איפה ה"כמה נקודות מבט"?
זה נראה כמו נסיון להביט על גן עם שיחים בפריחה סגולה, דרך שמשה מעורפלת בגשם שוטף, כשמישהו צייר אותיות (?) כלשהן באצבע על השמשה מבפנים.
זה לא נראה לי כמו חילזון. (אולי "כלבלב- טורקיזי- חסר-גפיים-קדמיות-עומד-על-רגליו-האחוריות-ומכשכש בזנבו-הקטן" יהיה יותר מתאים) בכל אופן, מה החילזון תורם לנקודות מבט?
איפה אתה רואה פהרגליים אחוריות? הרגליים היחידות שאני רואה פונות כלפי מעלה, כאילו הכלכלב שוכב על גבו ומפרפר נואשות. אה, כן, ויש לו גם צוואר של ג'ירפה אם כבר מסתכלים על זה ככה. או שפם. תלוי בנקודת המבט. (כנראה שזו הפואנטה של היצירה.. מבין?)
ובנוגע לחילזון הכלול ביצירת המופת -
החלק הימני של הצורה מהווה קונכיה, ואילו החלק השמאלי הארוך והצר מהווה את צווארו הענוג. בקצה למעלה ניתן אפילו לראות מחוש אחד.
טוב די, ת'אמת היצירה באמת לא מובנת, חוץ מזה שזה באמת נראה כמו גשם על שמשה מטושטשת. אבל מפה ועד לקרוא לזה יצירה? :-\ אפשר לעשות את זה עם כמה אפקטים בפוטושופ ולגמור עניין...
[ליצירה]
איפה ה"כמה נקודות מבט"?
זה נראה כמו נסיון להביט על גן עם שיחים בפריחה סגולה, דרך שמשה מעורפלת בגשם שוטף, כשמישהו צייר אותיות (?) כלשהן באצבע על השמשה מבפנים.
[ליצירה]
זה לא נראה לי כמו חילזון. (אולי "כלבלב- טורקיזי- חסר-גפיים-קדמיות-עומד-על-רגליו-האחוריות-ומכשכש בזנבו-הקטן" יהיה יותר מתאים) בכל אופן, מה החילזון תורם לנקודות מבט?
[ליצירה]
איפה אתה רואה פהרגליים אחוריות? הרגליים היחידות שאני רואה פונות כלפי מעלה, כאילו הכלכלב שוכב על גבו ומפרפר נואשות. אה, כן, ויש לו גם צוואר של ג'ירפה אם כבר מסתכלים על זה ככה. או שפם. תלוי בנקודת המבט. (כנראה שזו הפואנטה של היצירה.. מבין?)
ובנוגע לחילזון הכלול ביצירת המופת -
החלק הימני של הצורה מהווה קונכיה, ואילו החלק השמאלי הארוך והצר מהווה את צווארו הענוג. בקצה למעלה ניתן אפילו לראות מחוש אחד.
טוב די, ת'אמת היצירה באמת לא מובנת, חוץ מזה שזה באמת נראה כמו גשם על שמשה מטושטשת. אבל מפה ועד לקרוא לזה יצירה? :-\ אפשר לעשות את זה עם כמה אפקטים בפוטושופ ולגמור עניין...
[ליצירה]
בתור מי שהיה לו רומן ארוך ורב תהפוכות עם "עטרת ראשי" אני יכול רק להזדהות.
אם כי לגברים הרבה יותר קל- בסוף ממילא מקריחים והרומן חייב להסתיים...
[ליצירה]
וואו, רק רגע! יותר מדי התרחשות בפחות מדי שורות-
לאן אתה ממהר בן- אדם?
הזכיר לי קצת את הכתיבה של עידו הרטוגזן, אם כי זה הרבה פחות עמוס בפרטים, ויותר אישי.
חסר לי המון מידע להבין את זה כסיפור עלילתי אם התחלה אמצע וסוף:
איך הסופר נקשר עם הבחורה, למה הוא לא כתב לעצמו בהתחלה, למה הוא חתם על המסמכים, למה היא חייבת לרצוח אותו...
במרכז הסיפור האמירה שהוא קשור אליה, ולא רק בגלל המסמכים, האהבה(?) שלו מונעת את המשך היצירתיות שלו כי היא לא מחזירה לו, ולכן זה חייב להגמר בקטרזיס של רצח...
קצת מוכר- אבל יופי של פאנצ'ליין.
כל ההתחלה חעומת זאת מסחררת מידי, וכל הלוקיישנים העולמיים, וסיפור הרקע אם האפרטהייד-
עזוב אותך- למה זה טוב?
הוכחת שאתה יודע לתת סיפור- תן לנו סיפור לוקאלי!
נביש
[ליצירה]
הקטע מוכל בתוך עצמו. ההנחה- שאין לה נשמה- לא מוסברת, וגם לא מועברת למישור שאפשר להבין מה הכוונה, מעבר לתחושה כללית של ריקנות.
אבל הכתיבה מצויינת, מכניסה לאווירה, אין מילים מיותרות, התיאורים במקום.
מצפה לעוד
נביש
[ליצירה]
ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם.
לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש!
מה כן נרמז?
נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל:
ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל.
לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו.
הנשמה, החייאה...
נביש
[ליצירה]
הממם..
אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות
הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד.
מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם...
הבכי כשפת היהדות...
דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן.
ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה...
פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד.
אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף.
מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים.
קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור.
לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי.
נביש
תגובות