(על גבול הנונסנס- ראו הוזהרתם)

אז מה יהיה...

בהתחלה ראש הממשלה לא עונה, רק תוחב עלה עשב בודד לפיו ומחייך. עם החליפה זה משווה לו מראה די מגוחך, אבל אנחנו באווירה כל כך שלווה ופסטורלית וזה גם ככה רק חלום כך שאני לא נותן לזה  להפריע לי במיוחד. עומדים לנו  על גשר עץ, שניצב נמוך מעל נהר די שקט, זורקים מקלות ומדברים על המצב. נראה לי שזה הגשר של פו-דוב שהוא וחזרזיר היו משחקים בו מקלות-פו. אתה יודע מה, הוא מפטיר בנימה מהורהרת, בכלל לא נראה לי שזה פו הדוב...

מה זאת אומרת לא פו-הדוב?

כל העסק הזה, זה נראה לי מאיזה ספר אחר... אני ממתין רגע, מנסה להתרכז היטב בסביבה. אבל לחלומות יש נטייה מעצבנת לא לאפשר לך בהירות כזאת, ודי מהר אני מאבד עניין. התפאורה החלומית שלנו תאלץ להישאר נטולת זהות בינתיים.

ראש הממשלה לא מוותר אולי זה מהרוח בערבות הנחל?

תשמע, זה החלום שלי בכלל, ואני לא קראתי את המה-שמו של הנחל, וחוץ מזה שאתה רק מתחמק מהשאלה!

פתאום תחושה מעיקה משתררת ביננו, ומיד אני מצטער שהעבתי על האווירה. ראש הממשלה  מפנה לי את הגב ומשליך עוד ענף לנהר, הפעם באלימות מופגנת. זה באמת  נראה לך כל כך פשוט? שרק בגלל שאני ראש ממשלה אני יכול לעשות הכל? להניף מטה קסמים ופתאום הכל יהיה בסדר?! וחץ מזה שזה לא אני, זה המצב...

  אני שומע את העצב בקולו, הוא באמת שבור. זה בכלל לא היה אמור להיות ככה החלום הזה. היינו אמורים לשבת בכיף באיזה מעיין או משהו,עם פינג´אן של קפה רותח, חומוס, פיתה זעתר. סוטול. ככה באווירה טובה היינו מדסקסים את המצב, ואולי מגיעים לפתרון. ככה זה חלומות, תמיד תוקעים לך דברים שאתה לא רוצה. כמו הגשר המחורבן הזה עם המקלות. מה קשור עכשיו פו-דוב?

אמרתי לך כבר שזה לא פו הדוב... אולי היער של עמי-ותמי...או היפיפיה הנרדמת בסרט של דיסני...

לפחות הוא נרגע. אבל אני מבין שבחלום הזה לא הולך לצאת לי דיבור רציני מהראש-ממשלה הזה. שישב לו שם ויפנטז על ספרי ילדים, אני יוצא לחפש לי פתרון במקום אחר.

לאחר פרק זמן לא מוגדר של שוטטות אני מוצא את עצמי בנבכי יער מוזר, שמורכב כולו משיחים לבנים מוזרים, נאלץ להודות שאני אבוד.

לעזאזל, אני חושב, אפילו בחלומות שלי אין פשר לשום דבר. ומה זה אמור להביע בכלל, שיחים לבנים?!

וכאילו בתשובה, הם פתאום קמים לחיים השיחים הללו, שהם בכלל אלפי יצורים קטנים ולבנים, כמו רוחות רפאים מיניאטוריות. הם מקיפים אותי ואני בורח. הם מתחילים לזרוק אבנים, ופתאום אני נוסע באוטו. כנראה שהוא ממוגן-ירי כי אני לא נפגע. מהחלון אני רואה שהמפלצות הלבנות גדלו, ועכשיו הם זורקים בקבוקי-תבערה ולחלק מהם אפילו יש רובים. גם הרכב שאני נוסע בו כבר לא תמים, מסתבר שזה ג´יפ סיור צבאי. ככה זה בחלומות, רגע אחד הכל שקט ופסטורלי,ופתאום- מלחמה.

אבל זה החלום שלי! אני צועק, דרך חרכי הירי של הג´יפ, אני אקבע מה הולך כאן!

אבל היצורים הלבנים בשלהם, הם הקיפו את הג´יפ ומנסים להפוך אותו. מקרוב אני מבחין שפני חלק מהם מכוסים ברעלה לבנה, וחלק במדים לבנים מנומרים. וכולם ביחד ממלמלים משהו שנשמע כמו

   ...הדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´יהדג´י...

ופתאום הם מתחילים פשוט להתפוצץ ואז באמת הכול מתחיל להשתגע הכל עף באוויר היצורים הלבנים החלקים של הגי´פ אני ואיזה ברנש אדיש אחד מרחף באוויר לידי מנגן במפוחית וראש הממשלה גם מרחף ממלמל  לעצמו בקול:

..תראוזההשמנטפיםידעתיידעתישלוםשמנטפיםמומיניםזהעמקהמומיני םהשמנטפיםרוציםשלוםאניאעשהשלוםשמנטפיםשלוםמומיניםשמנט...

אחד הלבנים חולף לי ליד הראש וממלמל משהו כמו: זה לא אנחנו, זה המצב...

אבל אני כבר לא מקשיב זה כבר לא מעניין אותי, שיעשו שלום עם מי שהם רוצים, שיתפוצצו כמה שבא להם לשמנטפים הארורים האלה, אני כבר וויתרתי על האפשרות להגיע לפתרון כלשהו. עכשיו אני בסך הכל רוצה איזה מקום שקט לשבת בו.

ממרומי ריחופי אני מזהה מגדל נחמד כזה, כמו ארובה גדולה על גבעה, או אולי צריח של צוללת. אני נוחת על עדן החלון ונכנס. בפנים יש יצורים לבנים כאלה, אבל הם עגלגלים, לא כמו השמנטפים, וחוץ מזה, הם כולם ישנים שנת חורף עמוקה. ובכלל לא מפריע לי שלא חורף עכשיו כי אני רק רוצה לישון, להיות במנוחה שלווה כמו היצורים הלבנים האלה, שום דבר לא מפריע להם והנה בפינה יש מיטה פנוייה ואני נכנס ומתכרבל והנה עוד שנייה תבוא שלווה עוד שנייה יבואו חלומות ו-

-קום כבר יא-טמבל יא-דפוק יא-%!@ מה נראה לך באמת שאתה באמת ישן ככה בשמירה בטח בטח מה אתה חושב שלא תחטוף מה ניראה לך באמת שאתה תיזרוק *%!^ איפה אתה חושב שאתה נימצא יא-חתיכת ()^%# מת*&$#! באמת ניראה לך חכה חכה וואי וואי וואי איך שאתה תחטוף מה אתה חושב שלא ניכנס לך ב*%^! של ה$#!#$ שך´ בטח בטח ניראה לך-

ברגעים הראשונים אני בכלל בטוח שזה עדיין ראש הממשלה שמנסה לספר לי שאנחנו נמצאים בעצם בעמק-המומינים, אבל די מהר אני קולט שזה הסמל שלי שמנער לי ת´צורה, ושבטח-ניראה-לי-באמת, ושכנראה אני אחטוף ב$#@! של ה$#!*&^^$%!, ושאני כבר לא בחלום, ושהבית של המומינים בכלל היה המגדל הזה שאני שומר בו, ושכנראה נרדמתי בשמירה, ושכנראה אני בחיים לא אזכה לקצת שקט..

אבל זה לא אני!, לעצמי, בלב, אני עונה לסמל, זה המצב...