לקח לי זמן,אני מודה. כבר התכוונתי לשאול "מה זה הגוש מתחת לפנס הרחוב" ואז נתקלתי בכותרת. מאוד אהבתי את התחושה המועברת (של גשם זלעפות,לי באופן אישי), אך אולי כדאי להדגיש קצת את תווי המיתאר של הכנר.
[ליצירה]
לקח לי זמן,אני מודה. כבר התכוונתי לשאול "מה זה הגוש מתחת לפנס הרחוב" ואז נתקלתי בכותרת. מאוד אהבתי את התחושה המועברת (של גשם זלעפות,לי באופן אישי), אך אולי כדאי להדגיש קצת את תווי המיתאר של הכנר.
[ליצירה]
"בפברואר כדאי לקנות פילים" למי שמתעניין, זה ספר של יואל הופמן, שמלא בהרבה נונסנס בסגנון.
עד כמה שידוע לי הספר קדם לגרפיטי, אבל מי יודע?
והסיפור?
שיגעון...
[ליצירה]
משובח...
השורות האחרונות כובשות,
אני לא עומד בפני מילים כמו 'כפיסים' ו'פרודות',
עברית עושה לי את זה...
השורה "תשפיע אהבה" מעט מיותרת, לטעמי, ואולי גם ה "ואני עץ"
אבל זה רק אני , מעדיף רמיזות על פני ישירות,
בכל זאת נוגה וניפלא
שמואל
[ליצירה]
אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר:
הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים.
זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה.
וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו .
השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה...
או שאולי אפשר?
אולי יש אור אחד בודד בוהק?
כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה?
אולי בסוף יהיו לכל פתרונות?
אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות.
כאילו עוד רכע ייפול כוכב-
התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני.
הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל...
כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי,
מצפה לפרסומים נוספים,
תודה
שמואל
[ליצירה]
מודה אני למדור ה"יצירות אקראיות" שזימן לי מפגש חפוז עם ידיד גמוז, כי כל המיקרים הם מאיתו יתברך ויש בזה גם כן סדות גמוזים והעניינים ידועים ומבוררים ליודעי ח"ן ולאנ"ש ויעויין שם מה שכתבנו באריכות ודו"ק
ובאשר לפיהוקיך, כבר ידוע מה שנינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום ומה שפירש רש"י על אתר שעמום- שגעון, ורק משיגיונות אפשר שיהיו נכתבים מזמורים נאים כמש"כ "שגיון לדויד" והדברים נפלאים ויקרים מפז רב ועי"ש ודו"ק
[ליצירה]
יפה, אם כי השורות הרזות קצת הפריעו לי, וגם ההתחלה לא משהו.
אני גם לא זוכר מספיק את עלילת הספר לדעת כמה זה קשור עם בכלל ,אבל נראה לי שכן.
בכל מקרה יפה מאוד
נביש
[ליצירה]
נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר.
הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר...
שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה
שמואל
[ליצירה]
מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול)
חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית.
מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי.
לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון.
לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף.
מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך.
לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק.
היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה.
עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות.
(אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת)
המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו.
שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית.
אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב.
נביש
[ליצירה]
תגובות