היה זה לילה קודר וסוער, והמיילדות השליכו את הילדים עם מי האמבט בהם הטביעו אותם. דג קטן שחה נגד הזרם בין הטיפות המצליפות והחבילות הצוללות וחיפש אות חיים. בועות רבות משכו את תשומת ליבו ובלבלו אותו והוא נע בתזזיתיות מצד לצד. טור דק של בועות שעלה מהקרקעית רמז לו על נשימה והוא צלל בזריזות. אחד התינוקות על הקרקעית זז מעט. אולי רק הזרם נדנד אותו. בועה חדשה בקעה מאפו. הוא היה חי! הדג הושיט את סנפיריו והם התארכו לזרועות שאחזו בתינוק, זנבו השתפל והתארך לרגליים שנעמדו על הקרקע הבוצית, גבו הזדקף ונמתח, תחת ראשו צמח צוואר ומאחוריו צמח שיער. אורסולה הזדקפה בנהר, הפכה את התינוק על בטנו וטפחה על גבו. הוא השתנק ופלט מים ופרץ בבכי חנוק. חיוך הקלה צץ על פניה החוורות. היא אחזה בו ובוססה אל הגדה, משתדלת לא לדרוך על אף גופה.
לפני שפילסה דרך בעד הסוף התבוננה סביבה לוודא שאף מיילדת לא מבחינה בה, וראתה את צלליותיהן האפלות דואות לעבר הירח המופיע ונעלם בין העננים הכבדים. אורסולה נעמדה על הגדה ועצמה עיניה בריכוז, מנסה להתעלם מיבבות התינוק ומרעידות גופה ומטפיפות הגשם. רוח חמה נשבה מגופה וייבשה את בגדיה ואת התינוק. הוא נרגע ונצמד אל חזה, אצבעותיו העדינות מדגדגות את צווארה. היא התרכזה שנית וחיתול הופיע בידה, היא עטפה בו את התינוק והביטה בעיניו, מהופנטת. ילד בן יומו לא אמור לפקוח את עיניו, או למלמל, או להתבונן בריכוז. אך ילד בן יומו לא אמור גם לשרוד הטבעה והשלכה לנהר, ואורסולה לא התפלאה לגלות שהיא נסחפת ושוקעת בעיניו העמוקות והצלולות. ברק אכזרי סנוור אותה והרעם המתגלגל אחריו קטע את הרהוריה. ´אני באה. אל נא תשאגי.´ מלמלה, הרכינה ראשה נגד הרוח והלכה.
בביתה שעל גדת הנהר ריחף סיר חרס גדול, ומתוכו גלשו אדים סמיכים. אורסולה הרכינה את התינוק אל הסיר והוא התחיל לצרוח ולבעוט, מים רותחים ניתזו על ידה והיא שמטה את התינוק הצווח. מי הסיר הצטללו בן-רגע, והתינוקות שבו נראו כצפים באוויר. אורסולה ראתה את התאומות פוקחות את עיניהן וקרבות אל התינוק החדש, מושיטות את ידיהן הקטנות ואוחזות בכתפיו. התינוק פקח את עיניו והביט בהן בשלווה. אד קלוש גלש מעיניו ונבלע בעיניהן. התאומות הנהנו והרפו מכתפיו, שלושת התינוקות נרדמו וצפו ברפיון בסיר, המים שבו לבעבע וכיסו אותם בקיטור גועש.
-------------------------
היה זה לילה קודר וסוער, והזקנה רצה מבוהלת בכפר שלמרגלות המגדלור. הרוח והרעמים החרישו את נקישותיה וזעקותיה, והיא הספיקה לרתוח ולהצטנן לפני שראש הכפר פתח לה את הדלת. ´תן לי להיכנס, מֶריוֹן! היא השיגה את ההה... טשי! השלישי!´
´מממ???´
´תתעורר, מריון! הילד השלישי אצלה!´
´ממ... מה את רוצה?´
´המכשפה! מריון, המכשפה! היא השיגה את הילד שלישי! צריך להעיר את הנהר! הלילה!´
מריון פיהק ורטט מעייפות. ´מממ, תני לי שניה להתעורר.´
היא סטרה לו בכח והוא פקח את עיניו.
´התעוררת? האטשי! אין זמן! אולי כבר עכשיו היא הולכת לשאת את הסערה! אם היא תחריב את המגדלור הכפר אבוד!´
מריון הביט בה המום.
´זה כאב... על מה את מדברת?´
´אוף! קום כבר! צריך להעיר את נְגָאס ולהדליק את המגדלור.´
´אבל ל...´
´בלי שאלות! קום!´
הזקנה יצאה מהבית בסערה. מריון הביט בדלת מבולבל לרגע, ואז קם, התמתח, שפשף את עיניו, פיהק, דשדש אל מתלה המעילים, הושיט את ידו, פקח את עיניו כשלא חש במעילו, בהה במתלה הריק, הסתובב אל הכיסא, הזקנה חזרה וסטרה לו שוב, הוא התעורר.
´די כבר! זקנה משוגעת! אני בא!´
היא צרחה ויצאה שוב. הוא מצא את המעיל על הכיסא ויצא אחריה.
את נגאס הזקן היה קל יותר להעיר. ´בגלל השיגרון לא הצלחתי לישון בכלל. בואו, תיכנסו.´
´אין זמן, נגאס! היא השיגה את השלישי!´
´מה את אומרת? השלישי? אני מיד בא.´
כעבור חצי דקה של קוצר רוח, מלמולים מבולבלים וחיטוטים יצא נגאס, במקלו, צעיפו וכובעו. ´אני לא מוצא את המעיל שלי!´
´תן לו את המעיל, מריון´
´הא? ומה איתי?´
´אתה צעיר וטיפש, תן לו את המעיל! בואו כבר!´
מריון הסיר את מעילו ורטן. ´את מתחילה לשגע אותי, אולי תסבירו לי כבר מי המכשפה הזו?´
הזקנה התעלמה ממנו והתחילה לצעוד לעבר המגדלור. נגאס חייך אל מריון ונשען על זרועו. ´לפני שש מאות שנים´ הסביר, ´שרפנו מכשפה בכפר. ומאז היא מנסה לנקום, אתה מבין?´
´אבל אם היא נשרפה...´
´אה, היא לא מתה, היא הפכה לסופה.´
´סופה?´
´כן, זו שמרטיבה אותנו עכשיו.´
´מרטיבה אותי...´
´כן, אתה מבין?´
´לא. היא מרטיבה אותנו? זה הכל?´
´היא גם מכה ברקים לפעמים, אתה מבין?´
´אז מה? כבר עשר שנים לא נפגע אף אחד מהברקים, וגם זה...´
´זה כי היא חלשה. אבל עכשיו הבת שלה מצאה את השלישי!´
´הבת שלה? איזה שלישי?´
מרחוק צעקה עליהם הזקנה למהר, ומקלו של נגאס החל לנקוש בקצב מזורז, אבל הוא עצמו המשיך להסביר בשלווה. ´אתה מבין? ילדי הסערה הם נשק מסוכן! הסערה יכולה להשתמש בהם כדי להתחזק!´
´ומה היא תעשה?´
´היא תהרוס את המגדלור!´
´החורבה הישנה הזו? למי אכפת?´
´אתה לא מבין כלום! צריך להעיר את הנהר! רק הוא יכול לשמור עלינו!´
´המגדלור מעיר את הנהר?´
´כההההן! אתה מבין? הנהר יגן עלינו מהסערה!´
´אני לא מבין כלום. בוא נמהר, הגשם הזה נוראי.´
´כן, כן, הסערה הזו אכזרית, אתה מבין...´
-------------------------
היה זה לילה קודר וסוער, והערפל הגועש הקיץ את אורסולה מהרהוריה. ´עורי! לא עת מנוחה, כי אם עת נקמה הוא הלילה!´
´הילד אך זה נולד, אמי, עלינו להמתין.´
´לא נוכל! הם בדרכם אל המגדלור! חושי!´
´אך... כיצד הם...´
´הזקנה יודעת! המילדת הסגירה את סודך!´
´אולם...´
´מהרי, כסילה! בת סוררת! למילדת הנחת להבחין בך, ואת אמך אינך משרתת בזריזות! פתיה! עצלה! רופסת! שורצת כחתול אל מול האח תחת אשר תאוצי לכלות זעם אימך בארורים...´
לקול נאצות אמה מיהרה אורסולה להרים את הסיר ונשאה אותו החוצה, הוא היה כבד והיא נאלצה לגרור אותו על האדמה.
´...רכרוכית! זקנה בלה! את מכנה את עצמך מכשפה? אף את הסיר לא תאזרי עוז לשאת! אכן! יורשת הגונה מצאתי לי!...´
אורסולה הגיעה לשפת הנהר, הזדקפה ונאנחה. היא דחפה את הסיר דרך הסוף (בסתר-ליבה קיוותה שיטבע), הוא החל לצוף על הנהר ולהתרחק. אורסולה נכנסה אחריו והפכה לשפמנון, והחלה לדחוף את הסיר אל הגדה הנגדית.
קול משק כנפיים רחבות הרתיח את האוויר וזוג טפרים גרמיים אחזו בידית הסיר. אורסולה פשטה את דמות הדג ונאחזה בסיר. המיילדת טפחה בכנפיה וטלטלה אותו בפראות. אורסולה זעקה ´סייעי לי, אמי!´, ברק רפה פגע בכנף המיילדת והיא שמטה את הסיר בצרחה. אורסולה ניסתה לצלול ולהתרכז אך המיילדת עטה עליה וניקרה אותה במקורה הארוך. דם פרץ ממצחה והיא צללה עמוק יותר כדי לחמוק. מעליה ראתה את צללית הסיר ממריאה ונעלמת. היא הכריחה את עצמה לעצום עיניים ולהתרכז, הפצע במצחה נסגר, היא חזתה את המיילדת נושאת את הסיר והכבידה אותה. המיילדת הלמה בכנפיה אך נשרה מטה אל הנהר, וניסתה לחזור ולהתרומם בחבטות נואשות. אורסולה ניסתה למשוך אותה אל הנהר אך השתנקה ונאלצה לצוף ולנשום. המיילדת ניצלה את רגע ההפוגה והמריאה. אורסולה התרכזה בה והמיילדת הפכה לצפרדע והתנפצה אל המים. אורסולה הביטה סביב לחפש מילדות נוספות, אך נזכרה שעיניה הטעו אותה קודם וניסתה לחוש אותן במקום. המילדת-צפרדע נשכה אותה ברגלה והסיר צחקק ברשעות ´את כנפיה קטמת אך את שיניה הזנחת!´. אורסולה בעטה בכאב וגולגלתה של הצפרדע התרסקה. היא חשה כי אין עוד מילדות חיות בקרבתה ונרגעה, שבה ולבשה את דמות הדג, וחזרה לדחוף את הסיר לעבר הגדה.
-------------------------
היה זה לילה קודר וסוער, ומריון רץ בגשם לביתו של נגאס כדי למצוא את מפתחות המגדלור. נגאס והזקנה חיכו על סף הדלת, רעדו מקור, והשקיפו אל הנהר האפל.
´אני לללא מאמינננה ששכחת את המפתחות!´
´בסדר... בסדר...´
´ממה אם היא עברררה כבר את הנהררר?´
´אז הכפר ייהרס. ומה אם נמות מקור בגשם הזה?´
´ממצחיק ממאוד. האטשי!´
´שלחת את המילדת לעצור אותה?´
´כן, שששלחתי, זה לא יעזור.´
´אם הן לא היו מטביעות...´
´אמרררתי להן, הן לא מקשיבות.´
´חסידות טיפשות...´
´הן לא חסידות, כמה פעמים צריך לה...´
´בסדר... בסדר... לא חסידות. מה זה חשוב?´
´הן לא מבינות! פשוט לא מבינות!´
´לא אשמתך´
´האטשי! מה זה משנה? הן מטביעות ילדים! ואני לא מצליחה להסביר להן!´
´מה כבר תסבירי?´
´הרי ילדי סערה אמיתיים... אתה יודע, הם לא באמת טובעים.´
´ברור´
´לך זה ברור! להן לא!´
´אז לא. מה את רוצה לעשות?´
´האטשי!´
´בדיוק!´
´איפה מריון?! למה שכחת את המפתחות?´
´די...´
´אם היא תהרוס את הכפר....´
´זה יהיה באשמתי. בסדר...´
´אתה זקן וטיפש ואסור היה לי לתת...´
´הנה מריון!´
´מה?´
סתם. מה אמרת?´
´האטשי! אמרתי שאתה...´
´הנה הוא!´
´שוב?! אתה... אוי, זה באמת הוא. מריון!´
מריון התנשף ורעד וניסה להכניס את המפתח למנעול. נגאס נטל ממנו את המפתח ופתח. בתוך המגדלור שרר חושך ונגאס מישש את הקיר ליד הכניסה כדי למצוא את הארון עם הלפידים. הזקנה שאלה בינתיים את מריון אם הוא בסדר, ומריון הנהן והמשיך להתנשף. נגאס מצא לפיד והדליק אותו. חלל המגדלור היה צר וגרם מדרגות סלילי התפתל לגובה הקירות עד לתא האבוקה. נגאס ביקש מהזקנה ומריון לחכות למטה והתחיל לטפס. הם עקבו בדאגה אחרי דמותו הנעלמת ומופיעה בין פיתולי המדרגות, ונחרדו מכל אנחה ונאקה שגנח. לפתע נשמע קול שבר וצעקה רמה, וגוף נחבט במדרגות שמעליהם. הלפיד שנשא נגאס כבה וחושך השתרר. הזקנה זעקה בבהלה ומריון צעק ´נגאס! הכל בסדר? רוץ אליו, מריון! קח עוד לפיד´
הזקנה הוציאה לפיד נוסף מהארון והדליקה אותו, מריון רץ בחיפזון, נתקל במדרגה ונחבט, שפשף את סנטרו, הרים את הלפיד שנשאר דולק, למרבה המזל, והמשיך לרוץ, לאט יותר. הוא מצא את נגאס כורע על ברכיו באמצע הדרך, רועד וכועס. ´מדרגה אחת נשברה, והמקל התעופף לי מהיד! עזור לי לקום.´
´אולי תחכה כאן? אני אדליק את האבוקה.´
´אתה לא תדע איך. תן לי את הלפיד.´
לאט, ובזהירות, צעד אחר צעד, דידה נגאס במעלה המגדלור. מריון תומך בו מאחור ומנסה להאיץ בו בקוצר רוח. נצח או שניים חלפו עד שהגיעו לאבוקה. נגאס פתח את דלת התא, תחב את הלפיד, והאבוקה נדלקה.
´זה הכל? אמרת שזה קשה.´
´זה התפקיד שלי! מה היית אומר אם הייתי מציע... אה... לפתוח את הבקבוק הראשון במקומך? הא?´
´נגאס...´
´כן?´
´סתום ת´פה.´
בלב הנהר, ראתה אורסולה אור בהיר מגיהּ את פני המים, ואימת מוות הקפיאה את נשמתה.
-------------------------
היה זה לילה קודר וסוער, וחלום עתיק החל לרטוט ולהיטשטש. אבנים כבדות המתבלות ומחליקות ומתפוררות אל הזרם, ודגיגים דקיקים הנדחקים לסדקים ומדגדגים את הדפנות, נעלמו בחטף, כשהחזיון אותו גדשו התפוגג. נגיעות בוערות חלחלו בעקשנות, מרתיחות את הצינה הנעימה שפשתה בנחת, ומפיחות סביבן עוצמה, להט, כעס, חיים. הנהר התעורר. אדוות רוטטות זינקו על המים. גלים כבדים געשו אחריהן. אורסולה המבוהלת דחפה בכל כוחה את הסיר נגד הזרם. נחשולים נישאים הצליפו בסיר ואיימו לחטוף אותו ואותה אל האופק האפל. אורסולה נאבקה שלא להיסחף, ולפתע, דמם הנהר. אורסולה המופתעת גלשה מעט במעלה הנהר ונעצרה. בטרם הספיקה לתהות לפשר השקט, שקע הנהר והכביד. אורסולה חשה את המים דוחסים ומוחצים אותה והתאמצה לשחות ולצוף. המים לא זרמו בזימיה והיא החלה להחנק, עיניה איימו לצאת מחוריהן, וסנפיריה נלחצו ונסדקו. היא ניסתה לפשוט את דמות הדג אך לא הצליחה להחלץ ונתקעה במים הדוממים.
ברק הלם במגדלור והוא הזדעזע. ברק נוסף הלם. הנהר נהם וגאה. אורסולה שאפה מים מלוא זימיה, ומיהרה לדחוף את הסיר אל הגדה. היא נעמדה בין גבעולי הסוף ומשכה את הסיר, וחשה טיפות כבדות הולמות בנהר. היא הביטה מעלה בתהיה וראתה חללים בענני הסערה, כמו חורים הנפערים בסוודר נפרם. הטיפות הכבדות המשיכו לנשור והחללים התרחבו.
אורסולה הרימה את ידיה והסיר התרומם, הערפל בתוכו התפוגג וילדי הסערה התעוררו. הם פקחו את עיניהם ונשאו אותן לעבר העננים. פתיל דק ועמום נמשך מהענן וירד במעגלים. באיטיות מורטת עצבים התקדם והתקרב עד שריחף מעל הסיר, הקיף אותו פעם אחת כנחש מהסס, ואז ננעץ בעיניהם. הילדים צווחו בעליזות והחלו להסתחרר במהירות. הפתיל נמתח והענן החל להישאב. במקום בו שקע הענן והתפתל נחרצו תלמים מקושתים שהתרחבו והתפרסו על פניה המתפוררים של הסערה. הרקיע האפל כולו, כך נראה, הסתחרר והתכווץ ושקע בשאגה.
ואז, שקט. רק הנהר עוד נוהם באכזבה והילדים עוד מצחקקים ומסתובבים ומאטים ועוצרים ונרדמים באנחה.
אורסולה הביטה בחיבה בתינוקות המתכסים בערפל, אחזה בידית הסיר, התנשפה, והתחילה לגרור אותו אל המגדלור.
-------------------------
היה זה לילה צונן ובהיר ומריון ונגאס ישבו במעלה המגדלור ובקושי שמעו את הזקנה הצועקת.
´אתה שומע אותה?´
´כן... היא צועקת משהו על הסערה.´
´אבל הסערה הפסיקה, מה היא רוצה?´
´שקט רגע, אני לא שומע. מ ה ?!´
´ר ד ו ל מ ט ה !!´
´היא די שתלטנית הלילה, לא? נרד?´
´טוב, נו... עזור לי לקום.´
´ב ס ד ר !! י ו ר ד י ם !! כמה היא צועקת... מה עקץ אותה?´
למטה התהלכה הזקנה בחוסר סבלנות וצעקה להם למהר. בלילה ארור זה כל סימן נראה לה מבשר-רעות. הודעתה המקפיאה של המיילדת, הסערה המתגברת, מריון המבולבל (זה רגיל, בעצם), נגאס העצל, המדרגה שנשברה, הלפיד שכבה, הברקים שהרעידו את המגדל, טפיחות הגשם העזות על הגג והקירות, ואפילו אורו של המגדלור, שנראה לה עמום מבעבר...
ועכשיו הדממה הזו, המשונה. היא לא העזה לחשוב שהנהר ניצח את הסערה. לא במהירות כזו. לא ניצחון מוחלט כל כך. זה לא טבעי. אבל מה כן טבעי בלילה הנורא הזה? השקט הזה לא הגיוני. זה קשור איכשהו לילדים. חייב להיות. חבל שהמיילדות השליכו אותם לנהר, בדיוק המקום שבו הכי קל לה למצוא אותם. היא לא ראתה את הבחורה הזו מאז... מאז השריפה, בעצם. היא היתה נחמדה יותר מאמהּ. איך קראו לה? כל כך הרבה זמן עבר... למה הם לא יורדים כבר? היא התכוונה לצעוק שוב כשהדלת נזרקה החוצה. הזקנה אימצה את עיניה והבחינה בצללית דקה מול הפתח. פניה הוארו מעט באור הירח השוקע. הזקנה הספיקה לחשוב שאורסולה נראית צעירה כל כך לפני שהסערה התפרצה ונסקה בתוך המגדלור. הזקנה מעדה אחור ונפלה, ושמעה את מריון ונגאס מתרסקים לצידה. ברקים התלקחו, ורק העלטה נותרה.
בלי הסערה היה הסיר קל בהרבה, ואורסולה הצליחה להרים ולגרור אותו לסירוגין כשחזרה אל הגדה. ממרחק בטוח ראתה את הסערה הולמת במגדלור ומחשיכה אותו. המגדל רעד מעט, ואז בקעו אדים מסדקים זעירים בקירות, הסדקים התרחבו והמגדל נראה לרגע כגזע בוער ואפוף עשן, ואז קרס, והענן פרץ ממנו כתמרות אבק ממפולת סלעים.
כשכבה המגדלור שמעה אורסולה מאחוריה את הנהר לוחש ונאלם. כעת, משנרדם, קיוותה שהסערה תכלה את הכפר במהירות.
לאורות הברקים והשריפות שהתלקחו ראתה את אנשי הכפר המבוהלים מתרוצצים וזועקים. ילדה מתייפחת ניסתה לשווא לכבות את שמלתה וצמותיה. זקן תשוש חבט בידיו בעשבים הבוערים תחת פניו, רגליו תקועות תחת הריסות ביתו. אם השליכה מהגג את תינוקה אל בעלה, אך פחדה לקפוץ בעצמה וקרסה יחד עם הגג לתוך ביתה. ברק הלם בבעלה המבועת וחרך אותו ואת התינוק. בבנין בוער ילדים נאבקים ונדחפים אל החלון, אחד מהם נופל החוצה ומת. אורסולה התשושה והרועדת עצמה את עיניה והרכינה את ראשה.
לאור השריפות התעורר שוב הנהר ושצף בזעם. טיפות גדולות שוב צנחו ואורסולה התנערה וקמה. הסערה הלמה בנהר בברקיה וגושי מים גדולים התאדו ונסקו ומילאו את החללים שנפערו בעננים, אך אלו הלכו וכלו. אורסולה הניפה את ידיה והסיר התרומם. ´שובי אל הסיר, אמי! נקמתך נשלמה!´. רוח עזה נשבה והילד נחטף ונשאב למעלה, חלל אפל נפער בענן ובלע את הילד, הענן התנפח בקול נפץ וכיסה את הרקיע. אורסולה צרחה וניסתה לכסות את הסיר, ברק הצליף בקרקע והיא נפלה אל הנהר. היא השתנקה והסתבכה בסוף, טיפות כבדות התנפצו על ראשה, והיא צללה וזחלה תחת הגלים אל הגדה. התאומות בסיר החלו לשאוב את העננים ופתיל ענן הסתחרר עד לשמים, מתעוות ורוטט בנסיון להימלט מעיניהן. הסערה ניסתה לשאוב אותן והן נאחזו זו בזו ולפתו את האויר שבו צפו. פתיל הענן הצולל ומשבי הרוח הנוסקים הסתלסלו ונשזרו לרגע לעמוד ערפל קסום, ואז הלם ברק בסיר והוא התנפץ. התאומות פרפרו על הרצפה בחוסר אונים ויללו, ואז נשאבו ונבלעו בסערה. אורסולה נשאה ראשה וראתה את העננים האפלים מכסים את הרקיע עד האופק, ועדיין, מתפוררים ונושרים מעל הנהר. הסערה הצליפה בפראות בברקיה אך לא הצליחה לעצור את ההתמוטטות. מכל רחבי השמים התקבצו העננים לכדור סוער ודחוס מעל הנהר. הענן האחרון רחש באיום ונהמתו הלכה וגברה, אך הוא הלך והצטמצם ונזל בטיפות הגשם. הנהמה פסקה לפתע וברק יחיד, עז וכביר, הלם בנהר. הנהר הזדעזע ורתח ומימיו התאדו ונסקו, אך לא נותר ענן שיאסוף אותם והם התפזרו ברוח.
אורסולה כרעה והתנשמה. להבות הכפר דעכו וכבו. מים חדשים זרמו בלחישה ומילאו את ערוץ הנהר החרב. השחר עלה.
-------------------------
היה זה יום בהיר וחמים, ואורסולה ישבה על גדת הנהר וחייכה לעצמה. היא נשענה אחור על ידיה, נשאה את פניה אל השמש, ועצמה עיניים בהנאה. כפר קטן, כל תושביו, מגדלור עתיק, סערה, נהר, שלושה ילדים, וסיר חרס. מחיר צנוע לשלם עבור יום של שקט, של חופש.
תגובות