[ליצירה]
הגשם מנגן על כולנו, מה? ניגוניו נעימים...
סיום מצויין, אך מעט תלוש. יכול להיות שהיה שם משהו לפני כן?
אהבתי את "עציר". מעולם לא שמעתי את המילה... ההתאמה בין הבית הראשון והשני מושלמת. צל"ש.
הבכי שלך מעורר.
תודה!
[ליצירה]
עדין מאוד
זהירות שביר, מה אם ביקורת בונה?
עמוד השידרה של העולם יבש, נוקשה, מנוון, חסר גמישות. הכותבת מזהה וכואבת, אבל היא לא משוחררת מאותה מציאות. על כן באה הפנייה ל "אתה"
שכן דרכו היא מצליחה לחדור את קיר האדישות, לעיתים. בכוונה אין היא מפרטת את ה"רגשות" כי דברים כאלה מוטב להם שתיקות. בלי עמוד שידרה העולם אולי אינו יציב אך הוא זוכה בשיחרור, פורקן וחישה. עתה (חוזר למקורו) יוכל העולם לבנות את חוליותיו מחדש בעדינות וברגש אמיתי שאינו מתפוגג במהרה.
שיר מרגש ועדין מאוד למי שעוד מסוגל להרגיש.
[ליצירה]
אבל... לא זרם לי מספיק. הבתים אולי קצת מנותקים.
לפעמים אתה מתמקד בציור לשבריר עובר מהר לבא אחריו והקורא עלול להתקשות להפנים. אתה נותן רמז פה קמצוץ שם ורץ הלאה, מפזר פרורי זהב שאובדים בין השורות.
ועוד משהו קטן.
לטעמי, הבית הראשון יותר עשיר וזורם ככה:
"מאות קשתות מכל עבריי
ומראות לאין מספר."
[ליצירה]
בעז עזב
כתוב למטה " זה לא נעים לראות יוצר שבור " אז מה אני אומר, כדי לא לשבור את עצמי? ומי אמר שזה לא כיף לראות יוצר שבור?! הרי שבר פרושו חיים. משהו עובר על הבן-אדם. יש יוצרים שבמקום מטר-זעם המטירו עליהם צלופן ושמנים. בסוף הם נראים כמו פרח, שטבע מרוב גשמי-ברכה, לרוב פרח פלסטיק מצועצע.
[ליצירה]
לא הבנתי. ונחמד לנסות לכתוב כמו פעם, אבל אני מקווה שאתה כותב גם טבעי וחופשי יותר כמו היום
[ליצירה]
[ליצירה]
מזכיר לי שירי זלדה
ככה: בבית הראשון המילה דם בוטה. (מילים כאלה אם מפזרים על ימין ועל שמאל מאבדים מעוצמתם) כאן תחליפי אותה.
חולות זכוכית - אהבתי !!!
חץ נושך? את מפנטזת, אבל מותר לך.
כדאי שתפרידי בבית האחרון בין 'עורב' שורה 4 ל 'אך'.
את חוזרת הרבה על ה"לו רק" וזה מצויין. ("ו-לו רק" ה ו' ממש במקום)
בשיר כזה אין כמעט מקום לדיוקים.
בקשר למה שאמרה תחיה(?) אז משוררים של היום לא יותר חופשיים. בכלל לא. אני משוכנע שריה"ל היה נשאר משורר גדול גם בתקופתנו אנו, המודנית. כמוהו שאר אבירי השירה, כותבי החרוזים, המשקלים והכבולים בכללי שירתם למניהם. להפך נראה אותך, אותי וכל כותב מודרני כזה או אחר כותבים כמוהם...
רק אז תוכלי לדעת שכתיבתך מודרנית ומשוחררת באמת. (למרות שזה לא מחייב)
כותב מודרני היום - טוב עדיף לא לדבר.
[ליצירה]
מעט נחמה
יפה, יפה מאוד-מאוד. אכן לארץ קשה לא פחות. היא לא הקיאה אותנו הפעם . לא הפעם. למרות שהשאלה בסוגריים (וצדקת כששמת אותה בסוגריים) מתישבת עם לבי היא נשמעת לי יותר רטורית: "ושבו בנים לגבולם?" אני אפילו לא בטוח למי זה מופנה לנו, להשם, לארץ??? אולי כל-אחד צריך לענות לעצמו. אני נשבע בשם השם אדוני צבאות לשוב לחבל קטיף!
ושבו בנים לגבולם. שלום על ישראל.