לקח לי זמן,אני מודה. כבר התכוונתי לשאול "מה זה הגוש מתחת לפנס הרחוב" ואז נתקלתי בכותרת. מאוד אהבתי את התחושה המועברת (של גשם זלעפות,לי באופן אישי), אך אולי כדאי להדגיש קצת את תווי המיתאר של הכנר.
[ליצירה]
לקח לי זמן,אני מודה. כבר התכוונתי לשאול "מה זה הגוש מתחת לפנס הרחוב" ואז נתקלתי בכותרת. מאוד אהבתי את התחושה המועברת (של גשם זלעפות,לי באופן אישי), אך אולי כדאי להדגיש קצת את תווי המיתאר של הכנר.
[ליצירה]
מודה אני למדור ה"יצירות אקראיות" שזימן לי מפגש חפוז עם ידיד גמוז, כי כל המיקרים הם מאיתו יתברך ויש בזה גם כן סדות גמוזים והעניינים ידועים ומבוררים ליודעי ח"ן ולאנ"ש ויעויין שם מה שכתבנו באריכות ודו"ק
ובאשר לפיהוקיך, כבר ידוע מה שנינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום ומה שפירש רש"י על אתר שעמום- שגעון, ורק משיגיונות אפשר שיהיו נכתבים מזמורים נאים כמש"כ "שגיון לדויד" והדברים נפלאים ויקרים מפז רב ועי"ש ודו"ק
[ליצירה]
מצויין!
השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות:
(בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.)
כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה:
(אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. )
והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס:
(את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.)
יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה:
(רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה)
השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה
("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" )
גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות"
מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה:
לסביות
אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות:
אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם
זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר
הדיבורים מתפרקים
הממשות נשארת
אחד מהדברים היפים שראיתי כאן.
בהצלחה
נביש
[ליצירה]
הממם...
"משוררי השקר ונביאיו,"
שאני אקח את זה אישית?
טוב למה התכוונת כבר גילית בתגובה, אז אין כאן מקום לניתוחים יבשים...
לומר שיש כמות סופית שך סגנונות שירה? נשגב מבינתי מה המשמעות אבל קטונתי מלחלוק על מר פרידמן המלומד.
אני אישית מוצרא הרבה ממה שדיברת עליו בהרבה מהשירה ה"ישנה" .
לפעמים השירה החדשה וישנה- שניהם נחצבו מאותו סלע,
שהרי "לא זכינו באור מן ההפקר" וכל מה שכותב אדם מעמקי נפשו, הרי מקורו באינסוף...
שנזכה להתאבקות ב
"שורות הקטנות השחורות"
(אם כי אני אישית מעדיף את האש הלבנה שבין השורות...)
ןשבוע טוב
נביש
[ליצירה]
אני לא בטוח מה הכוונה ב"רשימה," אבל יש קשר אינהרנטי בין שורה לשורה. (כלומר זה נכתב בכוונה שאפשרי לקרוא את זה גם כרצף אחד, וקיטועי השורות נועדו לתת דגשים במקומות מסוימים)
אם לא רואים את זה אז באמת יצא לי לא ברור
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
תגובות