1. הקדמה קצרה:  היצירה מה היא?

מה היא יצירה בכלל ויצירה ספרותית בפרט? מה בין יצירה לבריאה? מה טיבה של היצירה. עד כמה אפשר לקרוא לה יצירה. ומה הוא גבול החיתוך בינה לבין דמוי יצירה.

עד כמה היצירה עומדת ברשות עצמה ועד כמה תיקרא היא יצירה לפי החלטת חברת הקוראים השופטת ומבקרת אותה? (לפי אמות המידה של אותה החברה כמובן)

האם בחברה זו תיקרא יצירה ובחברה אחרת לא?

האם הקביעה היא אוניברסאלית או שתלויה היא, אמנם, בחברה מסוימת, בהבחנה בין   רבדים שבאותה חברה, בתקופות היסטוריות וכד'

עד כמה היצירה היא קלאסית, עד כמה היא ניצחית? האם אפשר בכלל לדבר עליה כנצחית?

היוצר: מה המניע או הדחף ליצירה? מתי הוא יוצר? האם יש הגבלה או סייגים ל"מתי"  הזה? מה היעד מה הן המטרות?  למי הוא כותב?  לעצמו, לכלל האוכלוסייה, לחלק מסוים מהאוכלוסייה.  

על שאלות אלו ואחרות נענה בשלושת המאמרים כלהלן.

2. בריאה ויצירה

מקובל לראות בבריאה כעשיית יש מאין. והיצירה, כמוה כבריאה. אותה המשמעות מבחינה לשונית.

לפי תפיסתי את ההוראה הבסיסית של המילים ה"בריאה" מצביעה על דבר מה כוללני, לא ברור, ואלו היצירה מעוררת אסוציאציה של צורה, של מתן פנים לדבר. כלומר תוחמת את הבריאה למעין תחום דמיוני כלשהו. 

לפי זה, אני רואה ביצירה צירופם של שני שלבים:  שלב בריאה, ושלב שלעיצוב. כלומר: לא רק בריאה של יש מאין אלא גם עיצוב של אותה הבריאה. כך ככלל, כך בספרות כפרט.

לא די בבריאתו של שיר או סיפור לאווירו של עולם. כדי שיקרא יצירה, יש צורך לעצב אותו לצורת היצירה.

הילד המוציא את ההברה הראשונה מפיו הוא יוצר? הוא בורא? מה הוא עושה?

הוא מחקה. הוא משתמש במיתרי הקול שלו כדי לחקות את עולם הצלילים שנברא כבר עבורו. הוא אינו בורא דבר.

עם הזמן כאשר הוא לומד להגות נכון את הצלילים היוצאים מגרונו, הוא כבר מעצב את ההיגוי לצורת ההגייה הנכונה של המלה בשפה. הוא מעצב. נאמר שאף העיצוב כאן הוא בבחינת חיקוי של הכלל.

האם הוא יצר משהו?

נראה לי שכל מה שעשה הוא חיקוי ועיצוב,  עשייה שאין בה משום היצירה.

היצירה תקרא אפוא יצירה ברגע שייתן לה גוון חדש. אם המדובר בצבע עז יותר שונה מעט מן הקיים, אולי תוכן שלא היה כדוגמתו, אווירה מסוימת, שמשאירה אותותיה על המתבונן לאורך זמן וכד'.

3. יוצר ויצירה

ילד שכותב שיר, שמצייר, מנגן, האם יוצר הוא או לא?

אכן יוצר הוא. וזאת בתנאי שמשתמש הוא בכלים העומדים לרשותו, חומרי גלם, אמצעי ייצור, כדי לחברם יחד כך, שיצרו בצירופם משמעות מסוימת חדשה מעיקרה. צירוף משמעותי זה הוא מעצב אל צורה כזו שבגמר העשייה ניתן יהיה לקרוא למעשהו בכללותו יצירה.

מובן שכל חיקוי או העתק לקיים לא יקרא בלשוננו כיצירה אלא כהעתקה.

 (אשר לחיקוי, אפשר בהחלט להבחין בין חיקוי כיצירה, לבין חיקוי שאינו יצירה, שאלה למחשבה, החקיין המקצועי הוא יוצר או לא? הנגן המבצע הוא מבחינתנו יוצר או מבצע מעצב? וכך נוכל לשאול עצמנו עוד ועוד. לפיכך, חשובים הם המדדים להערכת העשייה כיצירה או לא כיצירה.

מה שברור ומוסכם עלינו הקוראים הוא:

כל צירוף של מילים למשפטים בשורות, משפטים שאינם מחדשים דבר לקיים אלא חוזרים בלשון בנאלית על תכנים נדושים אפשר שלא יקרא יצירה אלא חזרה על הקיים. (אף קביעה זו לא  מדויקת מעיקרה, אם כי בדרך כלל נכונה היא.)

מובן, אפוא, לכל בר דעת, שיצירה חייבת לתת לעולם משהו חדש משהו שלא היה לפני כן. לא די בחרוז במשקל בבית או בתוכן. יש צורך להחיות את המכלול הזה. לגרום לו שידבר. שישיר להכניס בו רוח חיים נפש!

אמרנו שהוא  הילד, בתנאים הנ"ל , ייקרא יוצר. לפחות מבחינתו הוא, שכן לפי דעתו עמד בקריטריונים הקיימים . ומה על היצירה? עד כמה היא ראויה להיקרא יצירה?

האם תוגדר לפי אמות שפיטה של קהל הקוראים, המסתכלים, השומעים? האם בחברה זו כן בחברה זו לא. האם בתקופה זו כן, בתקופה זו לא. עד כמה מושב החיים של הולדת היצירה קובע?

לפי מה?

1.     היצירה כיצירה:

ילד כותב מספר שורות מחורזות. האם לזאת אפשר לקרוא יצירה? הוא צרף מספר מילים למעין משפט המעלה תוכן ובנוסף לכך גם קישט את שירו בחרוז.

אז נאמר: יפה, יש לנו תוכן, יש חרוז, ואולי אף משקל טבעי שהתנגן לו.

השאלה שנשאלת היא מה החידוש שבשורות אלו?

אם הילד בן השש אשר כתב שורות של בוגר יכול להיקרא יוצר?

עדיין נשאל מה החידוש בשורות אלו. איזה זיכרון יישאר לנו הקוראים מהכתיבה הזו. איזה חותם השאירה בנו כתיבתו?

ואם נמצא משהו מקורי בשורות אלו האם נקרא לילד יוצר?  האם דווקא המקוריות היא שתקבע גורל היוצר ויצירתו בעיניי החברה?

האם כנגד סביבתו הקרובה: ילדי בית ספר יקרא יוצר ואלו המבוגרים יגידו: " נו יש לו עתיד אך ברור שעדיין אינו יוצר."

כלומר: האם סביבת גיל הקוראים היא הקובעת או משמשת גורם בהחלטה.

לא כך ולא כך הוא. יוצר יכול להיות גם ילד בן שש ויכול להיות גם איש בן שמונים ולבד ויענה על הקריטריונים של יצירה באשר היא נקראת יצירה. וכיצד, היא – היצירה, נתפסת בעיניי קוראיה כיצירה.

שאלה אחרת היא האם אפשר לומר שבעיניי האחד  יחשב אותו הילד ליוצר ובעיניי האחר לא? האם אפשר שכתיבתו תקרא פה יצירה ושם לא? האם הקביעה באה ממקום אישי או ממקום כללי?

2.     מה היא היצירה?

דעות שונות ומגוונות ישנן בקשר ליצירה הספרותית כדי לקבוע האם לזו יקרא יצירה או לא.

אם ניקח לרגע את השיר כדוגמא ניווכח כי:

יש החושבים שהשיר השקול, המחורז, המקורי, הוא היצירה.

יש החושבים שרק שיר שנכתב תחת כוחה של השראה הוא הוא השיר המיוחד שאפשר לקרוא לו יצירה.

יש טוענים שכח השיר בכך שהוא מכסה טפח ומגלה טפחיים. יש חושבים ההפך: שהרמז הוא החשוב הקובע והאכלת הקורא בדברים פוגע ביצירה כיצירה.

יש החושבים שהריתמוס הוא לב השיר ויש חושבים שהתוכן המקורי הוא לב היצירה.

יש אחרים שיגידו שמה שמאפיין את היצירה כיצירה היא העובדה  שהיא תורמת לך משהו חדש שלא היה בך הקורא עד כה. בחינת מעין טראומה ספרותית. את הסיפור הזה אתה כבר לא תשכח את השיר הזה אתה כבר לא תשכח.

מצינו שדעות רבות לקביעה שיר מה הוא? ואפשר שכל הדעות נכונות. האם השיר משנולד הוא  כבר שייך לאל זמן ולאל מקום? מה בקשר לשירה התנכית  הסינית, האכדית השומרית? וכי אין אנו מסתכלים אל שירות אלו בחיבה איננו מכירים בהם כשירים? ודאי שההפך הוא הנכון. והנה כבר רמזנו שהשירה היא טובה לכל. בכל עת, ובכל חברה. אלא מאי הדברים לא כל כך חלקים ונראה זאת בהמשך המאמרים.

3.      ובכן, מה היא היצירה  הספרותית בטיבה ומהותה?

                 כאן קיימת הבחנה בין שתי קטגוריות הפרוזה והשירה.

הפרוזה, נאמר, מספרת. מספרת את סיפור חיינו את מציאות חיינו על כל צבעיה גווניה אירועיה. 

יש משקל למילים בתוך המשפט ובחירת המלה חשובה במקומה במשפט. אך הפרוזה מתארת. יש בה את העליות והירידות אך בצורה ארוכה יותר מתמשכת, היא יורדת יותר לפרטים.

הפרוזה היא ,אפוא, תיאור הבריאה ליצירה מושלמת.

השירה, כלי אומנותי. משקפת את המציאות. צרה אותה לצורותיה. מעצבת אותה אל צורת האמנות.  המלה שבשירה  מזמרת מנגנת יש לה צבע משלה פעם אדום חזק פעם ורוד רך  המעברים בין הפינו לפורטה קצרים.

השירה היא, אפוא, לדעתי, עיצוב הבריאה ליצירה מושלמת חדשה.

השירה שרה את התוכן שחופף לצורה מתוך נפש פנימית שנוצרת בה ומבטאת מקסימום רעיונות במינימום מילים.

4.     האמת שלי ביצירה השירית: 

מה דוחף אפוא את המשורר לכתוב שירים את הצייר לצייר וכו'. ומה האמת של היצירה השירית.

ראשית, לדעתי, אין בכך משום מקרה שהאחד בחר בשירה השני בציור השלישי במוסיקה הרביעי בכמה ענפי אומנות והשלישי בתחום הרפואה ההנדסה וכו.

הבחירה נעשית לפי הנטייה האישית של כל אדם ואדם על פי לימוד והסתכלות על העולם. המניע לעשייה הוא הדחף הפנימי.

האמן ,לדעתי, הוא אותו אדם שמחפש את האמת שלו בדרכו שלו. הוא מתבונן על העולם קולט את השדרים מבחוץ. מתבצע אצלו תהליך עיבוד פנימי שאחת דתו לפרוץ החוצה. פריצה זו לאוויר העולם  היא מה שאני קורא החיפוש אחרי האמת הלא גלויה, החידתית, הנעלמת.  רגעי הפריצה הזאת הן רגעיה של ההשראה. ברגעים אלו האומן בשיא יכולתו לבטא את האמת שלו או נכון יותר את דרכו בחיפוש האמת שלו. מי בשירה מי בסיפור מי בציור מי בנגינה.

האם יימצא אי פעם את האמת?

ברגע שימצא אותה נראה לי שיירגע ולא יהיה לו עוד צורך בכתיבה בציור או בנגינה. אך מכיוון שאין אמת מוחלטת, והחיפוש אחריה עלול להימשך כל החיים, תצא מכך בעצם נשכרת,  היצירה.