הקדמה:
מן המפורסמות הוא שאדם קרוב אל עצמו. מכאן גם נובעת הסובייקטיביות בראיית האני.
זו אחת הסיבות, מני כמה, שבאופן טבעי ביותר נעזר האדם בזולת כדי לגבש את החלטתו הסופית או את כיווני דרכו. עם זאת ולמרות האמור לא אחת היא שהאדם הוא שקובע, בסופו של דבר, את אורח חייו ומעשיו.
נשאלת השאלה עד כמה חזקה ההחלטה העצמית כנגד עצות המתבקשות מן הכלל, כדי שהאדם יפעל כך או אחרת?
האם חוזק האישיות קובע? האם עוצמת אהבת האני קובעת? האם ריפיון ההחלטה והמעש קובעים? אלו שאלות שיפה להן שישאלו בכל נתיבי החיים. אנחנו נסתכל על פן אחד שלהן על היוצר ויצירתו. עד כמה היוצר שבוי ביצירתו במילותיו ומשפטיו כדי שישמע לעצות המבקרים והקוראים וישנה מן המקור!
היצירה:
היצירה, לפי תפיסתי, היא חלק מנישמתו של היוצר. היא באה ממנו כשהיא חופנת בחובה ממעיינות הנפש שלו, מעין עיבוד של אירועים שהיו, שנתרכזו, במין כור היתוך פנימי, ובבוא שעתם ביקשו לצאת לאור כמו היתה זו,בהשאלה, תהליכה של לידה.
אלו עובדו ברגש וברגישות יתירה כדי לתת להן את התוכן והצורה כפי שבעליהן (היוצר) מצא לנכון לתת להן.
היצירה היא תולדה של דחף יצירתי. מהות היצירה היא קליטת הרשמים המודעת והבלתי מודעת לאורך זמן מן הסביבה. משמעות היצירה היא ביטוי לצורך נפשי של היוצר. ביטוי זה מסתכם ברצון להעשיר את סביבתו על מנת לקבל משוב.
היוצר:
מן הראוי לציין שבדרך כלל אין כאן משום טובה לשמה, אין היוצר יוצר למען.. אלא קודם כל למען עצמו! למען עצמו משלושה טעמים:
דחף טבעי ליצירה
התבוננות וגאווה עצמית על היצירה.
רצון לקבל גושפנקה על הטעם האישי גם מן החברה הסובבת לו.
מצאנו למדים שאצל היוצר הכח המניע הן ליצירה והן לגאווה והן למשוב הוא גורם ישיר אחד:
האגו!
כל היתר הם גורמים עקיפים, שעצם הימצאותם רק מאפשרים עוד כיווני האדרה של האני של היוצר. (כמו למשל יצירות עפ"י הזמנה:יצירות מוסיקליות, תמליל לללחן וכד')
זאת גם הסיבה שכמעט כל יוצר, מתחיל כוותיק כאחד,חושב שהיצירה שלו היא הטובה ביותר. יתירה מזו יש בו מנגנונים פסיכו - אנליטיים המסתירים כל פגם או שמאירים את אותו הכתם באור זוהר של כוכבים.
אהבת היצירה:
לא ייפלא, אפוא , שהיצירה של המשורר או הסופר, עשויה לשבות אותו בקסמיה כרך הנולד השובה את אביו בקסמיו. נוצר כאן מצב מעניין שהיוצר שיצר את היצירה נעשה עתה שבוי במילותיה במשפטיה בקסמיה..
וככול שהוא מוסיף וקורא בה , כן נשבית נפשו היוצרת בקסם היצירה. לפעמים קורה שבקריאה שניה ושלישית הוא מחליט לשנות איזו מלה. לעיתים משנה, אך מיד חוזר בו ומחזיר את הקודם.
מסתבר שיש איזה שהוא קסם במלה הראשונית. כמו למשל הקסם שבאהבה ראשונה. והקסם הזה עומד לזכותה של המלה הכתובה הראשונה, בנפש היוצר, שאינו מוכן לוותר עליה בנקל.
מה הגורמים לכך אינם כל כך מענייננו, אך אפשר בהחלט לנסות ולהסביר בדגשים מספר:
ראשית המוסכמה או הפסיכוזה החברתית, שהאדם מעצם טבעו נמשך למקור, לראשוני, (זכות ראשונים)
שנית, אותה מחשבה מוטעית שמה שיצא ראשון אל הכתב, הוא כנראה בכוחה של השראה בא. לא יצא סתם, ולכן חייב להיות טוב.
הדחקה פסיכולוגית של רצון לביקורת עצמית, ולו רק כדי לא לערער את אותה הערכה עצמית ש "אני הטוב ביותר" שהרי כל ביקורת עלולה לערער תפיסה זו, ואפילו אם תהיה זו עצמית.
אופיו של היוצר:ההחלטי, הנועז, המעיז, הלוקח ריזיקו בחיים, הוא זה שיעיז על נקלה לשנות. המהסס, החלש, אפשר ישים יהבו על המלה הראשונית ולא יטרח בשינוי. אגב בכך אפשר גם להקיש, בהיזון חוזר במידע, מדרך כתיבה לאופי וההיפך.
גם בעל האופי הרציני ,השמרן, המסודר בחייו לא יישנה כל כך במהרה מן המלה הראשונה שכתב. ההפך מכך לעומת הפתוח לשינויים והפזרן.
אלו רק דגשים מספר אפשר וישנם עוד מניעים אך כאמור אינם כרגע מענייננו.
המשוב:
המשורר או הסופר מוציאים את היצירה החוצה מהם, בשל אותו דחף הרוצה בטפיחת שכם על האגו, קרי: האדרת האני. העשרת הקהל הקורא, היא כאמור מטרה משנית לקיים.
בנקודה זו מתחילה דרכה של הביקורת אשר משוביה תורמים ליוצר בשני מישורים: מישור היצירה: המשורר לומד על ליקויים או הברקות ביצירתו. ובכך ירצה ייקח ויתקן, לא ירצה יזרוק לפח. מישור האישיות: גם כאן יכול היוצר לבחון עצמו עד כמה הוא יודע ומוכן נפשית לקבל ביקורת ככלל, ושתהא כל ביקורת שהיא: שלילית רגילה, שלילית בוטה, שלילית לעגנית וכו'
מובן ששני מישורים אלו נוגעים זה בזה קשורים זה בזה ומזינים זה את זה.
המישור האישי לטעמי חשוב יותר כי הוא מאפשר ליוצר הרך והפגיע להתחשל להתחזק ולדעת לקבל משוב כנדרש וכרצוי.
לפי זה יוצא, שאין לדעתי הבדל בין גופו של כותב ליצירתו,אלו בעצם שניים שהם אחד!
כיצד עושים זאת הלכה למעשה:
תהליך ההטמעה:
שלב ראשון: הכרת הקהל שלך – ההתבוננות:
סוגי התגובות ואפיונן. בחינת תגובה ומשוב של הכותבים זה לזה. גם לגבי תגובות חיוביות וגם לגבי תגובות שליליות.
לימוד מהקיים והסקת מסקנות.
שלב שני:
שלב ההרגל וצבירת הניסיון.
פרסום היצירה. בחינה וביקורת עצמית עם קבלת התגובה.
איפוק במתן תגובות לביקורות שליליות.
שיטה מהירה לאיפוק: לא להגיב כלל לביקורת שלילית, מתוך ידיעה שזו רק תחילת הדרך ומחר יום חדש ואפשר והביקורת לשיר החדש תהיה אוהדת יותר.
הצבת האני שלך מהצד השני של המתרס. כלומר היה אתה לרגע הקהל השופט את יצירתך!
איך אתה בתור קהל מקבל את התנהגות הכותב שקיבל תגובה שלילית התאפק ולא הגיב כלל וכלל!? נראה לי שברוב המקרים התנהגות פסיבית כזאת מצד המבוקר תתקבל מצד הקהל בהערכה!
החישול העצמי והיכולת לקבל תגובות שליליות בהבנה, (העבודה העצמית על האגו ) היא הדרך הנכונה והפתוחה לקבלת תגובות שליליות גם במישור היצירה.
כאן תעמוד לזכות היוצר יכולת השפיטה העצמית במיטבה: מחד גיסא יקל עליו להעמיד עצמו מעבר ליצירה שלו. כלומר הינתקות רגעית מ האגו. ומצד שני תהא ביכולתו יכולת שפיטה טובה לגבי קבלה או דחייה של התגובה השלילית.
אגב תוצאה ישירה מהתחשלות זו היא, עיבוי העור או המערכת ההגנתית הייצרית של האדם (איפוק וריסון עצמי) בכל תחומי החיים.
לדעתי היכולת של היוצר להתרומם מעבר לאהבת היצירה ולהעמיד עצמו כשופט מולה מעידה על בגרות יצירתית.
נדמה לי ש"בגרות יצירתית" היא הדרך הטובה ביותר לשיפור הכתיבה ולהתקדמות היוצר.
