האם ההימור הוא פונקציה של דחף או יצר?

האם ההימור כיצר  או דחף  טבוע באדם מלידה? האם זו מורשת העוברת בגנים מאז בריאת האדם?

האם קיים מניע להימור? או כח מגרה לפעולה?  או שמה הוא בעצם בהשאלה מעין אנרגיה פוטנציאלית העשויה במצבים מסוימים להפך ברגע לאנרגיה קינטית. כלומר הוא טבוע בכל אחד מאתנו בעוצמה זו או אחרת וקיומו אינו מוטל בספק.

שאל אותי מן דהו "האם התפתחות המדע היתה אפשרית  אלו נעדרה הסקרנות הטבעית והדחף לגלות את הבלתי ידוע גם במחיר של הימור וקבלת סיכונים?" ואני אומר שאותה סקרנות לא באה, אלא משום אותו דחף  הקיים באדם.  וברור שלא רק המדע אלא כל דבר בבריאה לרבות קיומו של היש האלוהי נתון לעניין  אותה סקרנות שעולה מאותו דחף פנימי לדעת לברר לנבור.

האם היצר או הדחף הזה חיובי מעיקרו או שלילי מעיקרו.

מה עוצמת הזיקה או הקשר בין האי וודאות להימור? האם האחד הוא פונקציה של השני? האם קיימים יחסי גומלין ביניהם?  מה הסטאטוס של כל אחד מהם ביחס לאדם?  האם ניתן לשייך את האחד לקטגוריה של מצבי קבע והשני למצב משתנה?

על שאלות אלו ואחרות ננסה לענות אחת לאחת במאמר זה.

1.      ראשית  לעניין הגדרות המושגים:

הימור          =  התערבות או ניסיון לנחש נכון.

אי וודאות   =  שיש לגביו ספק. שאין לגביו ביטחון מלא.

יצר              = זה האינסטינקט בלעז, אולי נטיה חזקה לביצוע דבר מה.

דחף             =איפולס בלעז , רצון עז פתאומי לביצוע דבר מה.

2.      הימור ואי וודאות:

מכאן נבין שבכל שקשור להימור ,היצר הוא הנטייה של אותו אדם או אי נטייה שלו לביצוע ההימור, כאשר הדחף הוא המדרבן או העילה  הנפשית לביצוע

עם זאת יאמר נכון שיצר זו נטייה טבעית לעשייה של דבר מה. בגדול  הייתי מייחס זאת יותר ליצר הטוב ,יצר הרע ,יצר המין וכד'. לעניין ההימור הייתי נותן משקל יתר  לדחף ולאו דווקא ליצר. והסיבה לכך  פשוטה :יצר הטוב יצר הרע, יצר המין, יצר הקיום, נמצאים בכל אדם אך ההימור, מן הסתם, אינו דבר שמושרש באדם מלידה, הנטייה לכך נרכשת או לא נרכשת במרוצת הזמן וכפי שנראה היא פונקציה של חוסר הוודאות או אי הוודאות שבחיינו.

ואם התזה נכונה ונוכיח אותה בהמשך, נשאלת השאלה מה המניע לדחף ההימורים?

התשובה היא חד משמעית: האי וודאות.

כדי להראות זאת נתייחס לרגע לערך אי הוודאות.

אי הוודאות הוא הדבר הוודאי היחידי בעולמנו. לגביו אין עוררין ואין אשליה. הוא המצב הקבוע הבלתי משתנה מאז ימי בראשית ועד סוף העולם ועד בכלל. אנחנו נולדים לתוכו  ואורך חיינו מתנהל בנתיבו.

האי וודאות זה מצב נתון, כאמור,  שהאדם נולד לתוכו. אפילו במצב של טרום לידה האישה נמצאת באי וודאות אם ההיריון יצליח או לא.

אצל התינוק האי וודאות היא פונקציה של רמת התפתחות המשכל וטעינת תאי המוח בציוריות וחוויות שנקלטו בסביבה לכן היא מעורפלת ואולי גם לא מודעת אך האי וודאות בוודאי שמככבת ברקע של בכי התינוק.

אין שום וודאות בהצלחה במעבר כביש. אין שום וודאות בהתעוררות למחרת בבוקר עם השכיבה לשנת לילה.  אנשים נוהגים בדרך עממית לומר "בלי נדר" או "בעזרת השם" אלו סימפטומים מילוליים של אותה אי וודאות, או חשכה בלתי ברורה בלתי יציבה של האי וודאות שאנו מהלכים בה לכל אורך ימנו.

מכאן שהאי וודאות הוא מצב קבוע שאנו נולדים לתוכו בדיוק כמו שאנו נולדים למצבי היום והלילה.

המשותף בין האי וודאות להימור אפוא הוא האי וודאות עצמה ומאחר והיא מצב נתון קבוע בעוד ההימור הוא  פונקציה של נטייה או דחף הרי  שאת שורש ההימור המתפתח בעוצמה שונה אצל אדם זה או אחר יש לחפש באי וודאות.

מכאן שההימור יכול להיות רק פונקציה של האי וודאות המתסכלת והקיימת בין אם נרצה או לא נרצה.

האי ודאות הוא  מצב קבוע ונתון שאינו תלוי באדם וברצונו. ההימור מצב משתנה בעל עוצמת זיקה שונה מאדם לאדם והוא תלוי בדחף האדם וברצונו. לכן האנרגיה המופעלת במימוש הדחף  היא תנועתית ולא סטטית.

3.      מהותו של ההימור:

ראשית כדאי להבחין בין שתי קטגוריות של הימורים:

ההימור הטבעי שכפי שנראה הוא פונקציה ברורה של האי וודאות.

ההימור המלאכותי שהאדם יצר כדי לספק את דחפיו ומאוויי לבו  של האדם.

ההימור הטבעי:

 יכול להיות בעת קרב שאדם נלחם או מהמר על חייו. אם במעשי גבורה עד כמה תתיחס לכך החברה, או מה המחיר שעליו לשלם בעבור השגת היעדים. אם במעשי פחדנות שכאן הוא מהמר על העמדתו בדיעבד מול חברת הלוחמים שעמה לחם. תרופה מצילת חיים שטרם נוסתה והאדם מסתכן לקחת אותה בהימור על חיו. וכד'

ההימור המלאכותי:

קאזינו על כל תחומיו, פייס, לוטו, תחרויות למיניהם בתחומים שונים, וכד'

השוני אפוא ניכר לעין הימור בחיי יומיום בלתי יזום לחלוטין שהוא לפעמים גם צו השעה: בחינה, קרב, התמודדות עם יריב כדי להשיג מטרה מסוימת (למשל לשכנע מנהל לקבל ילד לבית הספר שלו) לעומת הימור יזום על ידי האדם

במהות שני ההימורים באים להילחם באי וודאות ולהפוך  עד כמה שיותר  נקודות של אי וודאות לוודאות מוחלטת. אדם שחוצה כביש מקווה לנצח את האפשרות שיאונה לו רע הוא רוצה להפוך נקודות של אי בהירות לבהירות מוחלטת. אך הוא יודע שאין ביטוח לדבר ושבכל פעם שיעבור כביש יכול לקרות לו אסון. אם דריסה אם מעידה אם התקף לב וכד'

בקאזינו האדם מקווה לנצח את אי הוודאות שיצר לו האדם שמנגד כאשר בנה את המכשיר או תכנת אותו. הוא יודע שקיימת אפשרות להפסיד אך בכל זאת הוא נאבק. וההאבקות הלא מודעת שבאה מן הסתם, ממקור תת הכרתי היא ההאבקות באי הוודאות. כנראה שהאנשים הפועלים לא נותנים דעתם על כך, אך זוהי לפי הנראה האמת.

השוני הוא  בסטטוס  ההימור הטבעי נשען על אירועי החיים הטבעיים הרגילים. ואלו ההימור המלאכותי על אירועים שיצר האדם בשביל האדם כדי לספר מאוויים שקיימים גבו בשל אותה אי וודאות הסובבת אותו בכל שעל ושעל בחיי היומיום.

מכאן שההימור הוא מעין מוצא אחרון לאדם כדי להילחם בתסכולי האי וודאות המציאותית.

ההימור המלאכותי נשען על חוק הגרוי והתגובה. ברגע שקיים גרוי לאותו יצר או דחף להמר והגרוי הוא על ידי המכונות שנבנו לשם כך או הפיס או הלוטו וכד' או אז מתעוררת התגובה של האדם לפעול והאנרגיה הטמונה בו להמר פועלת בהתאם לעוצמת הנטייה הטבעית הקיימת בו להמר.  אצל האדם בעל העוצמות החזקות להימורים התגובה גורמת גרוי נוסף והאדם "קופץ" ממכונה למכונה מפייס ללוט וכך במעין מעגל קסמים שקשה לו לצאת ממנו האם זה טוב? האם זה רע? על כך בהמשך.

4.      המלחמה בהימורים הנכונה היא או לא:

אי אפשר לצאת נגד טבע האדם ונגד מאבקיו באי וודאות ורצונו להיטיב את מצבו  שהרי  כל אדם הוא עולם בפני עצמו ואדם חי רק פעם אחת.

המאבק באי וודאות הוא מעין בריחה רגעית ממציאות קיימת היא מעין אשליה: ניצחתי, הצלחתי, אני יכול, אני מסוגל.  בלא האפשרות הזאת שניתנת לאדם להתנחם בדבר מה להשלות עצמו ולו לזמן קצר הרי החיים היו קשים יותר. גם אדם החולה, לא עלינו, לא היה יכול להתנחם בכך שיש תקווה בתרופה הניתנת לו, או בתפילה שהוא ישא כלפי שמים. מובן שאף זה סוג של הימור לטוב ולרע.

בוא נאמר שאילו האי וודאות לא היתה קיימת גם לא היה מקום להימורים כי הכל היה ברור וודאי ולא היה גם על מה להמר. אך המציאות מראה אחרת ולכן ההימור הוא חלק בלתי נפרד מהשורש להימור או מהמניע לו  קרי האי וודאות.

לכן חשוב שהאדם ייתן פתרונות למצבים הטבעיים הללו והפתרונות הם כפי שראינו הקאזינו הפיס וכד' 

מובן שמעבר לצורך הפנימי להמר, ופריקת המתח הפנימי באמצעות ההימור, קיימת גם ההנאה שבהימור כמו הנאה שנגרמת לאדם מכל עיסוק או משחק שאהוב עליו. אך אף זאת במינון הנכון הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.

מובן ששני מישורי ההסתכלות הפרט והכלל קשורים זה בזה. שהרי אי אפשר לקחת מקרה היפותטי של אדם שיכור מרוב הצלחה בהימורים שמנצל  את זכיותיו לרכישת אלכוהול או סמים למשל שבאמצעותם הוא גם מרע לעצמו וגם לכלל הסובב אותו. וההפך אדם שכל כספו ביתו וכל אשר לו מופסדים ממנו בהימורים ובשל כך הוא מגיע עד פת לחם ואולי אף לידי שליחת יד בעצמו. והיו מקרים מעולם.

לכן החברה זו שיצרה את ההימורים בשביל עצמה בשל רקע פסיכולוגי של התמודדות עם האי וודאות בשל הרצון למלא זמן חופשי ולצורכי הנאה צריכה לדעת להעמיד גם סייגים , תמרורים, וגבולות , עד היכן היא מרשה למהמר לשים כספו ועד איזה סכומים.

למה הדבר דומה למתחים בשיאים גבוהים אצל האדם שמוצאים את פורקנם על ידי הזדהות רגעית עם סרטי הפשע והמתח שמוקרנים חדשות לבקרים באולמות הקולנוע או על גבי מרקע הטלוויזיה.

אך גם כאן ברור שיש ערך מוסף למינון. שהרי לא יעלה על הדעת שאדם כל יומו יבזבז בצפייה בסרטים כאלו כדי לפרוק את מתחיו. שהרי מסף מסוים יכולים סרטים אלו לשמש בידו קרדום לחפור בו. היינו מודל לחיקוי והגשמת מאוויים. ולכך יוצאי הסרטים וודאי לא מפללים.

לסיכום:

האי וודאות היא שורשה של רוח ההימורים היא הקטליזאטור היא מעוררת את הדחף והיא גם המקור או השורש לבריאת יצר או דחף ההימור אצל האדם.

ההימור כשלעצמו הוא צורך נפשי של האדם במינון זה או אחר בדחף  בעוצמה גבוהה , נמוכה, או רדומה לחלוטין.

יצירת הקאזינו מפעל הפיס לוטו ועוד מיני מפעלים שהחברה יצרה הם בעיקרם חיוניים לאדם וחיובים הן בשל הצורך הטבעי , הן לצורך פריקת מתחים והזנה פסיכולוגית באתגרים חיובים במוח האדם (אשליית הניצחון וכו' כאמור לעיל) והן מבחינת ההנאה שבדבר.

אך כדי שהאדם לא יגרום לרובוט שבנה להשתלט עליו, יש לקבוע כללים, סייגים, גבולות ומינון נכון לכל עניין ההימורים לסוגיו גווניו  וצורותיו.