חשבנו (=כמה חברות של) אז שזה מפתיע, שקיטש יכול להיות גם מיוחד. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן קיטש יפיפה מהלב! תודה: חיים [ליצירה]
- [ליצירה] אין דבר כזה שאין דבר כזה. הרעין ממש חמוד ודווקא מקורי (: [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים, כל הכבוד. פשוט וברור, רואים טוב את הדמויות ואת הלב. בדיוק מה שצריך. [ליצירה]
- [ליצירה] אין דבר כזה קיטש:) אין דבר כזה שנקרא קיטש, כמו שבאומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. לאמא שמקבלת ציור מילדתה בת ה5 הציור הזה הוא הנפלא בעולם. היופי הוא בעיני המתבונן, אם עשית את זה באהבה ובכוונה זאת יצירה לתפארת. אהבתי [ליצירה]
- [ליצירה] האמנם שני עולמות קטביים? או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה... שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני, אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון... או שלא... [ליצירה]
- [ליצירה] איזה כיוון שונה מ"מכורתי"... נורא חסר לי כאן את השלטון המופלא שלך במילה ובניגון... יש כאן טון מעט מטיף ולא שירי. זה מתאים לתחושה הערומה, המחפשת הבתים השני והשלישי קצת נאחזים יותר מידי בקלישאה של הגוזלים והקן ופריצת המסגרת ואין להם כל כך קיום מצד עצמם או את העצמה של "המקור היחיד המצייץ", וזווית הראייה המצמררת של "מעל לכנפיים"... הזה מחיר החופש? [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... ומיהם המכשפות המודרניות? אילו ילדות תמימות נשרפות על מזבח ימינו אנו? פוקו כתב שהחברה מגדירה את עצמה על ידי חריגיה, ולכן הבניות חברתיות ייצרו את המשוגעים, הפושעים וכו'... היום גם רעיונות המסורתיות והדתיות בעצמם נרדפות ו"נקברות" בשם הליברליזם והקדמה. (ראו למשל את האיסור ללבוש רעלה בצרפת, והרבה כפייה חילונית-תרבותית בארץ) ובכלל כל אדם לעצמו, נכשל בחטאים אלו, של דמוניזצית האחר, כדי לספק את הנורמליות של עצמו. הקץ לציד המכשפות הקץ לנורמליות תחי המוזרית לילה טוב והרבה חצילים לכולם (חוץ ממי שלא אוהב) נביש [ליצירה]
- [ליצירה] קודם כל, אני לא רוצה להתלהם, רק להגיב מהירהורי לבי, ו"הכל ברוח טובה". 1."שיחות", "מידות" ו "סיפורים", נכתבו כפי שאמרם רבי נחמן. חיבורים אלו , ןגם ליקוטי מוהר"ן, "עצות, שנכתבו ע"י ר, נתן נחשבים הכתבים הקאנוניים. 2. להתייחס למבנים הלכתיים מופשטים כאומרים משהו על המציאות... זה יותר גרוע מרמבמיסט, זה "בריסקר", וזה כבר בעיה שלך... 3. סבבא. 4. אם אתה רמבמיסט... טוב כל אחד והשריטות שלו. באמת אם מתעקשים לתת לכל דבר הסבר לוגי נשארים בסוג של גשמיות. שוב - כול אחד והמסגרת שהוא בוחר לעצמו- אם אתה מעדיף להיכבל לחוקיים לוגיים, שיהיה לך בכיף. אבל אין סיבה לא להיות אופטימי. גם אחרי תשובת אלוהים לאיוב, גם אחרי התובנה שהאדם לא משנה את העולם- איך אפשר להעביר ככה את החיים? זאת פרשנות לא מוצלחת לאיוב מהסיבה הפשטוה שהיא לא מעניינת. אם אתה לא מסוגל לחיות בתחושה שלמעשים שלך יש משמעות אז למה לחיות? לעזזאל אני שונא לכתוב בקטעים ממוספרים... ההסטוריה כולה ולא רק הדוגמאות הם סיפורו של האדם המחפש להמליך את עצמו על העולם כפי שמבטא המיתוס היווני. היא גם הסיפור של ההכרה בחוסר התכלית של התנועה הזאת. ההתמודדות של הפאגנים ושל המונותאיסתים באמת די דומה. אבל בסופו של דבר האופציה המונותאיסטית כן מחדשת משהו ( לפחות בפן החסידי/ ציוני של היהדות, שהוא אולי די צעיר אבל הי- זה הפן שלי) בכך שהיא אופטימית. יש סיבה לבריאה, יש מטרה לאדם, יש טרקלין בסוף הפרוזדור. יש גאולה. וזה לא הREDEMPTION הנוצרי שמגיע מלמעלה, אלא זה משהו שהאדם יוצר. הגאולה היא לא רק ראיית הדברים כמו שהם, החזרה לעבר. למרות שזה צעד ראשוני וחשוב, וכלל לא פשוט. יש חידוש, יש בריאה ולידה. כל הזוהר מלא ב"זיווגים" שכל עניינם היא ליצור משהו חדש. אמם יש גם ניסוח של "תיקון" ושל "איחוד" אבל זה לא רלבנטי מבחינת התודעה האנושית. אנחנו צריכים לקחת את העולם כמו שקיבלנו אותו ולהפוך אותו למשהו יותר מוצלח.. ותכלס, זה בטח לא המקום בשביל לחפש תהילה, ואני לא סוג הבנאדם שמתזמן את הפעולות שהוא עושה. [ליצירה]
- [ליצירה] עברו בי כמה תהיות: האם ניתן לתרגם את הביטוי הזה לעברית? "אני לא מבין בצילום, זה לא כוס התה שלי..." האם זה לואיזה, לימונית, נענע או משהו אחר? האם בגרסה חדה ופחות מפוקסלת ניתן היה אולי להנות מהאפקט של המים העקומים? בזוית יותר שטוחה (אם היינו רואים את כל הכוס או ולי ממבט ממלמעלה היה הכוס היתה נפרד יותר מהיד. כאן דווקא ההתרכזות בזוית העקומה היא במיזוג בניהם. בכל מקרה, תמיד טעניתי שלא מצלמים מספיק כוסות תה, ועל כך יישר-כוח חורף חם נביש [ליצירה]
- [ליצירה] מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול) חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית. מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי. לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון. לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף. מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך. לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק. היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה. עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות. (אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת) המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו. שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית. אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] תעיפו מבט ביצירות אחרות של בועז, זה לא בחור ציניקן... [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] ההשוואה לאלעזר בן דורדיה מעניינת, אך לא עיקבית לחלוטין.חסרה כאן ההבנה של החטא וההכרה. או שאולי חטא האהבה היא האמונה באפשריותה? אולי צריך להדגיש את זה יותר... ההקבלה עצמה פועלת בצורה נפלאה ומתאצמת בשורות: "לא היתה נפש אחת בעולם שלא באתי אליה וחזרתי למקומי ריקם" כמו בן-דורדיה גם ה"אהבה" עושה את המאמץ העילאי, רק בכיוון ההפוך. האהבה האמיתית כניגוד מושלם לזנות של בן-דורדיה. נגררת כאן גם השוואה בין האהבה האמיתית, לחזרה בתשובה. שניהם מגיעים למקום האנושי הקיצוני ביותר. ושנייהם בלתי אפשריים בעולם הזה. קיימים רק בעולם הבא מעבר ליופי של השיר, קשה לי להסכים איתו- מהי האהבה אם לא ריגעי חסד? בחסידות השניים מזוהים כאחד. הטוטאליות היא רק הקצנה שבאמת לא אפשרית בעולם הזה. אני לא הייתי רוצה לחיות בעולם של אהבה טוטאלית. אולי כדאי לתת גם קרדיט למקור ההשראה. באופן כללי קטע מצויין, מקורי , ומעורר מחשבה יום טוב ומעט חציל (לפי הטעם) נביש [ליצירה]
תגובות