מקסים. הרעיון.
די בקצה מבט אחד , חם, נוקב, ישיר , בכדי להסיע הררי קרחונים. ובדמעו, יחרוץ סימנים נקיים על פניה של ארץ שטופת אדמה רוויה. די במבט אחד.
כן. שלח את ידך וגע.
[ליצירה]
מקסים. הרעיון.
די בקצה מבט אחד , חם, נוקב, ישיר , בכדי להסיע הררי קרחונים. ובדמעו, יחרוץ סימנים נקיים על פניה של ארץ שטופת אדמה רוויה. די במבט אחד.
כן. שלח את ידך וגע.
[ליצירה]
משובח...
השורות האחרונות כובשות,
אני לא עומד בפני מילים כמו 'כפיסים' ו'פרודות',
עברית עושה לי את זה...
השורה "תשפיע אהבה" מעט מיותרת, לטעמי, ואולי גם ה "ואני עץ"
אבל זה רק אני , מעדיף רמיזות על פני ישירות,
בכל זאת נוגה וניפלא
שמואל
[ליצירה]
מעניין ששתי תופעות אנושיות הופעיו באותו זמן.
חקלאות, וערים.
בני אדם לא חשבו על חקלאות בנפרד מישיבה מתורבתת בערים. הניצול של הגשם בחיינו מגיעה בד-בבד אם היכולת שלנו לברוח מפניו
[ליצירה]
על "יופיו של יפת באוהלי שם" שמעת?
הסצנה היא תנכי"ת, ולא זכור לי שיש בה איזשהו אלמנט נוצרי מופגן (מלבד המיקום), בטח שלא בפרט הקטנטן מתוכו שבו השתמשתי.
ואם אפשר להשתמש בשירה נוצרית ומוסלמית בשביל חזנות ולהלחין פסוקים (כפי שנעשה במשך דורות והוכשר ואף עודד ע"י הרב עובדיה) אז למה לא בשביל לצייר פסוק?
חוצמזה שהתמונה די מטושטשת, וציינתי את המקור רק בשביל ההגינות, ולא בשביל לשים דגש על המקור.
הבעיה היחידה שאולי יש בציור היא האנשה של האל, שגם הנוצרים התנגדו לה, ונראה לי שזה רק רמוז בקושי, ואם לא מציירים פנים או משהו שהוא בברור ציור דמות האל, לא צריכה להיות בעיה.
תודה בכל זאת על האכפתיות, ופעם הבאה אשתדל לא להתעצל, ולחפש מקורות יותר ברוח היהדות
[ליצירה]
מצויין!
השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות:
(בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.)
כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה:
(אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. )
והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס:
(את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.)
יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה:
(רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה)
השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה
("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" )
גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות"
מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה:
לסביות
אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות:
אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם
זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר
הדיבורים מתפרקים
הממשות נשארת
אחד מהדברים היפים שראיתי כאן.
בהצלחה
נביש
[ליצירה]
יפה, אם כי השורות הרזות קצת הפריעו לי, וגם ההתחלה לא משהו.
אני גם לא זוכר מספיק את עלילת הספר לדעת כמה זה קשור עם בכלל ,אבל נראה לי שכן.
בכל מקרה יפה מאוד
נביש
[ליצירה]
אני לא השתמשתי במילה ציניות. ציניות משמשת לזלזול , לליגלוג,ובעיקר לביטול. הקריצה עושה פעולה הפוכה. שירים הם עניין של אפשרויות. השיר לוקח את המציאות כמו שהיא ומראה לנו אותה בצורה חדשה שלא דמיינו עד עתה. אך שיר מוצלח גם יודע לקרוץ. הקריצה היא לא ביטול מה שנאמר, אלא הפתיחות לאפשרויות אחרות.
למשל בשיר הזה. אם השיר יקבע נחרצות שכל מה שיש כאן הוא "נוזלים טפלים" אז זה באמת זילזול. אך הקריצה מאפשרת נקודות מבט מגוונות.
דווקא הציניות היא היא אשר לא מאפשרת לראות את האופטימיות שבקריצה. הציניות אומרת שאין הבדל בין המן למרדכי כי שנייהם לא שווים דבר. הקריצה מסתכלת על המן ואומרת שאולי גם הוא יכול להיות מרדכי
עדה-עדה-לא-ידע
נביש
[ליצירה]
ר' נחמן אומר שלידה היא כמו ריקוד (ולהפך)...
חיינו אולי הם הריון מתמשך, מונעים על ידי "כאב עיוור"
והריקוד כמו "תפילה זכה", ממקד, מאחד את כל חלקי הנפש, לכדי לידה...
או אז ניתקים מהקרקע וניתן "לפרוש כנפיים)...
אבל הרי שיריך הם כבר מעין ריקוד
( ולא רק בהריון)
בברכת זרעי קיץ
מעוררי ערגונות
נביש
[ליצירה]
הייתה לי אותה התלבטות.
אפשר בשניהם ביחד-
זו תמודה מדוייקת של גבול בין שני עולמות:
פנים וחוץ, עם אפשרות, בדמות החלון, לחצות את הגבול הזה...
אבל מצד שני הצל שחוצה את התמונה באמת מאוד בולט ולא מיקרי...
תוהה..
נביש
תגובות