1.     גבולות היצירה:

בהיותי ילד קטן צייר לי חברו של אבי ציור של ג´ירפה על  חתיכת נייר וכתב מתחת לציור שיר בחרוזים  ושמי הופיע בו. לכאורה, מילות השיר והמשפטים שבו שכיחים בשפת יום יום והציור,  ציור בדיו של אותה החיה.

עד היום, מזה חמישים שנה לערך שאני זוכר היטב את אותו השיר ורואה מול עיניי את אותה הג´ירפה המצוירת בדיו הכחול ובקווים ישרים.

האם תחושה זו שבי מעידה על כך שהעשייה שעשה אותו חבר של אבי ליצירה תחשב?  והרי מלבד אותו חבר ואני איש לא ראה את אותו הפתק איש לא חווה אותו?

מה פירושה של "טראומה ספרותית" זאת שהשקיעה בי את אותו טעם מיוחד זיכרון מיוחד כלפי אותה עשייה?

 החבר של אבי כתב את שכתב וציר את שציר כלאחר יד בלא כל כוונת היצירה.

העשייה הזאת הועברה אלי ממנו להיות קנייני ורכושי.

אשאל אפוא מספר שאלות:

האם הסתכלות אל אותה עשייה, כישות עצמאית, אפשרית, ולו רק בשל  שקיבלה הילה של יצירה בעטיו של היחיד, שהיא - היצירה הטביעה חותמה בו?

שהרי אמרנו שאחד הפרמטרים להפיכת עשייה ליצירה הוא "הטראומה הספרותית" וכאן יש דוגמא אופיינית לטראומה כזאת!

שאלה אחרת הנובעת מקודמתה  היא: האם יצירה  אפשר שתקרא יצירה גם אם איננה עומדת לרשות הכלל, אלא מונחת לה במקומה עד לעת רצון?

ושאלה שלישית היא מה בין היחיד לכלל לגבי קביעת העשייה כיצירה?

תשובתי לשלוש השאלתו הללו היא אחת: אם העשייה עונה על הקריטריונים של היצירה היא תקרא יצירה, בין אם המדובר ביחיד שתלויה היא מול עיניו יומם וליל, בין אם המדובר הוא בין שני אנשים ויותר.

אותו קטע שירי וציורי שקיבלתי וריגש אותי כל כך הוא מבחינתי בהחלט יצירה:

ההפניה היתה אלי ורק אלי

היה כתוב שם:

"חגי ילד טוב ונחמד

ואינו מרגיז לא את

אבא ולא את אמא

ובציור ראה: הג´ירפה

ימימה."

וכאן מצוירת ג´ירפה.

זו בהחלט יצירה.

למרות שהמילים והמשפטים נדושים, יש הפנייה מיוחדת יחידאית אלי, עם הערה שאיש לא העיר לי כמותה על גבי דף. אני, מבחינה זו  מעין יחיד המייצג את הכלל!

יצירה זו ריגשה אותי אז וגרמה לי למעין "טראומה ספרותית" כך שתמיד נזכר אני בה בחיבה. ולא נראה לי שאי פעם אשכח ממנה.

מה משמעות הדברים: שכלפי לפחות יש נשמה לקטע. יש  לשיר או לשורות הללו נפש שמקשרת אותי אליו.

עד כמה היצירה הזאת טובה או לא זו שאלה אחרת לגמרי.

אפשר שמי שיקרא את אותה פתקה, היום, יצחק ויגיד שאין בה ממש . אך אין בצחוקו זה להפוך את היצירה לעשייה.

ילדים שהראתי להם באותו הזמן את הפתקה הזאת התפעלו מאוד מציור הג´ירפה ורצו לראותה שוב ושוב.  מה אותם ילדים, שבגרו, יגידו היום אם יראו את הפתקה? כיצד יתייחסו אליה אנשים אם תהיה תלויה במסגרת על אחד הקירות של מוזיאון? מה תהיה ההערכה אליה אם תופץ בעולם?

לפי עניות דעתי, אם העשייה נקראת על פי הגדרה יצירה, אז אין מה להגיד עליה מעבר לכך. היא כבר יצירה של אל מקום ואל זמן מי שירצה יאהב אותה ומי שלא ירצה לא יאהב אותה.

2.     החברה היצירה וההיסטוריה:

 השירה המקראית, האיליאדה והאודיסיאה,   עד היום נחשבים ליצירות מופת ונראה שיצירות אלו יאירו עיניי קוראים עוד במשך דורות רבים.

השירה המקראית נכתבה בזמנה לקהל של אותם הימים, וראה זה פלא עד היום משך כל תקופות ההיסטוריה היא נקראה  ונלמדה. לא רק משום שנתקדשה בעמנו  והא ראיה שגם בני העמים האחרים דשו והפכו בה וכתבו עליה מאמרים וספרים. גזרה שווה לגבי שירת הומרוס  והעולם העתיק. מקור למחקרים לימוד וכתיבת ספרים.

נכון ששירת ימי הביניים אינה מתכוונת לכל שכבות האוכלוסייה, ולא כל אחד ימצא בה עניין. נכון גם שהסיפור התלמודי גם הוא לא ימצא לו קהל קוראים מכל שכבות האוכלוסייה.

אך גם שיריו של א. צבי גרינברג לא ימצאו להם קהל קוראים מכל השכבות. או שיריו של לוין קיפניס או מרים שטקליס קדיה מולודבסקי ואחרים.

מה אנו למדים?

שהשירה  משנולדה ונתפרסמה בציבור מיד הופכת היא להיות באל זמן ובאל מקום. היא פתוחה בפני כל דכפין. מי שימצא בה עניין ידע גם למצוא אותה ולקרוא בה ומי שלא ימצא עניין גם אם יהיה בדור היוולדה של אותה שירה, הרי שלא יטרח להציץ או לקרוא בה.

נכון הוא שעל דרך הטבע אנשים אוהבים לקרוא את הספרות המודרנית בת זמנם אך אין זה אומר שידירו עיניהם מראות  שירה של פעם. נהפוך הוא יש המתרפקים על פרוזה של פעם למשל בבחינת יין ישן יין משובח וטוב. (אני, דרך משל לא יכול להפסיק מלקרוא בסיפוריו של שלום עליכם)

מובן שהיצירות המוצלחות יותר תהיינה נפוצות יותר וזמינות יותר לקורא. ואלו הפחות מוצלחות תהיינה פחות זמינות. הציבור הקורא, אפוא, עלול לפעמים לחרוץ דינן של יצירות אם תעלמנה מן המדפים שבחנויות או שהן ימשיכו לעוד כך וכך שנים.

מובן שיצירות מופת גדולות, כמו השירה המקראית , שירת הומרוס , וכד´ אפשר לראותן כיצירות

אל מוות. יצירות שאפשר שיתקרבו אל חיי הנצח. גזירה שווה לשירה בת ימינו.

3.     מה בין חיקוי ליצירה:

השפה שלנו היא שפה חיה. מתפתחת ומשתנת בחילוף הזמנים. שפת  ימינו שונה מן השפה המקראית ששונה מהשפה של תקופת ההשכלה ושונה משפת התלמוד והמשנה ומהשפה של תקופת ימי הביניים  ראה מקמות ושירים.

אם יכתוב מישהו היום בסגנון המקרא איש לא יגיד לו שיצירתו חיקוי היא ואינה מקורית. לא השפה היא שקובעת מקוריות או חיקוי.

מטבעות לשון – אם ישובצו בסביבה כזו שיתנו בהם צבעים עזים יותר, אחרים, שונים  אפילו מהמקובל, הרי שלא יפריעו לאותה כתיבה שתקרא יצירה.

באו מים עד נפש, כלו כל הקיצים. עבר יששכר והלך אל עיר אחרת.

הנה ראו עד היכן דברים מגיעים: שיש להם התחלה אך אין להם סוף.

והולכים וחוזרים הם הלוך ושוב במבואות ואין להם שואל

ואין מבקש ואין מי שמשיב.

הביטוי :" עד היכן דברים מגיעים " ביטוי שמופיע אצל שלום עליכם ולא פעם אחת. נראה לי שהוא ביטוי שלו.

הנה חיברתי מין קטע ושיבצתי בו את הביטוי כדי לשלבו כך שיקבל ממד אחר צבע אחר. הוא אמנם משתלב יפה אך לא נראה שקיבל גוון כל שהוא אחר

חבט בי פעם ועוד פעם עד נשמתי כמעט ופרחה ממני..

בואו, קרבו, שבו נא רגע עמדי,  ראו הדם הנוטף על ירכי

ראו פני המצולקות..

בואו, קירבו, אל נא תהססו, ואספר לכם.

אנשוך את שפתיי ואספר לכם

וראו והיווכחו  בעצמכם

עד היכן דברים מגיעים: 

כאן נראה לי ש "עד היכן דברים מגיעים" מקבל משמעות אחרת. מחד גיסא  המשפט מסים משפטים דרמטיים במעין שיא, ומאידך גיסא משמש כטון מוביל לקראת ההמשך: הקורא מצפה כבר לשמוע מה קרה הלאה.

הצבע כאן חזק יותר מאשר בקודם. (כך מכל מקום נראה לי)

חיקוי סגנון כתיבה של משורר או סופר הוא יכול  להיקרא פרודיה (חיקוי) אך אין בכם משום יצירה. אפשר לבצע חיקוי זה באומנות נפלאה אך עדיין זו לא תהיה יצירה.

אדם המחקה אחרים הוא אומן. (טוביה צפיר למשל) האם הוא יוצר?. בורא? מחדש? האם העובדה שלא כל אחד מסוגל לבצע את מה שהוא עושה מקנה לו תואר של יוצר?  לפי טעמי הוא אינו יוצר יש מאין ומעצב אותו, הוא עוסק רק בשלב העיצוב ולפיכך אינו יכול להיקרא לדעתי על פי הגדרה שהגדרתי יוצר אלא אומן או רב אומן וכד´.

אין מקרה זה דומה למקרה הילד שלקח את חומרי הגלם שעמדו לרשותו וחיברם יחד כך שיצרו בצירופם משמעות מסוימת חדשה מעיקרה. כאן, לקח המחקה את הקיים על צירופיו וניסה לעצב אותם לפי צורתם המקורית.

האם שינוי התוכן בדברי המחקה והטעמתו לצורה מקנים לו את זכות היצירה.  כאן כבר מופיע ממד חדש והוא כשרון ההמצאה, האלתור של המחקה, אך עדיין אין לראות בכך כיצירה.  הצורה תמיד תהיה לא מקורית אלא שאולה מהמחוקה.