דע לתת יותר מאשר לקבל

שני ערכים תרתי משמע לפנינו "לתת" "לקבל" שניים הקשורים זה בזה בקשרי גומלין העוברים כחוט השני לאורך חיינו. האחד קשור בשני אם לא בביצוע פיסי לפחות בדרך הרוח. שניהם מונעים בכח האמוציות והחינוך הגלובלי. שניהם עשויים לעורר מחשבות רגשות ותקוות. שני ערכים חשובים שהאחד , לכאורה, הוא היפוכו של השני נתינה ההפך מלקיחה.

1.      הגדרות:

לתת: להוציא מעצמך ולתת לאחר.

לקבל: לקחת דבר שניתן.

2.      לקבל.

לקבל את הטוב ולקבל את הרע. לקבל מרצון ולקבל בלית ברירה. לקבל "על הראש" ולקבל תודה. לקבל מתנה ולקבל לא עלינו מחלה.לקבל משכורת או לקבל דמי אבטלה. ראו כמה אפשרויות לקבל נוהגות ומסתובבות בינינו בחיי יומיום.

לקבל מחבר לקבל מהחברה לקבל חינוך טוב, ערכים ודפוסי מחשבה לקבל באופן פיסי ולקבל באופן רוחני. כמעט והיינו אומרים אין סוף לקבלה.

אך מה ההשפעה עלינו בקבלה עלינו ועל הזולת. עלינו ועל החברה. וכי נתנו אי פעם דעתנו על כך?

ובכן. בראש ובראשונה  הקבלה היא בבחינת קטליזטור לשינוי מצב הרוח בזמן נתון. או בבחינה אקוטית או כרונית. 

בחינה אקוטית היא השכיחה כמו: קבלת מתנה. קבלת המלצה, משכורת, תעודה, וכד'

בחינה כרונית: כמו למשל לא עלינו מחלה סופנית. מצב הרוח עלול להשתנות מהקצה עד הקצה ולהישאר על מישור אחד של עצבות – דיכאון  למשל, שעל אותו מישור נדמיין לעצמנו מעין צורת הסינוס של עליות וירידות אך הקו הממוצע הוא העצב והדיכאון.

2.1 בחינה אקוטית

שלב  א   הסנוור או הערפול.:

פתיחת מכתב בו דרך משל כתוב שהוצאת הספרים החליטה להוציא בעבור מן דהו ספר , בהנחה שזו היתה משאת חייו של המתבשר יכולה לגרום לו לצאת מעורו מרוב שמחה. בכך נוצרת מעין אי סימטריה רגעית בין המצב לאשורו שהוא רגיל בין בני אדם הוצאה או דחייה של הוצאת ספר לבין השמחה הרגעית בלא גבול לאור ההצלחה  "מעין שכרון ההצלחה"

שלב ב  ההתפקחות:

 אך אותה שמחת אין קץ רגעית מתאזנת אט לאט ויורדת בעוצמתה עד לקו מאוזן.

הקו המאוזן הזה הוא שלב ההתפקחות. ההתלהבות הראשונית שהרקיעה שחקים פסה, ובמקומה האדם נמצא במצב נפשי רגוע שלו אך עם תחושת דבש על הלשון.

שלב ג. התהייה ושאלת השאלות.

האם באמת קיבלתי את כל מה שהיה מגיע לי? או אולי שכחו איזה סכום?  רגע . אני עשיתי כך וכך ועל כך וכך מגיע סכום כזה, אז מדוע נתנו לי פחות?  האם הורידו יותר מדי מס?מדוע זה שיושב לידי שעושה בדיוק מה שאני עושה קיבל יותר?

ויכול להיות גם כך: מדוע קיבלתי כל כך הרבה?  הרי לפי החישוב של י הייתי צריך לקבל הרבה פחות. האם לשתוק או להגיד להם?  ממילא הם יעלו על זה בעתיד.  ואז אצטרך להחזיר את ההפרש ולשלם גם ריבית וגם ארגיש מבויש כאשר ישאלו אותי הרי ידעת מדוע לא החזרת?

אכן מתנה יפה. אבל הם לא חושבים שלחתונה כאשר מנה אחת עולה 24 דולר יש לתת מתנה בסכום שתכסה את ההוצאות?

שאלות אלו ואחרות הן הסימפטום של שלב התהייה ושאלת השאלות.

שלב ד ההשלמה.

לאחר ליבון כל השאלות והתהיות באה ההשלמה הפרטית עם המצב. לפעמים כרוכה בהסקת מסקנות לפעמים בקווי פעולה לעתיד. להבא אנהג כך. בחתונה אביא לו בדיוק מה שהביא לי. או אני אעשה לפי הערכים והדגשים שלי מבלי להתחשב מה הוא עשה בשבילי.

אם נבחן את השלבים למיניהם ,ויש גם תת שלבים ויותר, נראה שבכל שלב יש עוררות נפשית שהיא מצב רוח שהוא רגשות סמויים ובלתי סמויים שעולים הגיונות שונים. עולם ומלאו של רגשות תחושות מחשבות שאלות ופתרונות. מעניין עד כמה "הקבלה" משפיעה על האדם.

הקבלה  הכרונית:

קבלת הודעה על מחלה סופנית . או כל מחלה מסוג שאין לה תרופה אלא רק אפשרות של הקלה או הארכת חיים.

השלבים דומים לשלבי הקבלה האקוטית אלא שכאן העוצמות האמוציונאליות והחשיבתיות  גדולות יותר. כמו שאומרים המח עובד לפעמים שעות נוספות.

אם שם הקבלה לוותה בהתפרצות שמחה גיל ודמעות גיל כאן הקבלה יכולה להוביל אל הדיכאון המתמשך ואל הבכי המתפרץ. אך  שלבי ההתפקחות וההשלמה הם בלתי נמנעים ומופיעים גם כאן.

הקבלה הכרונית עוברת בדרך כלל בנתיב השלילי מחלה וכד'. לגבי קבלה חיובית כמו למשל קבלת מילגה לשנה או שנתיים, אפשר לדבר על אורך זמן אך ההתרגשות והשלבים מתאימים לקבלה האוקטית.

3.      לתת

עד כמה אתה יכול לתת מעצמך לאחר? האם הנתינה היא פונקציה של מידת העושר  של הפרט?  מידהאם פונקציה של מידת החמדנות? האם פונקציה של סוציומטיות או אנוכיות?  האם פונקציה של יכולת וויתור?  ועוד שאלות ושאלות שאפשר לשאול כדי לעמוד על מהות הנתינה.

מובן שהחושב  טוב על רעהו והרוצה בטובת הזולת נתינתו תהיה תמיד חיובית, מעצם מהותה. יתירה מזו, אם עיתוי הנתינה יהיה בזמן שקשה לנותן לבצעו או שכרוכה היא על וויתור מחלקו שלו,  ערכה הרגשי, ועוצמתה , מצד הנותן ,לפחות, יעלה.

ישנה נתינה שבהכרח: למשל הלווה רוצה להחזיר החוב למלווה. אני חייב לתרום דם כדי להציל את חבריו. אך יש גם נתינה  שמשיקה למתן בסתר משיקה לחסד משיקה לנתינה שלא על מנת לקבל פרס וכד'

מה הנתינה הזאת גורמת לנותן?

נפתח במשפט ששמעתי אותו ממורי בבית הספר התיכון שאמר: "אדם ניכר בשעת סכנה" משפט שמלווה אותי כל חיי. כלומר לא כאשר קל לך ולא כאשר אינך מחסיר מעצמך דבר. אלא טוב הלב שלך מוצא לעצמו ביטוי דווקא בזמנים קשים. דווקא כאשר אתה צריך לתת דבר מה שלא קל לך לתת אותו.

אילו נתינות תתכנה:

נתינה  הניתנת להשבת תגמול.

נתינה בשל לחץ חברתי – מה יגידו

נתינה מרצון.

נתינה שלא מרצון

נתינה מתוך נתינה שלמה עם כל הלב.

אלו בערך המקרים השכיחים הנוהגים בדרך כלל בחיי יום יום

נתינה להשבת תגמול  -

מישהו סייע לי בכסף או בעזרת תיקון אוטו בעת צרה. היום המצבים התחלפו ואני פוגש בו המצפון, המוסר, והמחויבות החברתית[1] ככח מניע שאעזור לו ואשיב לו תגמול.

נתינה בשל לחץ חברתי –מה יגידו! –

הוא עזר לי פעם. בנוכחות אנשים אלו או בידיעתם. איך אוכל לאכזב פניו ולא לעזור לו  כאשר כל העיניים מצפים ממני לעשייה כל שהיא.

אני מבחינתי לא הייתי עוזר אך האגו שלי יתנפח יותר אם אעזור ולאחר מכן ידברו עלי כמה שאני טוב. "הבן אדם הזה טוב לב הוא ראיתם איך עזר לפלוני כאשר היה במצוקה?"

כלומר אהבת האני או  אנוכיות כזרז לביצוע נתינה.

נתינה מרצון –

כותרת גג להרבה מקרים של נתינה שאדם נותן לזולת מרצונו הטוב ברמות שונות: מהאינסטנציה העליונה של דחף מתוך שלמות הדעת והמעשה לעזור לזולת ועד להיענות מגורם שלישי לעזור לפרט.

נתינה שלא מרצון-

מצב בלתי אפשרי של או שאתה נותן או שאתה מסתכן בנפשך. פשוט מאימים עליך יש לך אז תן לו ואם לא יבולע לך. כלומר נתינה בלא רצון כפונקציה של איומים.

אתה לא רוצה לתת אך בת זוגתך עומדת על כך שתתן. הנתינה היא בלית ברירה אך לא מעומק הלב.

מה הנתינה נותנת לנותן?

אין דבר יותר יפה מאשר להיות כמאמר חז"ל "משמשים את  הרב שלא על מנת לקבל פרס" כלומר נתינה עם כל הלב. זו הנתינה המושלמת הנתינה של כל עצמותי תאמרנה. האם יש שכר בצדה של נתינה שכזאת?

נראה שהשכר הוא הסיפוק העצמי של הנותן. התחושה שהנה עשיתי דבר טוב למישהו שאינו אני. ועשיתי את זה משום שרציתי לעשות זאת ולא על מנת לצפות לקבלת תמורה שהיא.

אין ספק שבחשיבה שכזאת ההרגשה הכללית היא נהדרת. מתוצאה זו ניתן להקיש אל מסקנה שאין "טוב" מוחלט בחיי אדם. כל טוב הוא יחסי. גם כאשר אתה גומל טוב לחבר אתה נשכר בהנאה נפשית שהיא מעין תגמול על הטוב שעשית. מעין זה נהנה וזה לא חסר  אך בכול מקרה הטוב הזה הוא טוב במהות בכוונה ובעשייה.

יכולת הנתינה

הנתינה היא פונקציה של יכולת הנתינה ועד כמה אדם יכול לתת משלו לאחר ועד כמה הוא מוכן לתת.

 למשל, תמיכה כספית: עד כמה ולאורך כמה זמן? ברור שקודם כל צריך לרצות ולאחר מכן לבחון את סדרי הקדימויות ובהתאם לכך להחליט עד כמה ניתן להקציב לצורך הנתינה הזאת ומה גבול זמן הנתינה. משמעות הדבר שהרצון בלבד אינו הפרמטר היחידי לנתינה יש גם הגבלה של היכולת היינו האמצעים.

מצאנו שהנתינה קשורה קודם לכל באופי האדם וברצונו  לאחר מכן ביכולת הנתינה  מהות הנתינה  קרי הקף( הרבה מעט מזערי) ובתדירות היינו זמן. זמן קצוב, לפרקים, לזמן מוגדר או מוגבל.

גם הנתינה חשוב שתעשה בשום שכל. נכון שכייצור חברתי האדם רגיש לצרכי האחר. גם ברצותו להעניק לחברו יש להפעיל שיקול דעת למי לתת ( ישנם גם רמאים שנוררים שמנצלים את טוב ליבו של האדם כדי ליהנות על חשבונו) ומתי לתת.

אך ברור שבמקרה של פסיחה על שני הסעיפים שאינך יודע אם  דבר אמת ב או שקר בפי המבקש את  תמיכתך, עדיף לפול ברשתו של רמאי ולתת מאשר להלבין פני חבר המתחנן אליך ולהסירו מעל פניך בלא כל בושת פנים.

4.      לתת ולקבל יחסי גומלין.

בעוד הקבלה היא פונקציה של נתינה, הרי שהנתינה היא פונקציה של רצון. רצון להיטיב או לא עלינו רצון להרע.

בשני המקרים ההתייחסות היא או לפרט קבלת עול מלכות שמים, למשל, או בין אדם לחברו נתינה של דבר מה מהאחד וקבלתו על ידי רעהו.

קל יותר לקבל מאשר לתת. ויש לא מעט אנשים שמנצלים עניין זה. ברוב המקרים הנטייה לקבל בלא לתת מעידה על אנוכיות ואהבת העצמי  הרבה יותר מאהבת הזולת והרצון לעזור לו וניתן לראות דוגמאות כאלו חדשות לבקרים.

אדם, כאמור, ניכר בשעת סכנה. לא כאשר נוח לו אלא דווקא כאשר לא נוח לו. כאשר הוא צריך קצת להתאמץ , להשקיע מחשבה, לנסות ולעזור לחבר, לפעמים גם להקדיש מזמנו הפרטי למען החבר. ולאו דווקא על מנת לקבל פרס ולאו דווקא כתגמול על עזרת אותו חבר אליו, בעבר. אלא פשוט כי הוא בן אדם טוב שרוצה לתת מעצמו ומידיעותיו גם לאחרים.

כדי לסבר את העין נביא  דוגמא מתחום הכתיבה היוצרת:

עם כניסת האינטרנט למחשבי עמך ישראל קמו להם פורומים לכתיבה יוצרת. מטרתם לקדם את אוהבי העט והספר.

בפורום שכזה מתקבצת לה חבורת כותבים שנקראים בשם יוצרים. והם שולחים את יצירותיהם לקריאה ולביקורת  של מה שהם קוראים חבריהם שבפורום. 

חבריהם? זאת עוד נראה.

מובן שכל כותב מצפה לנתינה מצד חבריו. זאת אומרת שיוצרים שבפורום יקראו את יצירתו ויבקרו אותה לטוב או לרע. מובן שעדיפה בעיניו אפילו ביקורת שלילית ובונה, מאשר שיצירתו תישאר בבדידותה, כמו מודעה על לוח מודעות. ".

ואמנם ישנם המגיבים. אך  גם  ישנם יוצרים שמנצלים את הפורום כבמה להאדרת האגו שלהם בכך שהם נוהגים לפרסם כמעט  בכל יום יצירה  בציפייה לקבלת משוב, אך הנתינה היא מהם והלאה. לא הם שיבזבזו זמן על נתינה זאת אומרת  תגובה ליצירות אחרות. ובכל זאת בעדינות מצועצעת הם קוראים לעצמם חברים. הם גם אלו שתמיד ידעו לדבר בלשון חלקלקות ובנימוס רב, לשבח ולהלל, ולהיות רק טובים, ותמיד בסדר .

בדרך כלל  אין להם זמן לנתינה! הם ממהרים לפורום אחר להדביק גם שם את אותה היצירה שלהם או לראות כמה הגיבו לה ומה אפשר ללמוד מהתגובות של המגיבים ליצירתם

אז מה חשבתם, שהם יגיבו גם לאלו בפורום הזה?  וגם לאלו בפורום השני, והשלישי והרביעי? תמימים שכמותכם  והרי אין לזה סוף!  זה הרי לא בא בחשבון.  יש להם עוד מה לעשות במשך היום חוץ מאשר להגיב לאחרים.

אז זו דוגמא מצוינת ליחסי הגומלין בין קבלה לנתינה. לקבל הם יודעים ורוצים, אך לתת הם בפרוש לא רוצים. והתירוצים לכך ממש מגוחכים:

למשל טעון נפוץ בין אותם חברי פורומים: הייתי רוצה לתת, להגיב,  כלומר לתת מעצמי ומזמני  לחברי שבפורום, אך לצערי אינני יודע לנתח שיר או סיפור. כלומר אין בידי את הכלים כדי להשקיע מזמני למען חברי ולתת לו את המינימום שמגיע לו ,קרי  לפחות את  התודה על שהגיב ליצירותיי שלי.

מובן שלא מדובר בפועל בניין שצריך להגיב, גם לא במהנדס אלקטרוניקה או חשמלאי שאפשר ואין לו דבר עם הכתיבה ואפשר להאמין שאין בידו כלים.

נהפוך הוא,המדובר הוא בכותבים שנמצאים לא מעט שנים בפורום לכתיבה יוצרת: הם עצמם כותבים. ובדרך כלל כותבים בלא מעצורים,  כך שהם בהחלט יודעים את מלאכת הכתיבה וברור שמי שכותב שנים ומקבל ביקורות שנים רבות ידע גם הוא לתת ביקורת.

מכאן מובן שהתירוץ שהם לא יודעים לבקר מצוץ מהאצבע, ושם ללעג את כל אלו שהם קוראים להם "חברי לפורום"  כאילו שהם טמבלים ואוכלים את התירוץ שלהם. והרי שום יוצר אחר  בר דעת לא יקבל טעון מוזר רחוק מהשכל שכזה.

לעניות דעתי כותבים כאלו הם בדיוק הסוג של האנשים עליהם דיברנו לעיל אלו שיודעים יפה לקבל אך מתקשים בלתת או לא רוצים לתת. ואם הם כותבים מלה או שתים הם כמו יפה נהדר ענק הם עושים זאת בשל לחץ חברתי סמוי. במילים אחרות, זוהי הדוגמא הנוצצת של אנוכיות או מה שחברינו  מכנים סוציומטיות. ואנשים לא מעטים, כאלו, לצערי , מסתובבים בפורומים.

זה גם ההבדל בין המקבל בקלות ואפילו הדורש את הקבלה, לבין הנותן בלב רחב, בלא חשבונות ובלא צפייה לתמורה שהיא.

5.      אך כאן אנו מגיעים לעניין הסוציולוגי של הנתינה.

אנו גורסים שכל ישראל ערבים זה לזה ובאמירה זו אנו בעצם מדברים על סולידריות חברתית ממדרגה ראשונה.  בהיותנו חברה ערכית המכירה בזכויות הפרט בתוך הכלל שהוא בעצם חלק ממנו אנו מצדדים בעזרה הדדית ובנתינה של איש לרעהו. את החינוך הזה אנו מביאים במשפטים שאנו מעבירים לנוער עוד מגיל הילדות: "ואהבת לרעך כמוך" "יד לוחצת יד" ישראל ערבים זה לזה" וכד'. 

אנו מצפים שילדינו יגדלו על ערכי הנתינה על כל סוגיה אם זו נתינה פיסית או רוחנית או אפילו נתינה בשפת הגוף. לפעמים חיוך ועיניים צוחקות עושים טוב בלב האדם שכנגד. זוהי נתינה בלא מילים.

האם ניתן לחנך לנתינה או שהתכונה היא מולדת?

נראה שמלחמת הקיום וההישרדות בטבע ככלל ואצל האדם כפרט, נטעו בגנים את רצון הקבלה והנתינה. התינוק מקבל מזון מאמו אך נוטע בה רוך אהבה ושלווה. זוהי נתינה פסיבית מצדו שנובעת מעצם מהותו כאדם זו אותה נתינה שבאה בגנים. האם נותנת לו גם נתינה פיסית (יניקה) וגם רוחנית אהבה שבלב שבאה לידי ביטוי ברוך האמהי.

זו ההתחלה וההמשך הן ידוע הוא.

עם הפגישה עם הסביבה הקרובה והתפתחות הילד בבחינת כח  השיפוט וההבחנה וניתוח המצבים בחיים מתפתחים אצלו גם הערכים של נתינה וקבלה  שני פרמטרים שהולכים ומתגבשים אצלו עם השנים שמהווים חלק ממכלול המרכיבים היוצרים את האישיות של אותו אדם. כפי שהראנו לעיל.

לסיכום:

האדם נולד אם הצורך לקבלה ונתינה אשר מתפתחים אצלו ומתגבשים לכדי חלק מעיצוב אופיו ואישיותו עם השנים.

האדם כיצור חברתי לא יכול להימנע משני ערכים אלו של נתינה וקבלה והוא מתמודד אתם או משתמש בהם כמעט מדי יום ביומו. ערכי ה קבלה ונתינה עומדים בעוצמת זיקה גבוהה זה לזה.

המפתח שלי לחיים טובים במסגרת חברת האדם  הוא דע לתת יותר מאשר לקבל.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] מכאן לומדים שהנתינה היא גם פונקציה של התנהגות או לחץ חברתי במודע או שלא במודע. היינו כאשר הנותן מודע לכך שהוא צריך לגמול לרעהו מאחר והחברה מצפה לכך. אנשים מסתכלים עליו ומצפים למעשהו זה לחץ במודע. או לחץ שלא במודע והוא לחץ מוסרי מצפוני. האדם מרגיש דחף לעזור לרעהו שעזר לו בעבר. ואפילו שלא נוח לו או שאינו חפץ בכך הוא בכל זאת עושה זאת