[ליצירה]
אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר:
הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים.
זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה.
וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו .
השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה...
או שאולי אפשר?
אולי יש אור אחד בודד בוהק?
כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה?
אולי בסוף יהיו לכל פתרונות?
אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות.
כאילו עוד רכע ייפול כוכב-
התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני.
הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל...
כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי,
מצפה לפרסומים נוספים,
תודה
שמואל
[ליצירה]
(לדמיין צליל של כאפה על המצח)
התכוונתי מטאפורה
עבר זמן רב מאז שיאור ספרות. לפעמים מתבלבלים במונחים הטכניים.
אבל מה שכן, לפעמים משומוש כל כך נרחב מדימויים לתאר משהו, כמו בדידות, שוכחים שזה באמת רק רגש, ולא ממשות שחודרת לתוך הגוף ושוכנת שם.
בעצם זה אפילו לא רגש, זה סיטואציה...
בעצם די מאוחר ואני סתם מקשקש..
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
[ליצירה]
ומי את שתגידי לנו מה לעשות בשיריך לאחר ששחררת אותם לאוויר העולם?!
אולי כשהמילים "עץ רחב ענפים וחסון" עוברים את סף התודעה שלי הם ניקלטים בצורה שונה לחלוטין (אך עדיין "פשוטבעית") מאיך שהם יצאו ממך?!
למי יכולה להיות העזות והחוצפה לקחת סיטואציה שסמל החרות האנסופית מקופל בחובה ולומר שזו "רק ציפור"?!
באיזו זכות תשלל מהקורא הנאור החרות האלמנטרית עליה מושתת הציביליזציה המודרנית הדמוקרטית לפרש את הטקסט המונח לפנינו כל אחד על פי דתו גזעו ומינו הייחודי לו!? הלחשוכים נהיינו ולפונדמנטליסטים נדמנו?!?!
הכצעקתה!?
סתם סתם בצחוק ...
(כנראה רוחות האדר הנושבות בפנינו מפרקות את סיבי השפיות האחרונות ואלו התוצאות )
וכמו שאמר פרויד- לפעמים סיגר הוא רק סיגר...
נביש
[ליצירה]
ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם.
לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש!
מה כן נרמז?
נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל:
ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל.
לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו.
הנשמה, החייאה...
נביש
תגובות