[ליצירה]
אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר:
הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים.
זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה.
וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו .
השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה...
או שאולי אפשר?
אולי יש אור אחד בודד בוהק?
כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה?
אולי בסוף יהיו לכל פתרונות?
אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות.
כאילו עוד רכע ייפול כוכב-
התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני.
הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל...
כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי,
מצפה לפרסומים נוספים,
תודה
שמואל
[ליצירה]
ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים.
שנית- הארה כללית:
אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית.
ונעצר.
כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'.
ולשיר עצמו:
יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים.
שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב.
שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים.
שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב.
מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע:
נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר.
הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים
מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות.
עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה?
אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה.
ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי
"אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת
לחוות את עצמך
לדעת."
שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת.
לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף
(אולי האחר?)
הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה.
סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר).
אבל שוב, סך הכל שיר נפלא
בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב"
ובלי שום ירקות מיוחדים,
נביש
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
לא ברור לי.
ה"צייד" ישר עשה לי אסוציציה של דייטים, אם כי אז הרי שאינך רוצה להיות "הניצוד"..
ולמה חימר? כי אפשר לפורר את זה "כשקולות הערב תמו לגווע"?
אם זה באמת על דייטים אני מקווה שהם לא כוללים תמיד אנשים ב"חליפות שחורות" ו"פגישות עסקיות"...
ואגב, השימוש בכינוי "השם"... איכשהו זה לא נראה לי מתאים לשיר, אבל כל אחד והקדושברכו שלו...
חודש טוב ומלא חירות
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
תראו, אם לא הייתי אוהב את זה , אז זה לא היה מתפרסם כאן. אבל מעבר לאיכות העבודה,אני לא יכול להתעלם מזה שהנושא, זוג מול שקיעה,קישטי- במובן שאין בו טיפת מקוריות.
אבל שוב זה לא חייב להפריע לי, ואני מרוצה מאיך שזה יצא ושמח שגם אתם
[ליצירה]
כמה הבהרות:
את הידיים צייר מיכאלנג'לו, בציור 'בריאת האדם'. השאר זה שלי (בעזרת הפוטושופ)
הטקסט:
"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהילים לב ו)
היה אמור להיות משולב בתמונה, אבל לא הצלחתי לעשות את זה קריא, אז בצער רב וויתרתי, ולכן זה בכותרת.
תהנו
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
קודם כל, מבלי להרוס יותר מדי מקראת השיר עצמו,
מדובר בלילה שלא רואים בו מימלא. דבר שני לפחות הייתי ער, שזה הרבה במקומות וזמנים מסויימים.
דבר שלישי, כמו בראשון, אני חושב שמה שכתבתי מתעסק גם בזה.
דבר אחר :(ועכשיו אני סתם פורק עצבים בכלליות, אז אנא רעות,על תקחי את זה אישית)
אין לי בעיה אם אנשים שאין להם מה לומר. באמת קשה לגבש אמירה על כל נושא שבעולם, והרבה אנשים גם לא מי- יודע מה מוכשרים בלהעביר את המסר. אני לא יוצא מהכלל הזה.
אני מבין גם את הרצון להביע אהדה כללית. סבבא.
אבל חוסר ענייניות זה מעצבן.
לא שכולם צריכים להיות כבדים. להפך-
כמה חצילים פה ושם עוד לא הזיקו לאף-אחד.
אבל כשהמסה המרכזית של התגובות באתר הם לא ענייניות- זה מעצבן.
זה אתר ליצירה, לא לפרסום עצמי והסתחבקות.
ראיתי פה באתר יצירות נפלאות, שבמקום להוליד דיון פורה ומעמיק, גררו שירשורים סתמיים ושוליים.
שוב רעות- זה לא התגובה שלך, זה סתם משהו כללי שמפריע לי מאוד.
אני מצטער שוב על הכבדות אבל חבל שהאתר לא יהיה אכותי.
בברכת ונהפוכונהפוכונהפוכונהפוכונהפוכו...
נביש
[ליצירה]
יש יש! קטע חדש של הארכיאולוגית ההזויה!
ומה הפעם?
הממם.. נושא קצת כאוב... שנוי במחלוקת...
ובעיקר מכוסה בטונות של עפר...
כתוב טוב ומהודק וכרגיל, הצלחת הלזריק את הרגש למקומות המעניינים ביותר.
גם כיף לקרוא לשם שינוי קטע מטריטוריה מוכרת, עם הרמזים והפניות שאני יכול להבין אפילו בלי לפתוח אינצקלופדיה (לא שיש לי טענות חו"ח)
אהבתי במיוחד את הקטע עם השועלים. למרות שאת ר' עקיבה הם הצחיקו, תמיד ידעתי שהם זוממים להם משהו נבזי.
בברכת "ושכנתי בתוכם" , וקמצוץ חציל
נביא שקר (אבל לא מההם הרעים)
[ליצירה]
יום אחד עו תיהיי בורחס
אבולוציה ןמדע מפוכח עוד יוכיחו את אלוהים?
לפחות הרב קוק חשב ככה, אבל הוא דווקא הכיר רק את דרווין. העניים הפקוחות כאן הם בעצם ההכרה בחוסר משמעותו של התהליך המדעי, כשההסטוריה של הרעיונות מראה לנו את האגוצנטריזם שמניע את המדע ולא להפך. אז עכשיו לא נאמין לשום תגלית אנושית, כי הם כולם בעצם ביטוי למה שאנחנו חושבים על עצמנו בתת מודע (או אם רוצים להקצין- כליו דיכוי בידיו של הגבר הלבן הארופאי) ולא אמת אוביקטיבית.
תגובות