[ליצירה]
הגשם מנגן על כולנו, מה? ניגוניו נעימים...
סיום מצויין, אך מעט תלוש. יכול להיות שהיה שם משהו לפני כן?
אהבתי את "עציר". מעולם לא שמעתי את המילה... ההתאמה בין הבית הראשון והשני מושלמת. צל"ש.
הבכי שלך מעורר.
תודה!
[ליצירה]
הנה שוב מסרים שלא צריך תורה גדולה בשבילם. אתה מתיחס אליה כמו אל ספר סיפורים/ הסטוריה של עם. למה זה רלוונטי?
נקודה קטנה: העובדה שלא היה צריך בכלל פקידה כפי שציינת כבר מעוררת חשד שאין המדובר כאן בפקידה רגילה. עצם השימוש במילה הזאת מוזר (כמו פקידת שרה). גם העובדה שקבעו תאריכים מדוייקים, וכתבו אותם במשנה, מראה שזה לא עיניין טכני שנועד לגלות מרמה.
אם תבדוק טוב תגלה שאין "סיפור" אחד בתורה, תרחיש אחד שמתנהל בצורה נורמלית והגיונית כפי השכל הישר שלנו.
[ליצירה]
הממ...
בין השיטין- פריצת גבולות, אינסוף.
שורות, מילים- גבולות, מימוש.
הכותב נקרא בין 2 התחומים.
בִּשְבִי לִי
בֵּין הַקַוִים הַכּוֹלְאִים
בְּנֵס הָיוּ עוֹנְדִים
אוֹתִי לְקוֹלָר
הרצון הוא- לשלוט בגבולות המאפשרים לשכינת-שיריו-אלוהיו מימוש הניתן רק בחומת-קווים תוחמת, וההבנה כי רק אם הם יהיו מוכשרים לכך בדרך נס יוכל בם לשלוט ולצאת משביו, וגם מנקודת שליטה זו הרצון הוא להיות כעדי (תכשיט) ולא כמגביל וכופה אותם <ואת עצמו> , כי הם בכל זאת גבולותיו לעדי עד. הבית הראשון אם כן מתגעגע למציאות זו שהייתה בעבר.
קוֹלֵך עוֹלֶה מִבֵּין הַסוֹרָגִים
וְאַת בְּעוֹלָם אַחֵר
מוֹדֶרְנִי מִמַךְ
מוּפְרָש אֲנִי מִמֵךְ
אני רואה כאן כישלון בכך שהקול העולה מבין הסורגים בפועל במקום להוות פריצת גבולות בתוך גבולות-הטבע והשורה הוא מופרש (נבדל) ובעולם אחר. ריחוק זה מעיד שהקול עלה כפי שנשמה עולה, כיוון שלא מצא את המימוש האינסופי לשירתו. כאן הקונפליקט בין החרות של המשורר בשירו לבין הצורך בגדר וגבול שיפעלו עליו ויתנו לו צורה, מתבטא בלבטי לקרוא את הבית כפונה לזכר או לנקבה.
בְּמִכְלָאַת יוֹם-יוֹם
בִּשְבִי לוֹ, לֹא
מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך
בֵּין הַשִיטִין
ה"שבי לו" היומיומי הוא אותו שבי של ההתחלה רק הפעם האחריות היא על המשורר. הוא זה שצריך לשחרר את הא-לוהים בכך שימצא בין השיטין של בת-שירו-המוגבלת, תפסים וקרסי אחיזה או במילות השיר המודיע לֹא מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך, לא מצאתי את אותן שלשלאות שהן לא הקו-סורג הגלוי, אלא הקו הנסתר שהוא אם היותו גבול בו בעת הוא גם אין גבול.
לא נותר לי אלא לאחל לכרובי שוב כרובי שימצא את שלשלאותיו, וידע לתפוס בהן באומץ הרבה מעבר.
[ליצירה]
פתק כזה כיף לקרוא על הבוקר, לתלות על המקרר, לחייך. חמוד מאוד.
כשיר לא מצאתי בו הרבה. את חוזרת לדעתי על הרגשה פשטנית ותמימה ותו לא. לפחות שמחתי.
[ליצירה]
אהבתי מאוד
מרוכז מאוד: הטבע והאדם מאוחדים במכסימום.
זה למשל מדוייק מאוד ולא מרושל בכלל (כבר אמרתי- התרשלות זה לא-רע זה הופך לא-פעם לרע)
מה הסיבה שכותבים מרושל? השלמה? יאוש?
בגרות חדשה?
הבית השני גרם לי לחוש במבטך מציץ מבין שיבולים בו. כשקראתי שוב הבנתי למה - שעורה, מגלה מעט, בין השבילים התאחדו אצלי לחוויה מוחשית אחרת. (סתם מעניין)
מומלץ בחום.