[ליצירה]
האמנם שני עולמות קטביים?
או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה...
שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני,
אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון...
או שלא...
[ליצירה]
אני לא השתמשתי במילה ציניות. ציניות משמשת לזלזול , לליגלוג,ובעיקר לביטול. הקריצה עושה פעולה הפוכה. שירים הם עניין של אפשרויות. השיר לוקח את המציאות כמו שהיא ומראה לנו אותה בצורה חדשה שלא דמיינו עד עתה. אך שיר מוצלח גם יודע לקרוץ. הקריצה היא לא ביטול מה שנאמר, אלא הפתיחות לאפשרויות אחרות.
למשל בשיר הזה. אם השיר יקבע נחרצות שכל מה שיש כאן הוא "נוזלים טפלים" אז זה באמת זילזול. אך הקריצה מאפשרת נקודות מבט מגוונות.
דווקא הציניות היא היא אשר לא מאפשרת לראות את האופטימיות שבקריצה. הציניות אומרת שאין הבדל בין המן למרדכי כי שנייהם לא שווים דבר. הקריצה מסתכלת על המן ואומרת שאולי גם הוא יכול להיות מרדכי
עדה-עדה-לא-ידע
נביש
[ליצירה]
ר' נחמן אומר שלידה היא כמו ריקוד (ולהפך)...
חיינו אולי הם הריון מתמשך, מונעים על ידי "כאב עיוור"
והריקוד כמו "תפילה זכה", ממקד, מאחד את כל חלקי הנפש, לכדי לידה...
או אז ניתקים מהקרקע וניתן "לפרוש כנפיים)...
אבל הרי שיריך הם כבר מעין ריקוד
( ולא רק בהריון)
בברכת זרעי קיץ
מעוררי ערגונות
נביש
[ליצירה]
יפה, אם כי השורות הרזות קצת הפריעו לי, וגם ההתחלה לא משהו.
אני גם לא זוכר מספיק את עלילת הספר לדעת כמה זה קשור עם בכלל ,אבל נראה לי שכן.
בכל מקרה יפה מאוד
נביש
[ליצירה]
בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי.
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי".
(ע"פ ויקיפדיה)
[ליצירה]
נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר.
הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר...
שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה
שמואל
תגובות