[ליצירה]
נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר.
הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר...
שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה
שמואל
[ליצירה]
זהו גורלו של המאמין, להיות מודע לזה שהוא לכוד בין רוח לחומר, ושהוא לא אמור לוותר על אחד מהצדדים אלה לנסות ליישם אחד בשני...
ועל כך אמר רבינו 2 דברים (לא בציטוט מדיוק)
א- יש שאלות שמגיעות מהחלל הפנוי ואין להם תשובה
ומצד שני
ב-אין שום ייאוש בעולם כלל!!!
[ליצירה]
כמה הבהרות:
את הידיים צייר מיכאלנג'לו, בציור 'בריאת האדם'. השאר זה שלי (בעזרת הפוטושופ)
הטקסט:
"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהילים לב ו)
היה אמור להיות משולב בתמונה, אבל לא הצלחתי לעשות את זה קריא, אז בצער רב וויתרתי, ולכן זה בכותרת.
תהנו
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים".
באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד.
אבל על השורות:
"אולי של עצמם
מביטים הרבה פעמים בעצמם"
אני חייב לחלוק.
מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם,
מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה.
בנוסף, שאל את עצמך,
האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר
"מודעת אבל לשירה"?
הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון)
הכול ברוח טובה
נביש
[ליצירה]
הםם..
מורפיוס המסכן נראה קצת כמו חייזר מ X-FILES
נראה לי שאמור להיות לו אף יותר חד ולחיים פחות רחבות.
אבל בהחלט תפסת את המבט הרציני/מהורהר/מבואס/קר-כאבן שלו.
חלומות פז
שמואל
[ליצירה]
לדעתי זה חבל"ז
טוב לראות קצת "הומור שחור" כאן
חוצמזה שיש משהו קצת גזעני ביחס של חרדים לשאר העולם
(אמנם אין מה להשוות לאלימות של הKKK)
אחלא
נביש
[ליצירה]
ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם.
לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש!
מה כן נרמז?
נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל:
ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל.
לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו.
הנשמה, החייאה...
נביש
[ליצירה]
האדם ה"בוגר" מחפש חוויות "ממשיות" שילהיבו אותו עכשיו. סיפוק מידיים.
השעמום הוא בעייה מודרנית שנובעת מחיים חסרי תוכן פנימי. מופעלים רק על ידי גירוי חיצוני.
בילדות יש "מתכונת חירום לשעת שיעמום"-
הרב פעמיות של תוכן חייהם. דווקא הפשטות של ילד מקנמה משמעות רב פעמית לחייו. הדמיון הוא מספיק ממשי בשבילו. וכשאין לו מה לדמיין הקשרים המשפחתיים הבסיסיים מספקים אותו. הןא לא מחפש אהבה גדולה ורומנטית ולכן לא יתאכז מ "סינר של אמא"
ניתוח קצת יומרני ופלצני אבל זה מה שעולה לי.
לדעתי השיר מנוסח קצת ביובש וללא ליריות. זה יותר אמירה מאשר שירה.
אבל יכול להיות שגם אני לא הבנתי.
הרבה ביקורת בונה
וגם קצת חציל
נביש
[ליצירה]
טוב שהרבדים לא מובנים, שלא יתחילו ללמוד לי פה עם "רבדים" בגמרא חו"ש, שזה יותר גרוע מביטול תורה ר"ל
ובנימה פחות צינית, דווקא מובן היטב, (למרות שאני רואה שוויתרת על אי-אליו סוגרים)
אני מקווה כרובי, התורה שלך מגניבה מספיק שאתה זוכר לברך עליה תחילה
שמואל
תגובות