מקסים. הרעיון.
די בקצה מבט אחד , חם, נוקב, ישיר , בכדי להסיע הררי קרחונים. ובדמעו, יחרוץ סימנים נקיים על פניה של ארץ שטופת אדמה רוויה. די במבט אחד.
כן. שלח את ידך וגע.
[ליצירה]
מקסים. הרעיון.
די בקצה מבט אחד , חם, נוקב, ישיר , בכדי להסיע הררי קרחונים. ובדמעו, יחרוץ סימנים נקיים על פניה של ארץ שטופת אדמה רוויה. די במבט אחד.
כן. שלח את ידך וגע.
[ליצירה]
הםם..
זה אומנם נותן תחושה טוהר , אבל רק בגלל הייצוג הקלישאי שלו (זה שלמישהו יש כנפיים לבנות זה לא אומר שהוא לא יוצא בלילות לדרוס חתולים למשל...).
דווקא ביצירה שלך Kid & Kitty תפסת תמונה הרבה יוחר מוצלחת, לדעתי, של טוהר.
כל זה, כמובן , לא פוגם בציור שהוא לכשעצמו די מוצלח ומעניין.
יומטוב , שמואל
[ליצירה]
הנה מתעוררים בי רצונות לשחוט איזה כבש, להקריב מנחה לבעל, לשאת תפילה לדגון, ולהשתחוות לאשתורת.
ואתם חשבת שהרגתם את יצר העבודה הזרה...
יום טוב וחציל
נביש,
[ליצירה]
(לדמיין צליל של כאפה על המצח)
התכוונתי מטאפורה
עבר זמן רב מאז שיאור ספרות. לפעמים מתבלבלים במונחים הטכניים.
אבל מה שכן, לפעמים משומוש כל כך נרחב מדימויים לתאר משהו, כמו בדידות, שוכחים שזה באמת רק רגש, ולא ממשות שחודרת לתוך הגוף ושוכנת שם.
בעצם זה אפילו לא רגש, זה סיטואציה...
בעצם די מאוחר ואני סתם מקשקש..
[ליצירה]
מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול)
חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית.
מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי.
לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון.
לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף.
מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך.
לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק.
היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה.
עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות.
(אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת)
המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו.
שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית.
אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב.
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
אני קרוע?
בסוף כולכם תודו לי שהזהרתי אתכם...
[ליצירה]
כאילו שזה לא מספיק מטריד שלא כל מקום שניכנס אליו מובטח שנוכל לצאת, אז עכשיו גם אם יצאנו לא בטוח שלא נשארנו בפנים, וגם אם בטוח אנחנו בחוץ אז לא ברור שהיה כדאי?
בהחלט מטריד...
[ליצירה]
למה רק כוכב או בדרן?
אנחנו לא כולנו קופים של משהו, משהו?
רוציםם לברוח אבל הנוצץ משאיר אותנו תקועים בכלוב?
דומה קצת לסיפור של קפקא על קוף שנהיה בן-אדם.
נראה לי באמת שהקטע היה מוצלח יותר בתור פרוזה.
חורף גשום ורטוב
נביש
[ליצירה]
ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם.
לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש!
מה כן נרמז?
נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל:
ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל.
לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו.
הנשמה, החייאה...
נביש
[ליצירה]
אני חולה על סוג הכתיבה הזאת אז היתי חייב להגיב.
זה מזכיר לי קצת את הספר המצויין (אם כי מאוד הזוי) של רומאן גארי שקראו לו משהו כמו "טרופו של ג'ינגאס כוהן" (קראתי באנגלית)
שם גם ישנה אישה המיצגת (אם אני זוכר נכון) את ה"אנושות" או הרעיון האנושי,שכולם מנסים לאנוס אותה, וגם היא מחכה לגבר שיגאל אותה אך כולם נכשלים (ומתים) בנסיון (חוץ מהיהודי כמובן)
תגובות