11/10/2008
שלוש פעמים בשנה יושב יודה חווי בסוכה. פעם אחת בסוכות פעם שנייה בסוכת האבטיחים של זאכי, שהוא, ככה, עוזר לו בבחירת האבטיח האדום לטובים והזיפת לרעים. ופעם שלישית יושב לו יודה חווי בסוכה של רשת ההעלמה ליד הטנקים של המילואים. שמה יושב, למה הצל שלה, ככה הוא אומר, יותר קר מהצל שבתוך הטנק. לכן, כשבא לו, ככה, להתבזבז, הולך יושב שם.
פעם אחת סיפר לי שראש הממשלה הזמין אותו לסוכה שלו אך בגלל שלא היה לו זמן (בגלל השש בשש...) לא הלך. האמת לא ידעתי שראש הממשלה חבר שלו, עד אז חשבתי רק הנשיא חבר שלו למה בשנה שלפני כן, סיפר לי, הלך לבקר בסוכה של הנשיא. אבל אני, מה אני כבר מבין בדברים האלו, מה שיודה מספר לי זה בסדר, למה יודה כולם אוהבים אותו, אפילו גברת אליאסוף עם השערות האפורות כמו מגדל בבל והפנים הקטנות, עם "השבילים" הצרים, כמו כרובית שהצטמקה ויש עליה מין כתמים שחורים כאלה. ואם גברת אליאסוף אוהבת אותו אז באמת באמת הוא משהו היודה הזה.
אבל למה אני מספר לכם את כל זה? שתבינו שיודה אף פעם לא משתמש במשהו משלו, תמיד במשהו של אחרים. לא בגלל שהוא חו"ח קמצן אלא בשביל שהוא חסכן. למשל בסוכות הוא הולך לשבת בסוכה של אלימלך חכם הוא אשתו וילדיו. ואיך זה קורה?
פשוט מאוד.
אלימלך זה, נשמה טובה, דמוי עכבר מגודל עם שפם בעל שלוש שערות מימין שלוש משמאל אף כמו עיפרון מקוצץ (בלי מוחק) עיניים גדולות כמו החור של הכיור במטבח עם הברזלים שלו, ומצח כמו הריצ'רצ' של הילקוט של תמי תכפיל אותו ברוחב שלוש פעמים. אבל איך שהוא נמוך, כפוף וגוצי כזה עם נעלים שתי מידות גדולות עליו, יש לו לב שלוש מידות גדול עליו. אבל בגלל הלב שלו הוא מדבר לפעמים דברים שלא צריך להגיד אותם. למשל:
פוגש את יודה ברחוב שואל אותו, לא בכוונה, אבל בדרך נימוס אם הוא רוצה להתארח אצלו בסוכה.
יודה עונה לו גם בדרך נימוס. "בשמחה", אך מוסיף ושואל באופן נימוסי מאוד ,אם אפשר לעזור מעט, ולהביא דבר מה, אולי חסר משהו, אולי צריך משהו.
"לא לא" עונה לו אלימלך רחב הלב, האורח פטור. בשביל זה
הוא אורח. הוא לא צריך להביא דבר, רק לבוא ולשבת בסוכה.
"ובכל זאת?".
"כלום. לא צריך" אומר לו אלימלך קד קידת כבוד, ועיניו סופרות את הכיסאות שברשותו.
"אולי משהו, משהו קטן? אומר לו , יודה, מחמת אי נעימות.
"אתה יודע, אומר לו אלימלך רחב הלב, במחשבה שנייה, אולי כסא תביא אתך , לא שאתה צריך, אך ליתר בטחון.
עונה לו גם דרך נימוס "בוודאי, ואביא ליתר בטחון כיסאות גם בשביל דליה ,ובשביל איציק ובשביל רוחמה, ובשביל אברהם ,ובשביל ציפי ובשביל שאול ובשביל אהוד וגם בשביל זהבה כיסא גדול קנו אותו בקבוץ גלאון למה היה שם במבצע, וככה אתה לא צריך לדאוג לכיסאות.
ככה, חושב אלימלך, נותן מבט על השולחן הערום שלידו ובעוד רגע אומר לו לאחר היסוס, אך דרך נימוס אם לא יהיה קשה לו להביא קצת סכו"ם למסובים, ואולי אם אפשר גם מרקיות וגם צלחות קטנות למנה אחרונה.
בודאי אומר לו יודה דרך נימוס רב וקד קידה עמוקה.
לוחץ לו אלימלך יד.
למחרת מגיע יודה בצהלה ורינה וכל משפחתו עמו. עומד עליו אלימלך ושואל אותו ומה עם כל מה שהבטחת להביא?
זה היה אתמול מה שאני הבטחתי, היום זה דבר אחר. וחוץ מזה אתה אמרת ברוחב לב ובנימוס רב "האורח פטור. בשביל זה הוא אורח. הוא לא צריך להביא דבר רק לבוא ולשבת בסוכה." ואני בדרך נימוס, מקיים ומכבד את דברי המארח וגם הבאתי אתי עוד הרבה אורחים כדי לשמח את לבך עוד יותר, כמו שאומרים אצלנו בשכונה "ושמחת בחגך והיית אך שמח."
"באו תתכנסו כאן" אומר יודה ומסתכל לאחור. שורה של תושבי השכונה יוצאים מעבר לקיר הבית ומתקרבים ולכל אחד כיסא בידו.
השמועה מספרת שאותו חג עזב אלימלך את ביתו ואת סוכתו והלך לחגוג את הסוכות ,הוא ומשפחתו, וכליו ותבשיליו אתו, בסוכת המציל רחמים חסקה ז"ל שהרחמן פרש עליו סוכת שלומו, לא עלינו, בשנה שעברה.
לפני שהלכו, כך אומרת אותה השמועה, הסתכל אלימלך לפניו החיוורים של יודה ןאמר: " מה שהזמנתי אותך לסוכה זה היה אתמול, היום זה כבר דבר אחר."
