" לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ--לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְו?ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם."     דברים פרק ד פסוק ב

טז  פֶּה-לָהֶם, וְלֹא יְדַבֵּרוּ;    עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ. (תהילים קלה טז)

ואת האדם ברא הקב"ה  עם עיניים לראות בהן  שזה רצונו.

ויבוא האדם וישם על עיניו שלו סייגים. הא כיצד הוא?

תרבות הראיה

במעגל ימינו  אנו עדים לתופעה שכיחה בקרב הציבור החרדי ובחלק מהציבור הדתי והיא ההימנעות מהסתכלות על אישה. הסיבה העיקרית לכך היא הפרשנות ל פרשת בשלח  במדבר ט"ו  פסוק  ל"ט. בהתייחס לפסוק  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"

לענ"ד הפרשנות לפסוק שגויה בלשון המעטה. ולא עוד, אלא שעל בסיס פרשנות שגויה זאת צמחה לה התנהגות שגויה שגם מסתמכת על יסודות רעועים ,כאמור, וגם מחטיאה את הדרך הנכונה לה באמת כיוונה התורה.

לכך עוד נחזור בהמשך ובהרחבה.

אך ארשה לעצמי,בינתיים, להראות כיוון מחשבה בדרך שאינה תורנית אך היא בהחלט אנושית מוסרית.

אלמנט הטאבו

נדמה לי שטבעו של אדם בחושיו הטבעיים הוא לפרוץ מסגרות ולו רק בשל היותו ייצור חופשי השוחר לחופש. לכן כל טאבו, ובכל תחום,הוא בניגוד מוחלט לרצונו החופשי טבעו ודחפיו האנושיים רגילים של האדם.

עם זאת האדם הוא גם ייצור חברתי ובכך הוא מקבל על עצמו מסגרות וסייגים שהוא עצמו מציב  כדי למנוע אנדרלמוסיה או אנרכיה חברתית. הן ע"י חוקים ותקנות והן על ידי מסגרות שונות.

אך עם כל זאת ישנו הבדל משמעותי ומהותי בין אותם גדרות חיץ, סייגים, חוקים וכד' שמציב האדם לעצמו בתחומים שונים, לבין ההגבלה או ההתכחשות לחושיו הטבעיים של האדם שניטעו בו על דרך הטבע, ושפועל יוצא מהם יכול שיהיו פעולות שונות או תחושות שונות.

ההסתכלות על מין שאינו מינו, היינו גבר באישה, טבעית היא ואי אפשר לה שלא תהיה כזאת. שהרי מאז בריאת האדם חברת האדם ומסגרותיה דורשות מהפועלים בה להיות דוברים זה עם זה ומסתכלים זה בזה. וההסתכלות הקהלית הקרואה  היא בלתי נמנעת שכשם שהחי חי בתוך קהילת החיות מין מין במינו, כך להבדיל גם  האדם חי בתוך קהילת בני אדם. וכשם שהחי רואה זה לזו בעיניו כך האדם רואה זה לזו בעיניו.

מובן שכל הימנעות מהסתכלות באישה תחשב על דרך הטבע כהגבלה לא טבעית, אלא מלאכותית.

הגבלה זאת מביאה את הטאבו אל מול עיניו של המוגבל אשר בכוח הדחף הפנימי מעוניין דווקא לפרוץ אותו. מאידך אותה הגבלה יוצרת סטנדרטים חדשים אף הם מלאכותיים בחברה האנושית . אי הסתכלות באישה שיכולה להתפרש אצל שני הצדדים בכמה כיוונים

דגש נוסף:

כשם שאין אתה יכול להכריח אדם לאהוב או לשנוא אין אתה יכול להכריח אדם שלא לראות. וכל ילד יודע זאת שהראיה אינה תלויה ברצון האדם שהעיניים רואות את שלפניהן  אלא אם כן אתה מכסה אותן ואז לא תוכל להתמצא בדרכך.

מובן שגם התורה יודעת זאת היטב שאי אפשר לומר לאדם לא לתור אחרי עיניו. שכל עוד הן רואות ואינן עיוורות אי אפשר להימנע מראיה.

מכאן מובן שהתורה התכוונה לראיה מסוג אחר. לא לראיה הטבעית של העין אלא לראיה מפוקחת מין ראיה שניתנת לשליטה ולהכוונה, וזו ראיית הלב. או העין הפנימית של האדם.

מובן שהאדם הרואה אליל הוא רואה אותו ואינו יכול להתעלם מראיה זו, אלא שהתורה אומרת העין רואה אך הלב מסרב ללכת אחרי העין.  ומאחר ואמרנו שכל התורה עומדת בסימן האדם מול אלוהיו מובן ש" לא תתורו אחרי עיניכם" מתכוון להימנע מהזנית הלב לעבודת אלילים או אלוהים אחרים. וכלל לא בהיבט אחר כמו למשל הסתכלות על אישה.

מבחינת האישה:

השפלה שהאישה מוקצה מחמת הסתכלות. נחיתות  ושפיפות קומה כנגד האיש הרואה בה מעין כח מגי שיכול להפריע לו משלוות רוחו בלשון המעטה.

ההדגשה על ההבדל בין המינים כגורם מרחיק ולא מקרב.

העין  הגלויה המסתרת  כמראָה לעין הפנימית המעלה את המיניות אל מקום יומיומי שיש להילחם בו.    בעוד המיניות היא למעשה  על דרך השאלה כ "אם כל חי!" שהרי בלעדיה אין חיים כלל וכלל.

התייחסות האישה כלפי עצמה כגורם העלול להיות מכשול לגבר. דבר שמאוד היתה רוצה להסיר מהדימוי העצמי ומהדימוי הכללי שעלול לדבוק בה.

היינו בעוד נוצרה , לפי התורה, לעזר כנגדו ,הרי טאבו אי ההסתכלות, מעמיד אותה כאבן נגף, או כמכשול  בדרכו של הגבר. מובן שמצב כזה גורם לה אי נעימות עצמית,

מבחינת הגבר

איסור הראיה  כטבו הגורם למלחמה פנימית בלתי פוסקת במשך כל הימים. מלחמה שעלולה לגרום ביודעין או שלא ביודעין לסיבוכים פנימיים. שהרי ההתכחשות לחושו הטבעי  של האדם לראות את הנקרה מולו עלולה להביא לתוצאה שלילית ולא חיובית.

הטבע ככלל הוא נצחי, האדם הוא בר חלוף. האדם אף הוא חלק מהטבע, וכל מבנהו הפיסי הנפשי, של האדם, כך אנו רוצים להאמין ,הוא מפלאי הטבע הנצחי. ואכן, הטבע יצר את האדם כך שיהיה מתבונן באישה ונמשך אליה בשל הצורך להמשך הדור. כך הוא אצל האדם כך הוא אצל כל החי.

לפי זה יוצא שאותו "בר חלוף",  לא יצליח לעולם להתכחש לאשר ניטע בו על ידי הטבע הנצחי. וכל התכחשות שכזאת נידונה לכישלון. ואם נידמה לו שהצליח בדרך אחת, מן האפשר שיביא על עצמו כליון או רפיון, או כל צרה שתבוא מדרך אחרת.

איפוק וריסון העין עלול להביא בהחלט לתסבוכת נפשית, לפריקת עול בדרך אחרת (אלימות מילולית , אלימות פיסית, עד כדי שינוי אישיות) ערפול חושים, עד כדי ירידה לכדי סטייה מינית לא רצויה.

הצד ההשוואתי החלופי, בין אפשרות קיימת להסתכלות על אישה ( דתיים חופשיים יותר, חילונים, רפורמים וכד')  לבין האיפוק והמניעה של הדחף האנושי הטבעי שבאדם, עלול לגרום למתחים  ולחשבונות נפש שעלולים אף הם להביא לתסכול  אשר מבחן התוצאה שלו יכול להיות סטיות, התפרצויות וכד' 

איסור הראיה כתמריץ וקטליזאטור לחידוד היצר עד כדי מקרים מסוימים שעלולים להעביר את האדם על דעתו. היינו חשש בסבירות גבוהה לפעולה הפוכה מהרצוי. יצוין כי מקרים אלו הם בהחלט חריגים אך ברי מציאות.

אין ספק שההגבלה הזו היא מעל הטבע  דרישה שבדרך כלל אינה נדרשת מהאדם למעט  קהילת ברסלב המאמינה בהתרחשויות שמעל הטבע.

אלו דגשים שאפשר שאחד מהם או יותר יופיעו אצל זה או זו בשל אותה מגבלה.

אומרים חכמים בפרקי אבות איזה הוא גיבור הכובש את יצרו. ואם ביצר עסקינן  לא היו אומרים זאת חכמים אלו היו חושבים שאין צורך בכיבוש היצר. ואם גרסו לעניין כיבושין הם בוודאי התכוונו למקרים בהם מתערבלת דעתו של אדם בשל יופי לפתח חטאת רובץ. משמעות הדבר  שחז"ל היו ערים לאי הגבלה של חוש הראיה בין המינים אך הבינו שאפשר ויהיו מקרים חריגים של התגברות היצר בשל כך. על כך התריעו. מובן שכוונתם היתה לכל תחומי החיים, אנחנו לעניינו לקחנו את המקרה הנדון.

דומה שקיים כלל אוניברסאלי מחייב והוא שככל שהדבר נעשה נדוש יותר הוא נעשה זניח יותר. רוצה לומר  אי התערבות בראייתו של אדם עלולה רק להיטיב עמו. שהרי ההסתכלות הרבה תהיה בבחינת מרוב עצים לא יראה הוא את היער.  וכנמשל מרוב שרואה הוא בעצם אינו רואה דבר. כלומר חוש הראיה ישתיק את הדחף היצרי ולא יעורר אותו.

אין התלהבותו של אדם ההולך פעם בשנה לים כאדם ההולך יום יום לים. גזרה שווה לברכה או לסרט. הדברים נמאסים כאשר הופכים הם לשגרה.  שהשגרה שוחקת ומרחיקה את האדם מן הדעת.

אדם רוצה לרהט את חדר האורחים בביתו בספה חדשה. אך אין ידו משגת לקנות אותה. האם עליו להימנע מלהסתכל, בשל כך, בחלונות ראווה?  שמא תצטער עליו נפשו? או שמא עדיף לראות בקיים מאשר לחיות בחלל הריק?

אם כך נשאלת השאלה, שהיא למעשה די טריוויאלית,  מה עדיף?

נשאיר לרגע שאלה זו פתוחה ונסתכל מה המקורות המקראיים מלמדים אותנו. או בעצם למה התכוונה התורה שאמרה באותו פסוק ב - במדבר ט"ו  פסוק  ל"ט "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"

האם כוונת התורה חד משמעית לא להסתכל באישה. או שמא  לא לתור בעיניים אחרי אלוהים אחרים?

הבה ונבחן שאלה זו בהיבט מקראי:

שיר השירים נחשב כאלגוריה בין עם ישראל לאלוהיו, אך עם זאת הוא לטעמי אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם. כל כתבי התנ"ך קודש אך שיר השירים על דעת חז"ל הוא קודש קודשים.

ושם נאמר בין היתר:

   "ראוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם?" .

או

"שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך" 

משמע  אין איסור מטעם שיר השירים,  שהוא מקור  תנכ"י, על הראיה.

נחזור לרגע למקור  ממנו שאבו חכמינו את האיסור הנ"ל:

המדובר הוא  בפרשת בשלח  במדבר ט"ו  פסוק  ל"ט.

הפסוק מתחיל בפרשת ציצית וממשיך (אותו פסוק ) במשפט :

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"

מה אומרים על כך חז"ל לדורותיהם:

רש"י מפרש את הפסוק הזה לפי מדרש תנחומא (שלח ט"ו)

הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה.

על פניו נראים דברי רש"י תמוהים למדי ולא מדויקים:

התורה לא אסרה עלינו בשום מקום את ראיית המציאות. נהפוך הוא דווקא ההתבוננות ביופיו של עולמו של הקב"ה  ובנפלאותיו דווקא פעולה זו עשויה לקרבנו אליו. ליראה ולאהבה.

השאלה היא אחרת: איזו מציאות היא לא אסרה עלינו. האם המציאות הנתונה המקרבת עצמה אל עיניי הצופה או המציאות כפי שמצטיירת לפי מבטו האישי של האדם וקריאתו אותה. במילים אחרות האם העברת האישה כנתון טבעי מציאותי מול עיניי הגבר שאף הוא יצור טבעי מציאותי, או העברת הגבר אל מול האישה ובחינתה מהבט אישי שלו.

דומני שלא להבט זה ולא להיבט זה התכוונה התורה , אלא להיבט אחד בלבד ההיבט האישי והארצי של היהודי אל מול האלוהים. והצו הוא אהבת האל – אלוהי ישראל שבשמים ובארץ ולא לתור אחרי  הפסלים והאלילים וכל מה שנקרא אלוהים אחרים  לא אימוץ בעין ולא אהבת הפולחן האלילי שבלב.

לכן אין ספק בכך שרש"י  הנשען על מדרש תנחומ"א, עושה זאת מאחר וזו הדרך הנוחה ביותר לנקוט עמדה נטרלית. היינו להביא דברים בשם אומרם שהם בבחינת הסכמת המביא. אך עם זאת, בעצם לעורר ספק בלב הקורא ,המשכיל ,אולי בלבו של רש"י קיים פירוש אחר שהוא לא מעיז להביאו כאן.

אומר רבנו בחיה אבן פקודה   בספרו המאלף "חובות הלבבות"  שם שם שער הבחינה פרק ב:

"אך אנו חייבים לבחון בברואים אם לא, נאמר כי הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחוכמת הבורא יתברך, אנו חייבים בה מן המושכל (כלומר מה שנתפס בשכלנו)  ומן הכתוב  (תורה שבכתב) ומן הקבלה  (תורה שבעל פה)  ומן הכתוב מה שאמר (ישעיהו מ, כ"ו) "שאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אלה" ואמר  (תהילים ח ד-ה) " כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת. מה אנוש כי תזכרנו"

כלומר רבנו בחיה מכוון דבריו לעבודת ה' ולא לעבודת אלוהים אחרים

יותר מזה הדגיש חובה זו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב, הלכות א-ב

האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר (דברים ו ה) "ואהבת את ה' אלהיך" ונאמר שם  שם  יד  "את ה' אלהיך תירא"

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ  - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד (תהילים מב , ג ) צמאה נפשי לאלהים לאל חי"  וכשמחשב בדברים אלה עצמן (כלומר במהותן) מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפילה  אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דיעות, כמו שאמר דוד (ל ד-ה)  "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך..  ולפי הדברים האלו, אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בעניין האהבה  (ספרי ואתחנן פיסקא לא ו,ו ) "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם."

חובת אהבת ה' על ידי היהודי המאמין היא אבן פינה יסודית וברורה גם בעיני הרמב"ם וגם על ידי קודמיו בחיה ורש"י שלפי דעתי מצפין בתוך עצמו פירוש משלו שתואם את הדברים שאנו אומרים כאן  לתור  קרי אחרי אלוהים אחרים.

סיכום ביניים : ההתבוננות היא של מי שיודע כבר מהי התכלית לחייו ולכל קיומו  כלומר עבודת ה' אלא שתר הוא אחרי אימות לאמת את האמת הידועה לו משכבר!

אימות אקסיומת האמת האלוהית  על ידי חיפוש ( לתור) במציאות הקיימת  גם מבחינה רגשית (לבבכם) וגם מבחינה ויזואלית ( עיניכם) אחרי אותה אמת אלוהית.

הלכת הרמב"ם פתחה ב - מצווה לאהבו וליראה אותו"  אך כתשובה לשאלת ה איך או הכיצד תתבצע העבודה  או הדרך לאהבה אותו באה  העצה   לפקוח עיניים להתבונן  ולראות את "מעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים

הפסוק המקראי  " כשאומר לא תתורו" מתכוון לראית העיניים ותעיית הלב המחפשים בעולם הגשמי המציאותי את התכלית עצמה  מבלי לשים לב שלמעשה היא  קיימת כבר ונמצאת בהישג יד של כל אחד והיא יראת השם יתברך ובאשר ימצאנה עלול הוא לעשותה אלוהות.

וכן אמרו חכמינו בירושלמי ( ברכות פרק א, הלכה ה )

"ליבא ועינא תרין סוסורין דחטאה" אבל השתמש בראותך והבטתך להביט אל יצירות הבורא יתעלה, לבחון מהם ולחשוב בהם ולהבין יכולת הבורא  וטובו מהם, כמו שאמר דוד עליו השלום "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" ואמר  שם יט ב  "והשמים מספרים כבוד אל."

המלבי"ם מנסה להסביר לנו מדוע נאמר ולא תתורו  במקום לומר ולא תלכו.

"נפש האדם וכוחותיה נבראו באורח ישר, וטבע הלב נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים. ועל כן לא יכול לומר ולא תלכו אחרי לבבכם, שאם היה הולך כפי מה שדרכי הלב סוללות בטבע יצירתו היו דרכיו טובים וישרים.

רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב, הלכה ג: נאמר שם שם בסיפא:

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כלומר: לא יימשך כל אחד מכם אחרי דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים (ספרי שלח פיסקא קטו: במדבר טו, לט , בראות יב ע"ב)

"אחרי לבבכם  זו מינות  ואחרי עיניכם  זו זנות

כאן לדעתי הרמב"ם טועה בגדול כאשר מוציא את הפסוק מהקשרו היינו מתוך הטקסט שהוא חטיבה אורגנית אחת המדברת על עבודת ה' וזיכרון העבודה על ידי  הסתכלות בציצית וכו'  והטעות היא ההפרדה בין לא ללכת אחר עבודת  אלילים קרי לבבכם זו מינות, לבין לא ללכת אחרי עיניכם שזו זנות. כלומר בתנאי שבמלה "זנות" התכוון להליכה אחרי נשים.

הסתייגות:

ספק אם זה אכן כך. היינו שהפירוש לדברי הרמב"ם הנ"ל הוא נכון.  שהרי אפשר והרמב"ם התכוון בשני המקרים למקרה אחד כלומר: אחרי לבבכם זו מינות היינו לא ללכת אחרי אלוהים אחרים , ואחרי עיניכם זו זנות  היינו הוצאה לפועל מהמחשבה או הכמיהה שבלב אל הראייה של האליל ועבודתו . שזו לדעת הרמב"ם זנות בהתגלמותה.

מובן שהייתי מעדיף לפרש את כוונת הרמב"ם לפי פירושי השני כאן ואפשר ואצליח להוכיח כאן קבל עם ועדה שאכן לכך התכוון הרמב"ם היינו שמינות וזנות הן הינו הך בהתכוונות לעבודת אלילים או אלוהים אחרים .

ובכן:

לצורך ברור הדבר נסביר תחילה מה הוא הלב ומה היא העין ומה קשר הגומלין ביניהם:

לבבכם:

לפי בחינה  קלה במקרא נראה שהנקיטה במלה "לבבכם" היא בהקשר של היחס במין האדם לאלוהיו או בקשר העבודה והאהבה של האדם את אלוהיו. היינו לבבכם הוא סמל לרגשות האדם. והרגשות מובן שהן פונקציה של מחשבה ולעיתים גם של ראיה. הבה ונראה מספר דוגמאות:

דברים פרק י

       פסוק ט"ז: וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם--לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד. 

זו כמובן לשון מליצה לומר:  ביצוע המילה מסיר את העורלה היינו את הטפל,  לבבכם הוא הרגש המנחה לאהבת ה' וקיום מצוותיו . לכן הפירוש  לפי דעת מקרא הוא "סילוק העיכובים המונעים אותם מלקיים את המצוות". ומוסיף דעת מקרא ואומר : " כך גם אמר ירמיהו (ו י )על ישראל המסירים אזנם  משמוע תוכחתו: הנה ערלה אוזנם ולא יוכלו להקשיב. ומאחר ועבודת ה' מצריכה הכשרת הלב  על כן  אמר לקמן (ל ו) ומל ה' אלוהיך

את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך.

וכן

דברים פרק יא

       פסוק י"ג: וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו?ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם--לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. 

       פסוק ט"ז: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. 

       פסוק י"ח: וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. 

וכן :

דברים פרק יג

       פסוק ד: לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא:  כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. 

וכן

יהושוע פרק כב

       פסוק ה: רַק שִׁמְרוּ מְאֹד, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו?ֹתָיו, וּלְדָבְקָה-בוֹ; וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶ

יהושוע פרק כג

       פסוק י"ד: וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וִידַעְתֶּם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם, כִּי לֹא-נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם--הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם, לֹא-נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר

וכן:

שמואל א פרק ז

       פסוק ג: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִם-בְּכָל-לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל-יְהוָה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת; וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל-יְהוָה וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ, וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

הנה כאן מפיע זה כהמשכו של זה שמירת הזיקה אל האלוהים  בכל לב  מטול הוצאת אלהי הנכר מתוכם ואלילי העשתורות למיניהם.  (נראה כי קיימת הקבלה עניינית ללא תתורו אחרי עיניכם אשר את זונים אחריהם היינו אל תפנו אל אלוהי נכר)

מלכים א פרק ח

       פסוק ס"א: וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם, עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְו?ֹתָיו, כַּיּוֹם הַזֶּה. 

יואל פרק ב

       פסוק י"ב: וְגַם-עַתָּה, נְאֻם-יְהוָה, שֻׁבוּ עָדַי, בְּכָל-לְבַבְכֶם; וּבְצוֹם וּבִבְכִי, וּבְמִסְפֵּד. 

       פסוק י"ג: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל-בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם, הוּא--אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה. 

חגיי פרק א

       פסוק ה: וְעַתָּה, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  שִׂימוּ לְבַבְכֶם, עַל-דַּרְכֵיכֶם. 

מצינו שבמקרים שהבנו רובם ככולם לבבכם בא בזיקה ישירה לעבודת ה'

עיניכם

מספר דוגמאות:

בראשית פרק ג

       פסוק ה: כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. 

בראשית פרק מה

       פסוק י"ב: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת, וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין:  כִּי-פִי, הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. 

דברים פרק ד

       פסוק ג: עֵינֵיכֶם, הָרֹאוֹת, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה, בְּבַעַל פְּעוֹר:  כִּי כָל-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר--הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מִקִּרְבֶּךָ. 

דברים פרק יא

       פסוק ז: כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת, אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל, אֲשֶׁר, עָשָׂה. 

       פסוק י"ח: וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. 

יהושוע פרק כד

       פסוק ז: וַיִּצְעֲקוּ אֶל-יְהוָה, וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת-הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ, וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם; וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר, יָמִים רַבִּים. 

ישעיהו פרק כט

       פסוק י: כִּי-נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה, וַיְעַצֵּם אֶת-עֵינֵיכֶם:  אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים, כִּסָּה.

ישעיהו פרק מ

       פסוק כ"ו: שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר. 

יחזקאל פרק ט

       פסוק ה: וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי, עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ:  על- (אַל-) תָּחֹס עיניכם (עֵינְכֶם), וְאַל-תַּחְמֹלוּ. 

יחזקאל פרק כד

       פסוק כ"א: אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם, מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם; וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. 

מסקנה לגבי הקשר בין לבבכם לעיניכם:

על פניו נראה שהעין הרואה היא אשר פוקחת את השכל להבין. כמו שנאמר בבראשית ג ה ברגע בו תאכלו אותו ויפקחו עיניכם להבין .

 מובן שאי אפשר לקטוף ולאכול דבר מבלי לראותו תחילה. לכן הראיה קשורה או מקשרת גם אל חושים אחרים ופותחת את המחשבה.  והמחשבה מובן שמשפיעה על הרגש. היינו האחד הוא פועל יוצא של השני וקיים קשר גומלין הדוק ובעל רמת זיקה גבוהה ביותר בין העין ללב בין השכל לרגש. להיותם הינו הך

שראיה יכולה לעורר את הרגשות ( למשל ראיית תפוח יפה יכול לעורר את חוש הריח ואת מרכז התיאבון ואת הכמיהה לאכילה) והלב שהוא הרגש מופעל גם על פי הראיה וגם על פי הראיה הפנימית היינו המחשבות.

וההבחנה בין לא תתורו אחרי לבבכם  = מינות,  עיניכם  = זנות אחת דתה התכוונות לעבודת אלוהים אחרים .  העין זונה אחרי האלילים והרגש  או העיבוד המחשבתי הפנימי מקבל זאת.

לכן המסקנה היא שבחלוקת הרמב"ם למינות וזנות בשתי המילים ובשני המקרים  מתכוון הרמב"ם לעבודת אלוהים אחרים. שהיא מבישה מעיקרה עבודת מינים וזניה אחר

הרב"ע  ולא תתורו  "שלא ירדוף האדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו.

הסיבה לכל הצו הזה מובעת בהמשך: "למען תזכרו .."  כלומר חזרה על הנאמר קודם לכן את עניין עשית המצוות. חזרה שאומרת שהתכלית היא שהזכירה תביא לידי עשית המצוות ובכך להיות עם קדוש לה' .

סיכום הדברים שכל שמנסה התורה לומר בלא " תתורו" היא לא להתכחש ליצר הטבעי של האדם להתבונן ביופיו של העולם ובכלל זה בברואיו לשני מיניהם,אלא לא לסטות מדרך האמונה ומקיום המצוות. זה הצו האלוהי במשפט זה. ולא יותר מזה

מכאן שכל הסתרת העין מראות ביופייה של עלמת חן הבל הוא ומעשה מנוגד לצו התורה ולתפיסה המתחשבת  של ההלכה היהודית. התורה כלל וכלל לא חשבה בכיוון השלילי הזה שאליו משום מה נתפסו רבנים ובנו על כך תילי תילים של הלכות ואיסורים עד כדי אבסורד וגיחוך.

הבנה לא נכונה של צו התורה היא שהביאה לבדלנות חברתית אפילו בתוך  היהדות הדתית עצמה.

והיא גם שעלולה לפגוע בחיוניותו יופיו ותכונותיו הטבעיות המולדות של האדם אשר נברא בצלם אלוהים.

*

ננסה לרגע להבין כפשוטו את הפסוק:

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"

אם למשל נלך לפי שיטת חכמים ונאמר שכוונת התורה לומר לנו שלא נתור  כלומר נלך אחרי... או נחפש..  או נסתכל..  או נחקור.. אחר לבבכם היינו הרגש,  ואחרי עיניכם היינו החושים. אפשר לראות בדוגמת הלב והעין כבנין אב או ככותר לדברים  מקבילים אחרים ולסכם ולומר ההליכה לא צריכה להיות לא בבחינת החומר ולא בבחינת הרוח. בשני נתיבים אלו לחוד או יחד אין ללכת.  וכאן "המוקש" "אשר אתם זונים אחריהם" זוהי הרי האשמה חמורה ביותר שאין כדוגמתה. קביעת עובדה  לגבי כלל בני האדם לאשר הם חושבים ולאשר הם חשים. שהרי ממה נפשך? אם  אומר הדברים הוא אנושי הרי שוודאי לא יכול לדעת מה חברו מרגיש או חש. ואם הוא אלוהי  הוא בהחלט יכול לדעת מה האדם חושב או חש אך בוודאי האלוהים הטוב לא חושב שכלל בני האדם זונים ברוחם ובמחשבתם. שאם לא כן מה טיבו של האלוהים?  שהרי האדם עצמו נברא בצלם אלוהים ויש באדם משהו אלוהי. אז איך אפשר לומר על האדם הפשוט שהוא זונה?

מאחר וכל התורה כולה עומדת בסימן עבודת ה' היינו הכרה באלוהות ועבודת האלוהים על ידי האדם סביר מאוד עד כי סבירות מוחלטת, שהכוונה  במילים: " אשר אתם זונים אחריהם" היא לעבודה זרה. שהרי כל מלחמת משה ואהרון בעם הוא ללכת אחרי אלוהים ולא אחרי האלילות. כך גם צעקת הנביאים ועונשים שמקבלים המלכים  (שלמה ,למשל, שבסוף ימיו הלך אחרי כמוש ואלילי הגויים ) הנ"ך מדגיש חזור והדגש לגבי מלכי ישראל אם אותו מלך עשה הישר בעיני ה' הלך בדרכו קיים מצוותיו או שסרח והלך אחרי אלוהים אחרים.

לכן תמוה ביותר מדוע חכמי ישראל לדורותיהם פרשו פסוק זה לעניין זנות עין גבר המתבוננת באישה, ולא פירשו אותו כפשוטו לעניין שבאמת אליו מתכוונת התורה. אך זו לא פעם ראשונה שמצינו שחז"ל משתמשים בפסוקי המקרא כדי להראות פן מסוים בחינוך הדור. הפעם לקחו את הפסוק לעניין המיניות . אלו יודעים היו לאן הדברים יגיעו היום במאה העשרים, אפשר שמלכתחילה  היו מפרשים את הפסוק כפשוטו וככוונתו האמיתית המקורית ולא הופכים אותו לעניין חינוך דור.

דגש אחר חשוב לעניין זה הוא בחינת המשפט בהקשר הכללי שלו היינו בקונטקסט שלו:

במדבר ט"ו  לז  ואילך" וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.  לט וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו?ֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.  מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו?ֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם.  מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם".

בחינת הטקסט מעלה יחידה אורגנית אחת המדברת בעניין אחד והוא הקשר בין המאמין עובד אלוהים לאלוהיו.  עשיית הציצית כאות אשר יזכיר לעובד האלוהים את המצוות אשר צווה לעשותם על ידי תורת האלוהים.  כאן מופיע המשפט וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. ומיד אחריו : " מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו?ֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם. " כלומר הציצית תשמש כאות או כסמל אשר יזכיר לעשות את מצוות התורה . ועשיית המצוות תמנע את ההזניה אחר אלוהים אחרים  כלומר תשמש כמעין מחסום לחיפוש אחר עבודה זרה  או ראיה וחיקוי של עבודה זרה. ומיד בהמשך: הדגשה חוזרת לעניין הציצית  שהיא תשמש אותכם לזכור לעשות את מצוות ה' ובכך תתקדשו ותהיו קדושים בעיני ה' שהוא אלוהיכם. והחתימה של הפסקה היא בהזכרה של מי הוא האלוהים. הוא שבזרוע נטויה הוציא אתכם ממצרים מבית עבדים לחרות ולהיות עם חופשי בארצו.

והמשפט המסיים מדגיש היטב :

אני ה' אלוהיכם. כלומר אני ולא האלילים ולא כמוש ולא בעל ולא אשרה ולא כל מיני אלילים של עמים אחרים. אני הוא ה' אלוהיכם.

מכאן שאין שום כיוון מחשבה שיכול לכוון את הקורא להבנה של ולא תתורו אחרי עיניכם לכיוון האישה. שפרשנות כזאת היא באמת הבל הבלים. ואמירת דברים שהתורה לא כתבה ומעולם לא התכוונה להם.

דבר אחר:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"

לפי פירוש המשפט כפשוטו יוצא שהלב והעין מעצם טבעם בנויים כך שהם מושכים את האדם אל פריצת הטאבו. אל עקיפת האסור. במילים אחרות אל הזנונים ולכן הבקשה היא לא לתור אחרי האברים הללו העומדים לאדם כמכשול.

הפרשנות הגורפת הזאת אינה יכולה להיות עובדתית נכונה. שעוצמת יצר האדם שונה מאדם לרעהו והלב והעין לא משמשים את האדם רק לענייני זנות, אלא בוודאי ובוודאי גם להיבטים אחרים לגמרי. אפשר לחשוב לפי פרשנות כזו שהלב והעין צריכים להיות מוקצים מחמת מיאוס ולכן אסור לתור אחריהם.  ואני על כך הייתי אומר: " נו באמת..."

כל התורה כולה  מתבססת על נקודה ברורה אחת העמדת האדם מול אלוהיו. ומכאן נובעים ויוצאים ומתפלגים דרכים שונות, תת דרכים ומבואות.

כאשר מדובר על אדם מול האלוהים, בתוך אחת הפסקאות החשובות ביותר בתורה  שאנו קוראים אותה בתפילה לא פעם ולא פעמיים, אין להעלות כלל על הדעת התייחסות אפילו במשפט אחד שבין מין אחד למינה - בין זכר לנקבה. נהפוך הוא, פרשנות שכזאת מפחיתה מקדושתה של פיסקה נאצלה זו. ובכך היא לא רק מפרשת לא נכון ומעוותת את הרשום בתורה , אלא חמור מזה ,יוצרת דרך חיים קלוקלת ודוחה כמו אי הסתכלות  של גבר על אישה.

ננסה להבין את הפסוק בהקשרו לפסקה בו הוא מופיע והנה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.  לט וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו?ֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.  מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו?ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.  מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. 

ככלל חשוב לא להוציא פסוק מהקשרו. נכון שניתן לפרשו לפי הוראתן היסודית של המלים שבו אך לאחר מכן יש לראות ולמצוא את ההקשר התוכני רעיוני לסביבתו הפרוזאית או השירית.

הפסקה מדברת על מצוות ציצת הינו לבוש בעל ארבע כנפות שמטרתו להזכיר לאדם את קיומן של המצוות והצורך לבצע אותן[1]

ומיד ממשיך הפסוק ואומר גם למה? והלמה הוא כדי שלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' .

לדעתי עוצמת הזיקה לפרשנות דתית היינו  הציצית צריכה להזכיר לכם את מצוות ה' ועבודת ה' כדי שלא תתורו אחרי עבודה זרה או אלוהים אחרים עומדת בלא שום יחס הולם לדעת הרבנים המתכוונים לזנות לשמה.

ואם לרגע נלך לפי דעת הרבנים גם כאן התורה וה - נ"ך יעמידו אותם בפני שוקת שבורה שהרי תמר יושבת בעין עיניים ומתחפשת לזונה על ידי שמכסה ראשה ( כנראה כמנהג הזונות שהלכו עם כיסוי ראש)  ובכך מעמידה  את יהודה על טעותו, עד כי אומר צדקה היא ממני. כלומר גם היא לובשת דמות חיובית.

רחב הזונה מצטיירת כדמות חיובית בתנ"ך עד כדי שאמרו חז"ל שנישאה ליהושע בן נון לאחר שנתגיירה. לפי חז"ל חולדה הנביאה היא צאצאית של רחב. וכן לפי המדרש  ירמיהו הנביא ויחזקאל הם מצאצאיה.

סקירת אחדים מפסוקי המקרא

בראשית י"ט פסוק טז

טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר.

הפסוק מדבר בעד עצמו החזיקו האנשים בידו וגם בידי אשתו היינו אשת איש. משמעות

התורה באה ללמד אותנו כאן שבשעת קיפוח נפש, או מצוקה יש לראות בעדיפות ראשונה את קדושת החיים, מעבר לכל שיקול אחר. ומובן שאם החזיק בה הרי שגם ראה אותה.

בראשית כ"ד סא – סה

סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל.  סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.

רבקה נושאת עיניה לפנים ולפתע רואה את יצחק. נשאלת השאלה מדוע כיסתה את עצמה בצעיף והאם כיסתה את פניה. הדעת נותנת לחשוב שהיא כלל וכלל לא כיסתה את פניה שהרי מה טעם בכך? היא ראתה את יצחק וסביר שאף הוא ראה אותה. מה שעשתה הוא כיסוי הצעיף על גופה על דרך של צניעות. יש להבין שלבוש הותאם לחום היום. ויש להניח שהלבוש קל היה אך משום הצניעות כיסתה על הבגד הקיים בצעיף. אך לא נאמר בשום מקום שכיסתה פניה! וצעיף בימינו בדרך כלל משמש לכיסוי הצוואר כאשר המטפחת לכיסוי השער.

התורה באה ללמד כאן שבטרם נישואין יפה היא הראיה  בין החתן לכלה המיועדת. ששניהם ראו זה את זו וזו את זה.

בראשית כ"ט  י- יא

י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. 

לפי שנראה לי  רחל היתה כבר ילדה גדולה בוודאי מעבר לגיל שלוש (הגיל שעד אליו מותר בימינו לחרדים להראות תמונת ילדה בעיתון) ידוע גם שהיתה יפת מראה ויפת תואר כלומר היפה בנשים. יעקב לא רק שמסתכל בה אלא גם מנשק אותה ובוכה מרוב התרגשות. בשום מקום בתורה לא נאמר אחר כך שיעקב חטא במראה עין.

בראשית ל"א כח

כח וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. 

נראה שנישוק בני משפחה היה מקובל במזרח הקדמון  ולא רק בקרב העברים כפי שראינו אצל יעקב.

שמות ט"ו א

א אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ 

לא כתוב שהגברים עמדו לבד והנשים לבד אלא שמשה יחד עם בני ישראל לרבות נשים וגברים (שהרי אלו  כלל בני ישראל) עמדו ושרו. כלומר הראיה של איש לרעהו מוכחת כאן.

באה התורה ללמדנו שבאירוע גורלי בעם שיש עמו שמחה רבה אין שום הגבלה או מחיצה שהיא בין גברים לנשים. ההודיה ל ה' היא בפה אחד בכלל אחד ולא קיים כאן שום סייג של ראייה.

שמות ט"ו כ – כ"א

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

מובן שלמרים הנביאה היתה מקהלת נשים שלפי הנראה שרו באירועים מיוחדים. ואלו כאן בשירת הים לאחר שמשה וכל בני ישראל שרו את השירה יצאה לה מרים עם להקת המחוללות שלה מול פני העם והיא זו שהסתכל בעם ואמרה להם שירו עמנו שוב את השירה הזאת ל ה'  

מובן שאין התורה באה להצביע כאן על הפרדה בין גברים לנשים. ואפילו לא לעניין שירה. והא ראיה לפני רגע שר משה יחד עם הגברים והנשים את השירה המופלאה הזאת ל ה'. 

באה התורה להראות לנו את שירת המקהלה והנה לפנינו המקהלה הראשונה בתנ"ך מקהלתה של מרים. מקהלה, שמן הסתם, הצטיינה ביפי קולותיה, ועמדה ושרה לפני העם כולו את אותה שירה שהעם שר לפני רגע, כדי להאדיר ולההדיר. ומי אמר שקול באישה ערווה? הן שרות הן לפני כל העם כך שקול באישה קודש הוא.

 נחזור לרגע ונזכיר את הפסוק ממנו למדו חכמים שאסור להסתכל על אישה:

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"

הם פרשו כמובן את המלה זונים בכוונה מינית שהעיניים רואות את האישה והמוח מפעיל כבר מחשבות זימה וזנונים.

לפי סקירה של פסוקי התנ"ך נראה שהפירוש שאני מציע היינו זנות במובן של הליכה אחרי אלוהים אחרים הרבה יותר תואם לכוונת הפסוק.

הושע פרק א

       פסוק ב: תְּחִלַּת דִּבֶּר-יְהוָה, בְּהוֹשֵׁעַ:  {פ} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים--כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ, מֵאַחֲרֵי יְהוָה. 

       אף כאן מדובר על זנות במובן של עבודת אלוהים אחרים.

הושע פרק ד

       פסוק י"ב: עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ:  כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה, וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם. 

הפסוק בהחלט מציין את המילה זנונים או זונים ביחס לעבודת אלילים או במילים אחרות אלוהים אחרים. כל סטיה מעבודת ה' כמוה כזנות.

הושע פרק ה

       פסוק ד: לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם, לָשׁוּב אֶל-אֱלֹהֵיהֶם:  כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם, וְאֶת-יְהוָה לֹא יָדָעוּ. 

אף כאן גזרה שווה לפסוק הקודם זנות בהתכוון לאלוהים אחרים.

ויקרא פרק  י"ז פסוק ז

ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם  חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. 

כאן אפשר להקביל את הנוסח זה מול זה ולהקיש היקש

ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם

לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם 

מיכה פרק א

       פסוק ז: וְכָל-פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ, וְכָל-אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְכָל-עֲצַבֶּיהָ, אָשִׂים שְׁמָמָה:  כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה, קִבָּצָה, וְעַד-אֶתְנַן זוֹנָה, יָשׁוּבוּ

אף  כאן הפסוק מדבר בעד עצמו זנות במובן הליכה אחרי אלוהים אחרים

שופטים פרק ב

       פסוק י"ז: וְגַם אֶל-שֹׁפְטֵיהֶם, לֹא שָׁמֵעוּ--כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם:  סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְו?ֹת-

        מדבר בעד עצמו ואומר במפורש כי זנו אחרי אלוהים אחרים. יתחכם מן דהו ויאמר והרי לא מדובר פה יְהוָה--לֹא-עָשׂוּ כֵן. 

אף כאן הפסוק בעניין עיניים. אשיב לו כפי שאי אפשר לשתות מים מבלי להסתכל בכוס שממנה אתה שותה כך אי אפשר לעבוד פסלים ואלילים וכל אלוהים אחרים מבלי להסתכל עליהם. גם ההשתחוות אליהם כרוכה בראיה שאם לא כן מניין ידעו לאיזה כיוון להשתחוות?

ויקרא פרק כ פסוקים ה - ח

ה וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת-פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל-הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.  ו וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.  ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם  אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. 

המולך אף הוא מעין אלוהים אחרים שהיו מקריבים בניהם לו.

יחזקאל פרק כ

       פסוק ל: לָכֵן אֱמֹר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם, אַתֶּם נִטְמְאִים; וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם, אַתֶּם זֹנִים. 

אף פסוק זה מדבר בעד עצמו

       הזרימה יחד עם המניעים הטבעיים שבאדם סופה היא, לדעתי, דרך נכונה שיכולה להביא אך ורק

       לתוצאות טובות של רגיעה נפשית:

        מילוי חסרים באמצעים קיימים ויזואליים,

       פורקן רוחני רגשי

       חופש הפרט לעניין זה , הרשות המקובלת הנובעת ממוסכמה חברתית מוצהרת יכולה לגרום למצבים שעניינים אלו יהיו משגרת חיו של האדם. שגרה זו מחד גיסא, וזמינות גבוהה של אפשרויות מילוי החסרים מאידך גיסא אפשר שתגרום לשלווה נפשית אצל האדם. שלווה שאפשר לה שתכין אותו נפשית וגופנית לקראת נישואין  בריאים טובים ומוצלחים.

הבה ונבחן שאלה זו בהיבט הלכתי ותלמודי

ההלכה היהודית גורסת שעל הגבר חל איסור בהסתכלות מכוונת  על דברים שעלולים לגרום לו להתעוררות מינית או להסיט את מחשבותיו אל עולמות מיניים אסורים.

עיקר האיסור הוא על נשים האסורות על הגבר קרי עריות (כך גם מכנה אותן הרמב"ם) במונחים הדתיים נקרא האיסור בשם "הסתכלות אסורה" והאמצעי למנוע אותו נקרא: " "שמירת העיניים"  או "קדושת העיניים

כשם שהראנו לעיל גם מקורה של ההלכה הוא בתורה והדרך אליה הוא המדרש והפסיקה הסופית הרבנית.

לפי זה מקור האיסור הוא באותו פסוק שהראנו כבר מספר במדבר :

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם"

להלן כמה מראי מקומות של אמונות ודעות לעניין זה כפי שליקטתי ממקורות שונים[2]

ספרי: לא תתורו אחרי לבבכם זו מינות  ואחרי עיניכם זו זנות.

מסכת נדרים כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה נדרים כ עמוד א: רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים, סופו בא לידי עבירה; וכל המסתכל בעקבה של אשה, הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה.

מקור נוסף בתורה שממנו חז"ל לומדים בעניין זה הוא:

דברים כ"ג "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ - וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" ‏

מפסוק זה לומדים חז"ל "שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו היא מכוערת.( עבודה זרה כ א, וכן ספרי על דברים כג י)

אך אלו היו בודקים  ומבררים חז"ל את מקור הביטוי " דבר רע"  סביר שלא היו נופלים לטעות חמורה שכזאת הנה כל המקומות המופיע הביטוי " דבר רע" בתנ"ך

בראשית פרק כד

       פסוק נ: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב. 

דברים פרק יז

       פסוק א: לֹא-תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--כֹּל, דָּבָר רָע:  כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הוּא.  {ס}

דברים פרק כג

       פסוק י: כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה, עַל-אֹיְבֶיךָ:  וְנִשְׁמַרְתָּ--מִכֹּל, דָּבָר רָע. 

מלכים ב פרק ד

       פסוק מ"א: וַיֹּאמֶר, וּקְחוּ-קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ, אֶל-הַסִּיר; וַיֹּאמֶר, צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע, בַּסִּיר.  {ס}

תהילים פרק סד

       פסוק ו:   יְחַזְּקוּ-לָמוֹ, דָּבָר רָע--    יְסַפְּרוּ, לִטְמוֹן מוֹקְשִׁים;אָמְרוּ,    מִי יִרְאֶה-לָּמוֹ.

קוהלת פרק ח

       פסוק ה: שׁוֹמֵר מִצְוָה, לֹא יֵדַע דָּבָר רָע; וְעֵת וּמִשְׁפָּט, יֵדַע לֵב חָכָם. 

       כלומר בכל המקומות האלו לא נרמז אפילו בקצהו של רמז שהכוונה להסתכלות על אישה יפה , או אשת איש. מובן שזו המצאה חז"לית  טיפוסית.

הגדרת האיסור:

לדעת רש"י האיסור הוא בכל הקשור לאשת איש ולדעת הרמב"ם  בנשים המוגדרות עריות.

ההזהרות התלמודיות הן לגבי מקומות בהם קיים "סיכון גבוה" שהראיה תהיה מתוך חמדה כמו למשל במקום בו אישה תולה כביסה, או מקומות שחלקים מגוף האישה עלולים להיות גלויים לעין , אפילו בבגדי צמר של אישה שהאיש מכירה אסור לו להסתכל פן יבוא לידי הרהור.

"במסכת ברכות ס"א א: "כל העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעולם הבא" על פי רש"י ותוספות שם, בגמרא מדובר באשה נשואה, ואת חומרת העניין הם מסבירים בכך שהאשה מגביהה את בגדיה בעת מעבר בנהר, וסופו של מי שרגיל שלא להישמר ממקרים ומראות כאלו הוא שיבוא לידי ניאוף." וכן תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם מן הערווה"‏[14].

על כך אמרו חז"ל: "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורף‏[15]", וכפירוש הרמב"ם ונתכוון ליהנות - כמי שנסתכל במקום התורף (=איבר מינה)"‏‏[16], לדעת הרמב"ם מדובר במקום באיסורי עריות‏‏[17]. וכן כתב הרמב"ם: "המסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' (במדבר טו, לט)" ‏[18]."[3]

הערה: מובן שהרמב"ם נופל כאן כמו אחרים לפניו בהוצאת פסוק מהקשרו ומכאן לפרשנות בוטה רחוקה מכוונתה האמיתית המקורית של התורה.

היינו עיוות מוחלט וברור לנאמר בתורה.

היתרים:

חז"ל מתירים גם הסתכלות במקרים ספציפיים כמו למשל:פיקוח נפש  אישה טובעת , ועד כדי כך מקלים שבמקרה ואדם רואה אישה טובעת ואינו חש להצילה מפאת צניעות נקרא בפיהם "חסיד שוטה". כינוי אחר הם מכנים אדם שנתקל בקירות עד זוב דם כדי לא להתבונן חו"ח בפני אישה. לאדם כזה  הם קוראים"פרוש קיזאי" ש "מכלה עולם".

יש התר גם להסתכלות על אישה לצורך נישואין. ומצאתי בויקפידיה שכתוב ש "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה"[4]

היתר אחר נקרא "עבידתיה טריד"  זהו היתר להסתכל בגוף האישה אף במקומות מוצנעים בשל היות האדם טרוד ועסוק בענייניו. ההנחה הנכונה היא שמשום היותו טרוד בעסקיו לא ישים לבו אל בחינת העין. ואני יכול להעיד על כך אישית שחשיבה זו נכונה היא מתוך ניסיוני כמדריך אירובי לנשים בחלקן אף דתיות וחרדיות.

מאותו טעם מותר לרופא לטפל בנשים מותר לגבר להיות מציל בברכה. וים וכד'[5]

דגשים חשובים לעניינינו ניתן ללמוד מסיפורי התלמוד הללו:

בעבודה זרה כ עמוד א מדובר  על רשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים נאה ביותר ואמר "מה רבו מעשיך ה'", וכן מסופר על רבי עקיבא שראה את אשת טורנוסרופוס ובכה על יופיה הרב שיבלה בעפר.[6]

ההסבר התלמודי הוא שנפגשו בקרן זווית, ובמקרה כזה אין איסור לאדם, והוא כאנוס.

ועוד מסופר בברכות כ עמוד א על רב גידל ורבי יוחנן, שהיו נוהגים לעמוד ליד שערי טבילה (מקום שנמצאות שם נשים כדי להסבירם הלכות התורה ולהורות להן דרך עשייה וכאשר שאלו אותם חכמים האם אין הם מפחדים מגירוי היצר, ענו שאין הם חוששים לדבר כל אחד מטעמו שלו. למשל רב יוחנן אמר שהוא מזרעו של יוסף שבו לא שולטת עין הרע.

בסנהדרין מה עמוד א' נקבע הכלל "שאין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות[7] רוצה לומר שמידת הכוונה היא הקובעת ולא בחינה של היסח הדעת. וכן שהגירוי מתייחס לאותה אישה ואין הוא עובר מאישה אחת לאחרת.

למדנו שאיסור ההסתכלות הוא רק במקום שבו עלול להיות הגירוי, היינו כוונה תחילה.  אך היסח הדעת או באונס אינם לחומרא.

והנה נבחן שני מקומות תלמודיים המסבירים את עניין ראיית העין:

סדר זרעים, מסכת ברכות

       דף יב, ב גמרא: לבבכם זו מינות וכן הוא אומר (תהילים יד) אמר נבל בלבו אין אלהים אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר (שופטים יד) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אתם זונים זה הרהור ע"ז וכן הוא אומר (שופטים ח) ויזנו אחרי הבעלים

הפרשנות כאן היא שראיית העין זו עבירה ולומדים זאת משמשון שראה אישה וביקש אותה לעצמו. ואלו אתם זונים זו עבירה של עבודה זרה כמו שנאמר בשופטים ויזנו אחרי הבעלים.

ואני שואל במה שונה ראיית עין המביאה להרהור עבירה מזנות אחרי הבעלים והרי אי אפשר לזנות אחרי הבעלים מבלי שהעין תראה אותם קודם לכן או שהעין תראה אחרים הסוגדים להם. נמצאנו שהמדובר על אותה ראייה המובילה לחטא הן באישה והן בבעלים  ולכן אי אפשר להסיק מהפסוק ולא תתורו אחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם התכוונות לאישה נכון יותר לפי עדויות הפסוקים שהבאנו שהכוונה לזנות אחרי אלוהים אחרים.

שהרי ממה נפשך

אם אחרי עיניכם זה זנות אז מדוע כתוב במשפט התלמודי הרהור עבירה?

ואם אתם זונים זה הרהור עבודה זרה  אז מדוע כתוב ויזנו אחרי הבעלים?

ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

       פרק ו:   ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט)--כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת

הפרשנות כאן היא כלל לא מתכוונת לראיית אישה. אלא דווקא אחרי המחשבה.

בחינת שאלת ולא תתורו אחרי עיניכם  וגו' בהיבט פרשנות מודרנית

דעתו של פרופסור ליבוביץ:

פרופסור ליבוביץ סובר  כי העיניים המוזכרות  בפסוקנו הן העיניים הרוחניות של האדם או בשפתו " עיני –הרוח של האדם. והמילים "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ,משמשות כעין מליצה למגמות, מאוויים, נטיות, חולשות, דחפים ורצונות של האדם, והתורה שוללת את ההליכה אחר כל אלה".[8]

בזהירות אומר שדומני שניתן לחדד יותר את דברי הפרשנות הזאת לאמת אחת והיא  בהיבט האמוני תורני בלבד שהרי כל הקטע מדבר על יחס האדם לאלוהיו וחובותיו כלפי האל. ולא מדבר על מוסר האדם!  לכן דומני שפרשנות זו של פרופ' ליבוביץ, אינה מכוונת אל המטרה, אלא אל סביבותיה בלבד.

בהמשך מעלה פרופ' ליבוביץ את תורת המידות ומציג שתי גישות מטעמה: גישתו של סוקרטס וגישתו של הפילוסוף הדגול עמנואל קאנט.

גישתו של סוקרטס מדברת על כך שרצון האדם נובע או דרכו של האדם נטווית לפי הבנתו את המציאות הכוללת של העולם.  כלומר הכרת את האמת של המציאות  בהתאם להבנתו את מכלל המציאות ושהוא עצמו יחלק ממנה.

גישתו של עמנואל קאנט מצביעה על כך שהשיפוט המוסרי של האדם נעשה לפי הכרתו של האדם את עצמו ואת חובתו. כלומר אין התנייה לגבי הסביבה אלא נקודת המוצא היא באדם עצמו ואיך הוא רואה ותופס את המציאות.

לעניין " ולא תתורו" אומר פרופסור ליבוביץ  ש"לא תתורו" שוללת את גישתו של סוקרטס  "ואחרי לבבכם"  שוללת את גישתו ל עמנואל קאנט. ואחרי עיניכם זו שלילת עמדתו של סוקרטס.

הטעם והנימוק  לשתי שלילות אלה ניתן בהמשך בפסוק " אני ה' אלוהיכם

ומוסיף ליבוביץ ומראה לנו שכאן אנו עומדים על התהום המפרידה בין שתי גישות מוסריות אלו לבין תודעת מעמדו של האדם בפני אלוהים.

מסקנות "איסור ההסתכלות על אישה הנכון הוא אם לא?"

הקדמה:

בבראשית  פרק ה פסוק ב נאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם". 

היינו ההוראה הראשונה בתנ"ך לגבי האדם באשר הוא אדם היא הוראה שוויונית.  הזכר כמוהו כנקבה, אדם.

אילו היה כתוב זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם ויקרא את שם הזכר אדם ואת שם הנקבה בכל שם אחר ( לרבות תת אדם) יכולנו לחשוב שקיימת הבחנה תורנית מוקדמת לאי שוויון בין המינים. אך זו הוראה חזקה וחד משמעית המדברת על שוויון בין גבר לאישה. יתירה מזו הקביעה אינה קביעת אדם, אלא קביעה אלוהית שהיא ניצחית מעיקרה.  אלוהים אשר יצר הוא אשר הטביע מלכתחילה את עקרון השוויוניות בין המינים.

בסקירתנו הנ"ל לא יכולנו להצביע ואף לא על מקום אחד במקרא בו חל איסור של גבר להסתכל על אישה.

וביודענו את דרכה של תורה שבדברים עקרוניים החשובים לה היא מורה ומחנכת ב" רחל בתך הקטנה" ובפרטים הרי שלעניין זה לא מצינו שום עניין מטעם התורה להתעסק בו.

ואם נאמר זאת על דרך השלילה הרי שאלו חשוב היה לתורה להדגיש עניין  " ההסתכלות"  היתה אומרת זאת מפורשות כמו שאומרת מפורשות בעניינים אחרים החשובים לה

דיני עבד עברי, שמיטת קרקעות,  חוקי מלחמה וכד' כלומר היתה אומרת " לא יסתכל גבר באישה". או "לא ייתן זכר עיניו באישה". או " לא יביט גבר בכל אישה אשר  אינה אשתו".

אך כאמור לא מצאנו זכר לדברים כגון אלו:

גם לגבי הנאמר בדברים כ"ג 10 : "כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה, עַל-אֹיְבֶיךָ:  וְנִשְׁמַרְתָּ--מִכֹּל, דָּבָר רָע" סותמת התורה ולא מפרשת מאחר והיא יודעת שרבות הרעות שיכולות לקרות לאדם ואין היא באה לפרט את כולן, אך מאחר והתורה כולה מתבססת על הקשר שבין הפרט לאלוהיו הרי שעולה על הדעת וסביר לחשוב שהרע העיקרי אליו מרמזת כאן התורה היא הישמרות מהדבקות לעבודה זרה או לאלוהים אחרים אשר ניתן להעתיקם או ללימוד אותם מהגויים שאת ארצם כבשת בקרב.

וכבר הראנו לעיל שפסוקי מקרא אחרים המדברים ב" דבר רע" אין להם שום קשר ואף לא מקרי עם הסתכלות על אישה.

לדוגמא חוזרת:

בראשית פרק כד

       פסוק נ: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב. 

דברים פרק יז

       פסוק א: לֹא-תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--כֹּל, דָּבָר רָע:  כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הוּא.  {ס}

מלכים ב פרק ד

       פסוק מ"א: וַיֹּאמֶר, וּקְחוּ-קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ, אֶל-הַסִּיר; וַיֹּאמֶר, צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע, בַּסִּיר.  {ס}

מן הראוי לציין שגם במקומות בהם מעלה התורה מקרים של אפשרות ברורה של הסתכלות גבר באישה  (כמו יצחק ורבקה, שולמית בשיר השירים, שירת הים של מרים מול פני כל העם וכדומה ) גם במקומות אלו לא מוצאת התורה עניין להגיד אין להסתכל או יש להסתכל . העניין כל כך שולי לגביה שאינה טורחת כלל וכלל לעמוד עליו. כזכור " זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם" די לה לתורה בחוק ברור זה כדי לסבר את עין הקורא להבין שהשוויון בין גבר ואישה הוא ערך נצחי.

מכאן ניתן להבין באופן חד משמעי שעניין ההסתכלות באישה או אי הסתכלות בה הוא טפל לענייניה של התורה , ולפיכך מסקנות או כל מין דרשות של פסוקים המוליכים לכיוון זה הם בלשון עם הבל.

ולגבי התוצאות שנוצרו כתוצאה מקביעה מוזרה זו, ועברו משך דורות עד לימינו אנו ,ההשלכות על חיי היומיום אצל הפרט והחברה,  ההתלהמות בין חרדים לדתיים לבין חילונים על כך ועוד נדון בהמשך.

התוצאות, המסקנות, ואולי המלצות, אחת לאחת:

1.                 מתוך לשמה בא שלא לשמה

יבוא מי שיבוא ויטען שאין איסור ההסתכלות בא אך ורק כדי להגן על האישה. לשמור על צניעותה, על חופשיותה ,חירותה  שלא תחשוש ולא תובא במבוכה שכל פעם מי שהוא ינעץ בה עיניים תאוותניות חושקות. כל שרצו חז"ל הוא למנוע פגיעה בנפש הרכה והמעודנת של האישה, שלא תהיה מוטרדת מינית לא באוטובוס לא בהולכה בדרך ולא  במבט.

על כך הייתי שואל:

האמנם? האמנם  " בלא תתורו מתכוונים חז"ל להגן על האישה, או שמה מתכוונים הם להגן על הזכר? מובן שזו שאלה רטורית כי ברור שכוונתם לא האישה אלא הגבר. להגן על שומר המצוות שלא יחטא חס וחלילה בחילול קודשן של עיניו. לשם  " שמירת עיניים" שהרי באיזה מקום חז"ל כתבו שאל לה לאישה להסתכל על גבר? ומאיזה פסוק למדו זאת?

זו התשובה לאלו המתהדרים בצדקתם וביפי הנפש של חז"ל החותרים לשוויון בין המינים.

עניינית לעניין זה:

נחזור " ל – "ויקרא שמם אדם" היינו יצריו כמוהם כיצריה. רצונותיו המיניות כרצונותיה. תאוותיו כתאוותיה. ואם מדובר על הגנת האישה מן הראוי היה לדבר גם על הגנת הגבר. שהרי גם הוא נתון לחשיפת עיניהן "התאוותניות" של נשים הלא כן?

ונוסיף כהערת אגב: שאם היא מחויבת בכיסוי ראש משום צנעה הרי מן הדין שגם הוא יהיה חייב בכיסוי ראש מטעמה של צנעה. הלא כן?

ואם נחזור לקרקע המציאות הקיימת מזה דורות: דומני שלא אטעה אם אומר כך:

אישה מתייפה יותר מגבר על מנת למשוך את תשומת הלב של הזכר. רואים זאת גם אצל החיות וגם אצל בני אדם כמובן.

פועל יוצא מכך הוא, שעל דרך הטבע, רק למחמאה תחשב הסתכלות של גבר באישה. ואף אם נועצים בה עיניים רעבתניות , עדיין יפה לה המבוכה עם הרגשת הנחיצות  ולהיות מוקד יופי למשיכת עיניים, מאשר שאיש לא יסתכל לעברה ואיש לא יתייחס לקיומה.  או אז אפשר ויתערער ביטחונה , ותחזור לראי לחפש כיעורה, ותתעורר קנאתה בחברתה אליה הופנו מבטי הגברים הרעבתניים.

חירות האישה היא בחירתה. יכול שתרצה דווקא ובמכוון לבוא אל מול עיניי הגברים כדי למשוך תשומת לב ולהרגיש יפה וטובה ומבוקשת. ויכול שצנועה היא מטבעה ומתרחקת היא ממצבים כאלו. או אז תמצא בוודאי את הדרך שלא להיות מוקד למשיכה מצד הגברים. החופש הוא בידיה והיא המתנהלת לפי קביעותיה שלה.

אישה עדינה שלא תחפוץ בסיטואציות של נעיצת עיני גברים בה ובחמודותיה, תהיה בוודאי מספיק חכמה לדעת איך לא למשוך תשומת לב. וההכנות לכך יכול שתהיינה מראש.( בגדים צנועים, לא לבוא אל קהלים בעלי עוצמת זיקה חזקה למצבים שכאלו).

אם נסתכל שוב על הפסוקים הנ"ל נראה דבר מה מעניין:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.  לט וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו?ֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.  מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו?ֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם.  מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. 

 ההוראה היא לבני ישראל בכללותם. ויפה לחשוב שבני ישראל כוללים את הזכרים והנקבות כאחד. כלומר "לא תתורו" מכוון גם לאישה וגם לגבר. ולא רק לאחד מהם. ואלו חז"ל מתייחסים בלא תתורו לגברים בלבד. והגנתם היא על הגברים בפני יצר הרע. האין בכך משום עיוות דין?

ואמנם  כותב הרמ"א שנשים אם רק רוצות יכולות ללבוש תפילין וגם לברך. על מיכל בת שאול אומרת המסורת שהיתה מניחה תפילין. (ירושלמי עירובין, פרק י).

יכול שיבוא מן דהו בטעון שאין כוונת מצוות ציצית ,למשל, רק לגברים בלבד משום הנאמר בדברים  כ"ב ה" לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה  כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה". 

התשובה תהיה שאין הכוונה לתפילין וציצית , אלא  באופן כללי לבגדי אישה שילבש גבר וההפך.

אישה כאמור על פי תורה רשאית להניח תפילין וללבוש ולברך על ציצית משום "זכר ונקבה ברא אותם" ומשם " ואמרת אל בני ישראל". והלא הדברים ברורים כשמש בצהרי יום בשמים.

חז"ל תיקנו תקנות ולפיהם חל איסור על אישה לברך על ציצית וללבוש אותה וכן לגבי הנחת תפילין שיש למנוע אותה מעשות כך לא משום שחל איסור מהתורה, אלא משום יוהרא  ומשום הקפדה על ניקיון גוף ועוד דברים אחרים. אך מי שרוצה בוודאי שיכולה.

2. מתוך שמתכוון לחיוב שבעליה בא לשלילי שבירידה.

נחזור אל נקודת המוצא: הנצחיות של הטבע והנצחיות של חוקי הטבע וכל שחל בכך על האדם באשר הוא אדם קרי  "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם".

הפרשנות החז"לית  ל"לא תתורו"  במובן של לא להסתכל על אישה. גורם לא אחת להשפלת האישה וביושה ברבים. אישה יכולה לשבת בתום לב במושב קדמי באוטובוס וחרדי יכול לביישה ברבים בצעקות שתלך לאחור. זה לא רק ביוש האישה והלבנת פניה ברבים , אלא גם הנחתת מעמדה למעמד אדם סוג ב,.[9]

לא ייפלא שישנן נשים המקבלות את הדין ואף מצדיקות אותו ואף עומדות על קיומו.  אלו אותן מתחסדות בריש גליא , "שרוצות להיות צדיקות מן האפיפיור" ומאמינות בתום לב בכל דברי הרבנים כמו היו הם כתורה למשה מסיני.

ישנן גם כאלו שאינן מסכימות בלבן לתופעה הזו ולקביעה הזאת, אך משום שלום בית והחזקת הבית מוותרות ושותקות.

וישנן אחרות לוחמות שאינן מוכנות לקבל את עובדת היותן נשים בנות אדם סוג ב' ויוצאות במרד כנגד הפרשנות הקלוקלת הזו של הוראת התורה. אלו הפמיניסטיות החרדיות. המיעוט שבהן אין בכוחו להביא את הגאולה לכלל הנשים וחבל.

קיימת משום אנוכיות משוועת אגואיסטיות ממדרגה ראשונה, של אותם גברים שבשל רצונם לשמור על ניקיון מעשיהם, ושמירת המצוות בדקדוקן לא בוחלים לעשות זאת על חשבון נפשותיהן ורוך לבן של הנשים. הם לא יבחלו להעליב אותן להרחיק אותן אפילו למדרכות שמנגד, לירכתי אוטובוס, לתור נפרד לסופרסל,  ולבד וישמרו על עיניהם לבל יחטאו בראיית אישה. הם שוכחים שהם עוברים על " אל תלבין פני חברך ברבים" הם נושאים חטא על ביצוע מעשה קלוקל של פרשנות אווילית של התורה. וחבל.

3 מצב של גיחוך.

האבסורד מגיע עד כדי כך שגבר בן גיל כל שהוא לא יהין לשבת ליד אישה זקנה ובלה ואף מכוערת רק בשל היותה בת המין השני. לא משנה שגם או יתור אלף פעמים בפניה הקמוטים והמכוערים לא יזוז אצלו כל סיב של רגש תאוותי כל שהוא.  וראינו כך לא אחת גם באוטובוס וגם בהזדמנויות אחרות.

1.                 הדרת נשים

התופעה החוזרת על עצמה היא החמרה והקצנה של הפרשנות החז"לית ל " לא תתורו" שעברה אל רבני הדור שהפכו בה והפכו בה ומצאו בה את כל שרצונם ביקש. והבעיה היא שבקשתם היתה לחומרה ולא לקולא. ואלו העבירו לבני הדור הבא שרצו להיות יותר צדיקים ומדקדקים מקודמיהם , על כן הוסיפו משלהם על הלא תתורו של קודמיהם כהנה וכהנה ממיטב רעיונותיהם הפרועים. והתוצאה המצערת שהגענו אליה בימינו אלו היא הדרת נשים.

הדרת נשים שהחלה באוטובוסים כאשר נצטוו נשים בקווים מסוימים שאושרו על ידי הממשלה לשבת מאחור נמשכה הלאה גם לצבא ,לטכניון,לפרסומות, לסופסלים, להפרדה בין מדרכות לנשים למדרכות לגברים ועוד היד נטוייה. אנו עדים למגמה חברתית שבה נשים מורחקות מעמדות ציבוריות רמות  הן בפוליטיקה , בכלכלה, במשרדי ממשלה, והרחקה מהופעה בציבור. חרדים מנמקים הפרדה זו מטעמי תורה וצניעות. אחרים רואים בכך אפליה, שובניזם בהתגלמותו, וכן כפייה דתית. למשל בצבא יצאו צוערים מכנס בה שרה זמרת בשל " קול באישה ערווה" מובן שרב השומרון עמד לצד אותם  ואמר: שעל הצוערים למסור נפשם גם אם יועמדו מול כיתת יורים ולבד ולא לשמעו קול אישה שרה.

אלו מעט מהמקרים ששטפו את ארצנו בשנים האחרונות  נקווה שתהיה התפקחות רבנית  ובלימה של התופעה

2.                 קיצוניות דתית

התוצאה של גלגולי הפרשנות לאותו פסוק " ולא תתורו" הביאה גם לקיצוניות בחברה החרדית עד כדי כך שהיינו עדים למקרים של התכסות בשכבות בגדים וכיסויי פנים כמו להבדיל נשות הטליבן. הגענו למקרים של התאכזרות בילדים בשל השקפה דתית קיצונית בלתי פשרנית ומרחיקת לכת בשיגעונותיה  ראה " אמא טליבן" ודומיה.