[ליצירה]
ואו!
כמה שאני שמחה שלא דילגתי על השיר הזה,למרות כותרתו הבלתי מפתה... הרבה נכתב על ים המלח, אבל הצלחת לגעת במעגלים פנימיים וחיצוניים שלו באופן מושלם בעיני.
[ליצירה]
זמן רב לא הייתי בים המלח. האמת - שחגי קמרט כותב מאוד מורכב ותמיד כשהוא כותב אינו כותב על משהו אלא רואים את אותו עצמו חגי, משתקף שם באלפי שכבות.
[ליצירה]
זאת כתיבה מאוד נקייה בעלת תום עם קריטריונים אידיאליים והיא אינה נוגעת בנושא המדיה, הפופוליזם, הנפוטיזם, כוכבי האופנתיות, וכיוצא בזה. ומקבלת את כל היוצרים אל חיקה כשווים בין שווים ומדברת אליהם בשקט.
[ליצירה]
מרתק
נכנסתי ביום חום מעיק ואמרתי לעצמי - אעבור כאן על כל היצירות.
מצאתי מעין עבודה סמינריונית - וגם כתוב שמדובר בפרק שלישי.
שני דברים לי: כשלמדתי באוניברסיטה אמר לנו פעם אחד המורים שלא ניתן להגדיר את ההבדל בין השירה לפרוזה. כיצד נקבע מהו שירה ומהו פרוזה ? אתן לכם דוגמה העולה בדעתי (אם כי מהשפה האנגלית). כשקוראים את הספר אנקת גבהים של אמילי ברונטה, יש בספר קטעי פרוזה שהם שירה. מה הופך אותם לכאלה (לפי דעתי )? לא אדע את ההגדרה. וסרקתי בעיני לאורך המאמר אולי יתפנה חגי קמרט לסוגיה זו. והוא אמנם נגע בה - ובאמת באופן לא מדעי אלא מטאפיסי - רוחני. ומה אמר ?
"כתיבה טכנית מול כתיבה מתוך השראה מובן שגם הכתיבה הטכנית יכולה להוליד שיר טוב ויותר ממנו, אך קל יהיה לו למבקר המיומן להבחין שחסרה בו בשיר אותה נשמה יתירה אותו משהו מיוחד שאנו קוראים לו השראה, ותוצאתו לדעתי היא נפש השיר או נשמת השיר."
ובכן השיר מתבדל מהפרוזה בנשמתו. נשמה זה לא דבר שאפשר לייצר במבחנה או להציג במעבדה בניסוי מדעי שכל אחד יכול לחזור עליו בפני קהל. (לכן אמרתי שתשובתו מעין מטאפיסית).
ואולם שימח את לבי ברעיון (שמקורו בבו) כשכתב:
"עדיף שהיצירה שהיא חלק מנשמתו של היוצר תתקיים בעולם מאשר תחדל מהיות. שאם תגרום הנאה ולו רק למעט אנשים הרי שעשתה את שיוצרה ייעד לה. "
אני נזכרת כעת בסבתי יוהנה האריס ברנדס, שאהבה לכתוב, וכנראה אף אחד לא התייחס לכך אז. ולא הייתה אז מרשתת. וכתבה את קורות חייה בכפר באובראולה, ואחר כך כתבה את "בין שתי מלחמות עולם" (בגרמנית) ותיאור עלית הנאצים וכיצד נמלטה מגרמניה. וכל זאת במאות דפים מודפסים על מכונת כתיבה. מחציתם באינסטיטוט להיסטוריה של המדינה בפרנקפורט, ומחציתם במכון ליאו בק. ובאמת נשמתה שרדה שם. ואני - שזכיתי לראות אותה רק פעם אחת בחיי, ולא הכרתי אותה משפחה היטב, מודה על מזלי כל יום על עליית האינטרנט ועל מזלי שהביא לי את "נשמתה" אף כי בגיל מבוגר.
(את סיפורה שתורגם בעבורי לאנגלית הכנסתי באתר ליטרטורה כי כאן זה לא יעלה באתר).
ולסיום - פעם אכן "גידולי נשמותיהם" של האנשים נותרו במגרות. ולפני כן מעטים מאוד ידעו לכתוב. והיו הדברים הולכים לאיבוד וכתובים אולי רק בעולמות הרוחניים (איזה כיף לכתוב כאן באתר הצורה במילים האלה באופן טבעי). והיום יש לנו אתרים וכל אחד יכול להתבטא. וזה נפלא.
ואת הכותב חיפשתי בגוגל ומצאתי שהוא משורר וכותב מסות בתחום הביקורת הספרותית.
האתר שלנו הוא טוב ואין בו שטויות ואני מרוצה.
[ליצירה]
ליאורה שלום
תודה על תגובתך.
נדמה לי שפגשתי אותך גם בבמה חדשה האומנם?
מעבר לכך אני שמח שיש מישהי שמסכימה פחות או יותר עם עם דעתי.
כן אני כותב גם פרוזה וגם שירה. וגם שירי ילדים.
אך אינני יודע אם ניתן לפרסם שירים באתר צורה.
פעם היה פה פורום ופירסמתי בו כמה שירים היום כנראה הוא לא קיים.
ושוב תודה על התגובה
[ליצירה]
זה יפה
החושך אולי לא רואה דמעות, אבל הוא שומע אותן, מאד שומע, והחושך גם עוזר ליבש את הדמעות, כדי שאפשר יהיה לראות בבוקר את הפרח הפורח על אדן החלון.
אהבתי את הנגיעה ברגשות, במיוחד הבכי שלא תמיד נותנים לו את הלגיטימציה...
מותר לבכות
ומותר ומותר לאהוב
כּנרת
[ליצירה]
יפה כתבת
כתוב יפה
חשוב לומר שלפי הקבלה הגבר - זעיר אנפין הוא שמקבל את השפע כאשר האישה היא המלכות היא כאין לבנה השולחת אורה אליו. הוא גם זה שהופך כלים של חול לכלים של קודש.
לפי הקבלה האישה אינה חייבת לרדת לכאן והיותה כאן היא בזכות ולא בחובה. היא המשמשת מעין טרמוסטטת לגבר.
וראה ליקוטי מהרן.
עד כאן
[ליצירה]
במחזה פורגי
ובס של גרשווין אומר פורגי
יש לי הרבה מלא כלום ולא כלום זה הרבה בשבילי. מזכיר לי את חדתך.
החידה יפה כפרזה הכתובה על נייר אך אינה עומדת במבחן המציאות. וכי שכחת שיש לך את עצמך למשל ואת הצעצועים ואת הכלב ואת החברים ואת האוויר ואת הפרחים ואת השמים ואת ואת ואת
[ליצירה]
ממליץ
לעשות הגהה על הקטע.
שנית מרגישים את הצער את האכזבה את הטינה ואת הכאב ומובן שכל אחד מאתנו מרגיש לא אחת אכזבה שכזאת.
אבל נדמה לי שבאיזה שהוא מקום באיזה שהוא שלב של ההסטוריה אלוהים פשוט פרש מהמשחק הזה שנקרא עולם אנשים ברואים בני אדם. מי שנשאר זה רק אנחנו שממשיכים אתו את החשבון עוד מקדמא דנא אך האמת שנדמה לי שאין כבר עם מי לדבר.
אז אפשר להירגע חבל על העצבים.
[ליצירה]
דווקא אנחנו כן קדושים ועיין בויקרא פרשת קדושים. כשם שה' קדוש כך הוא כותב והיו לי עם קדוש וגו' אז אם אנחנו התקדשנו ע"י שמים אז לפי מה קובע מר שאין אנו עם קדוש?
עם זאת לא כולנו בני אדם. יש ביננו כאלו שהחיות טובות מהם.
כל השאר בסדר. מקובל אמת ויציב.
[ליצירה]
פרשת אישה סוטה מזמן עברה מהעולם. אפילו חכמינו ז"ל הבחינו שיש בה יסודות מגיים שאינם מתאימים לתפיסת היהדות המשליכה יהבה על השם ולא על נסיונות עם מים מרים או לא מרים.
מעבר לכך זה המקום היחיד שמצאתי שבו האשם צריך להוכיח את חפותו בעוד לפי המקובל על המאשים חובת הראיות.