גשם: כמה נקודות מבט
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] זה באמת גשם?! איפה זה צולם? על החלון?? בכל מקרה זה יפה מאוד! [ליצירה]
- [ליצירה] איפה ה"כמה נקודות מבט"? זה נראה כמו נסיון להביט על גן עם שיחים בפריחה סגולה, דרך שמשה מעורפלת בגשם שוטף, כשמישהו צייר אותיות (?) כלשהן באצבע על השמשה מבפנים. [ליצירה]
- [ליצירה] ישועות - פספסת את החילזון הטורקיזי שמסתובב באמצע. [ליצירה]
- [ליצירה] זה לא נראה לי כמו חילזון. (אולי "כלבלב- טורקיזי- חסר-גפיים-קדמיות-עומד-על-רגליו-האחוריות-ומכשכש בזנבו-הקטן" יהיה יותר מתאים) בכל אופן, מה החילזון תורם לנקודות מבט? [ליצירה]
- [ליצירה] איפה אתה רואה פהרגליים אחוריות? הרגליים היחידות שאני רואה פונות כלפי מעלה, כאילו הכלכלב שוכב על גבו ומפרפר נואשות. אה, כן, ויש לו גם צוואר של ג'ירפה אם כבר מסתכלים על זה ככה. או שפם. תלוי בנקודת המבט. (כנראה שזו הפואנטה של היצירה.. מבין?) ובנוגע לחילזון הכלול ביצירת המופת - החלק הימני של הצורה מהווה קונכיה, ואילו החלק השמאלי הארוך והצר מהווה את צווארו הענוג. בקצה למעלה ניתן אפילו לראות מחוש אחד. טוב די, ת'אמת היצירה באמת לא מובנת, חוץ מזה שזה באמת נראה כמו גשם על שמשה מטושטשת. אבל מפה ועד לקרוא לזה יצירה? :-\ אפשר לעשות את זה עם כמה אפקטים בפוטושופ ולגמור עניין... [ליצירה]
- [ליצירה] מהכותרת קשה לדעת אם כוונתך דווקא לניגוד שבין האדם למדבר. למרות שכל נוכחות של מעשי ידי האדם נוגדת את הגדרת המדבר כשוממת- כאן בתמונה אני רואה , לא בדיוק הרמוניה, אבל סוג של השלמה. אולי בגלל חוסר הניגודיות בצבעים. כאילו שעמודי החשמל יוצרים משהו שהוא אמנם נפרד, אבל גם הוא סוג של נוף, במקביל לזה של המדבר... וכרגיל, הדמיון נאלץ להשלים את מה שהוחסר בהקטנת הקובץ... [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] תגובה ראשונה לתשס"ו! כתוב נפלא כרגיל, (התהליך הנפשי כמסע, ההרמזים למעשה מבתמלך, הקישורים לאקטואליה). עצם היציאה למסע והחיפוש הוא כבר סוג של הרהור תשובה לא... לא כל כך הבנתי את הסוף, זה נראה קצת מבוסס על חוויה אישית תהה שנת סליחה ומחילה (או לחילופין סוודרים וחצילים) שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] איחוליי! המצאת ז'אנר חדש! (בעיברית- סוגה) אם אפשר לעשות את זה לטולקין אז למה לא לקרת [ליצירה]
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הקטע מוכל בתוך עצמו. ההנחה- שאין לה נשמה- לא מוסברת, וגם לא מועברת למישור שאפשר להבין מה הכוונה, מעבר לתחושה כללית של ריקנות. אבל הכתיבה מצויינת, מכניסה לאווירה, אין מילים מיותרות, התיאורים במקום. מצפה לעוד נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי. מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי". (ע"פ ויקיפדיה) [ליצירה]
- [ליצירה] רבי נחמן אמר שעל פי הקטאוויטש (הבדיחות) של המדינה אפשר להכיר אותה באמת... [ליצירה]
- [ליצירה] לדעתי זה חבל"ז טוב לראות קצת "הומור שחור" כאן חוצמזה שיש משהו קצת גזעני ביחס של חרדים לשאר העולם (אמנם אין מה להשוות לאלימות של הKKK) אחלא נביש [ליצירה]
- [ליצירה] רק ה"אויש " קצת מעצבן. מעבר לזה יש כאן כל מיני ריזות שני לא בטוח לגביהן... כתוב טוב, ומעומם בצורה טובה נביש [ליצירה]
תגובות