שוו בנפשכם אותי מנחם הקטן יושב על כיסאו של אליהו, כלומר של עקיבא, דודי, שנהפכו יוצרותיו והרחיב רוחבו והגדיל גובהו הכל למען יחזו בי הכל יצחקו ויאמרו "זה הקטן גדול יהיה."
נו, מה אתם אומרים? הככה ייעשה לילד שפסח כל כך חפץ לצבוט בלחייו?
שואלים הא כיצד? שורו נא, הסכיתו ושמעו דבר:
כבכל ערב פסח, לאחר שמוֹשני אבי שלוימה טוביה מהמקלחת, לבל אשחית זמן של הכנה, ומוסרני לידיה הבשרניות של אמי החסודה פרומה, למען תלבישני בבגדי חג כיאה וכיאות לבן מלך של עניים, אני, מנחם קטניא נוטל את ההגדה ומסתכל בה כדי לימוד אחרון, בטרם אעמוד בפני פניו העגולים אדומים של דודי מצד אבי פסח פוטאש למטה לוי.
ופסח, בעל הזוגיות, כלומר בעל שני סנטרים ושני בטנים, נוהג לקבלני בסבר פנים של שאלות בקיאות וחכמת הנסתר. שראשית חכמה מושיבני, דווקא להכעיס, על כיסאו של עקיבא דודי מצד אמי, נותן בלחיי התבוננות ראשונה מתעתעת, ולאחר מכן צובט היטב בהן לראות מה פריין והאם זבות דבש הן. לאחר מכן חומד את סנטרי בשתי אצבעותיו הגסות, ממרק עיניי בברק שיניו הצוחקות וזורק לפי שאלות מצופות חרוסת ומלאות מרור חריף של פסח.
ואני הקטן חסר אונים, נתון לשבט או לחסד. שהכול תלוי בהם, כלומר, בְּפִי וּבזִיכרוני, שהלוואי ויהיו תמיד בריאים ויזכו לאורך ימים לחיים טובים ולשלום.
אותה שעה מסובים לשולחן אבי שלוימה טוביה, אשתו הלא היא אמי ,פרומה, פריכת הזרוע, דודי מצד אבי פסח פוטאש, ודודי מצד אמי עקיבא, חרום האף, המעלה קיטור בנחיריו על שנלקח ממנו כיסאו גבה הקומה ורחב הלב, כלומר המושב. ועל כל אלו אנוכי מנחם קטניא הישוב שלא מרצוני על כיסאו של עקיבא בעל האף.
עומד עלי פסח פוטאש בפני חתן אדומים ושופעים. ועיניו קורצות בסדקיהן, ספק נהנות ספק מחייכות. ידו האחת חוככת בלחיו ואצבעות האחרת מגרדות בזקנו, והוא מושך משיכת פתיחה קלה באפו.
"אמור לי קטניא, לי ולקהל הנכבד הזה, מדוע שותים ארבע כוסות בליל הסדר של פסח?"
כך נופל עלי בדרך אחת המתפצלת לארבעה שלוחותיו של גיהינום.
לרגע אני רואה אותם את הארבעה האלו הרכונים על מרפקיהם ואוזניהם נטויות בחוזקה ובמורא גדול, לכל מענה שיצא מפי, והם לובשים ארשת חכמה ויפת סבר. לבושי גלימות והם נדים ומנענעים בראשיהם. וכמעט רגע והנה רואה אני נגד עיניי את רבי עקיבא במלוא הדרו, לידו דודי פסח הדומה לרבי יהושע אולי ממנו תבוא הישועה, אבי טוביה נראה כרבי טרפון הטורף קורבנותיו אל הרחצה, ומולו אמי פרומה הדומה ליוכבד המספרת להם ביציאת מצרים.
נעשה לי נס ואני פוער פי וגועה לו לפסח פוטאש את שבלבי וכך אני אומר:
ארבעה כוסות של גאולה הם:
ולקחתי אתכם שלקחוני אבי ואמי והביאוני לכאן.
וגאלתי אתכם שגאלני השם יתברך משאלותיו של זה.
והצלתי אתכם ששמע השם קולי ונתן בפי מענה.
והוצאתי אתכם שהנה עומד אני ובעוד רגע מוציא עצמי מקרבכם.
כך אני אומר לתדהמת הנוכחים, נוטש ,באחת, את כיסאו של עקיבא ממהר אל אחוריו של פסח וגונב את האפיקומן שהחביא מתחת למפת המזנון.
