אני רוצח את אלוהים1
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כואב לי בעיניים. [ליצירה]
- [ליצירה] הסגנון לא רע בכלל, אבל זה קצת מבולגן מדי, ובסוף קצת קשה להחליט מה לקרוא לפני מה... (והרעיון מסקרן). אסתר, מתחילה לחבב קומיקסים מאז הסנדמן. [ליצירה]
- [ליצירה] what ever [ליצירה]
- [ליצירה] כל פעם שאני קורא משהו כזה אני חושב לעצמי, "שטויות, ראיתי כבר משוגעים יותר" [ליצירה]
- [ליצירה] איזה מדהים. כל כך עצוב ורע וטוב. נכנסתי לקישור לטקסט המקורי, וזה פשוט מדהים, אבל כשרציתי להגיב שם ראיתי שכבר הגבתי... [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הגעגוע, סומסום, מופיע גם בשמו המפורש. אבל אם זה הרושם שהתקבל גם בלי לשים לב זה מצויין. וזה שהגעגוע אצלך זה הכי טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה אמונה, וזה לא 'טוב', רק הכרחי לפעמים... וסומסום מה חבל? הסוף? שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] יפה, אם כי השורות הרזות קצת הפריעו לי, וגם ההתחלה לא משהו. אני גם לא זוכר מספיק את עלילת הספר לדעת כמה זה קשור עם בכלל ,אבל נראה לי שכן. בכל מקרה יפה מאוד נביש [ליצירה]
- [ליצירה] באיזשהו מקום זה יותר דומה מונולוג דיאלוג זה גם הקשבה, יותר כמו תפילה, שנותן מקום לצד השני. פחות או יותר מקבל את מה שאמרת, זה באמת מבטא משהו נורא, וזה באמת מנטליות של עבד... אבל האם ייתכן יחס אחר? אדם שבאמת בין-חורין הוא כזה רק כי הוא עבדו של האל לא? אני לא אומר שזה רע, רק שזה ככה- אתה עבד, והשאלה רק האם תשלים עם זה... [ליצירה]
- [ליצירה] קודם כל, אני לא רוצה להתלהם, רק להגיב מהירהורי לבי, ו"הכל ברוח טובה". 1."שיחות", "מידות" ו "סיפורים", נכתבו כפי שאמרם רבי נחמן. חיבורים אלו , ןגם ליקוטי מוהר"ן, "עצות, שנכתבו ע"י ר, נתן נחשבים הכתבים הקאנוניים. 2. להתייחס למבנים הלכתיים מופשטים כאומרים משהו על המציאות... זה יותר גרוע מרמבמיסט, זה "בריסקר", וזה כבר בעיה שלך... 3. סבבא. 4. אם אתה רמבמיסט... טוב כל אחד והשריטות שלו. באמת אם מתעקשים לתת לכל דבר הסבר לוגי נשארים בסוג של גשמיות. שוב - כול אחד והמסגרת שהוא בוחר לעצמו- אם אתה מעדיף להיכבל לחוקיים לוגיים, שיהיה לך בכיף. אבל אין סיבה לא להיות אופטימי. גם אחרי תשובת אלוהים לאיוב, גם אחרי התובנה שהאדם לא משנה את העולם- איך אפשר להעביר ככה את החיים? זאת פרשנות לא מוצלחת לאיוב מהסיבה הפשטוה שהיא לא מעניינת. אם אתה לא מסוגל לחיות בתחושה שלמעשים שלך יש משמעות אז למה לחיות? לעזזאל אני שונא לכתוב בקטעים ממוספרים... ההסטוריה כולה ולא רק הדוגמאות הם סיפורו של האדם המחפש להמליך את עצמו על העולם כפי שמבטא המיתוס היווני. היא גם הסיפור של ההכרה בחוסר התכלית של התנועה הזאת. ההתמודדות של הפאגנים ושל המונותאיסתים באמת די דומה. אבל בסופו של דבר האופציה המונותאיסטית כן מחדשת משהו ( לפחות בפן החסידי/ ציוני של היהדות, שהוא אולי די צעיר אבל הי- זה הפן שלי) בכך שהיא אופטימית. יש סיבה לבריאה, יש מטרה לאדם, יש טרקלין בסוף הפרוזדור. יש גאולה. וזה לא הREDEMPTION הנוצרי שמגיע מלמעלה, אלא זה משהו שהאדם יוצר. הגאולה היא לא רק ראיית הדברים כמו שהם, החזרה לעבר. למרות שזה צעד ראשוני וחשוב, וכלל לא פשוט. יש חידוש, יש בריאה ולידה. כל הזוהר מלא ב"זיווגים" שכל עניינם היא ליצור משהו חדש. אמם יש גם ניסוח של "תיקון" ושל "איחוד" אבל זה לא רלבנטי מבחינת התודעה האנושית. אנחנו צריכים לקחת את העולם כמו שקיבלנו אותו ולהפוך אותו למשהו יותר מוצלח.. ותכלס, זה בטח לא המקום בשביל לחפש תהילה, ואני לא סוג הבנאדם שמתזמן את הפעולות שהוא עושה. [ליצירה]
- [ליצירה] (לדמיין צליל של כאפה על המצח) התכוונתי מטאפורה עבר זמן רב מאז שיאור ספרות. לפעמים מתבלבלים במונחים הטכניים. אבל מה שכן, לפעמים משומוש כל כך נרחב מדימויים לתאר משהו, כמו בדידות, שוכחים שזה באמת רק רגש, ולא ממשות שחודרת לתוך הגוף ושוכנת שם. בעצם זה אפילו לא רגש, זה סיטואציה... בעצם די מאוחר ואני סתם מקשקש.. [ליצירה]
- [ליצירה] איחוליי! המצאת ז'אנר חדש! (בעיברית- סוגה) אם אפשר לעשות את זה לטולקין אז למה לא לקרת [ליצירה]
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] גוף הסיפור לוקח את עצמו ברצינות גדולה מידי, וקצת קשה לי להזדהות עם המסר.. אך כתוב היטב, כל מילה במקום. ההתחלה והסיום מצויינים (דווקא בחזרה שלהם) הילדים מתנהגים כמו ילדיפ, הברמן כמו ברמן והמכשפות... שמואל רק למה מספר על היד? [ליצירה]
תגובות