הקדמה:

שירת משוררי ימי הביניים מאופיינת בשיבוצים מקראיים המופיעים בשירים. המבקר, הקורא, בוחן את הקשר האסוציאטיבי המוביל את המשורר, כחוט השני, לאורך השיר משיבוץ אחד למשנהו. זה היה המוטו המקובל. השיבוץ. וניתן למצוא זאת בשירי ריה"ל אבן גבירול אלחריזי ואחרים. מה מקומו של השיבוץ של הביטוי השכיח הנדוש בשירה העברית המודרנית. עד כמה הוא עלול לפגוע באיכות השיר ובמקוריות הביטוי של המשורר? האם יש ועתים יכול להוסיף הוא לחנו של השיר, ולהפך רק לתרום ליופיו מבלי לפגום באיכותו?  האם יש מצב גבולי שמעבר לו אפשר לראות בשיבוץ המודרני כפלגייט? מה מקומה של הביקורת בתחום יצירתי זה  על שאלות אלו ואחרות דן מאמר קצר זה.

מעין מבוא קצר
 

"עלה נידף ברוח" ביטוי שכיח  בשפה ומוכר. "בבת עיניי"  "אהבת חיי" "כחוט השני" "מיתר הלב"   ועוד. כל אלו ביטויים שהומצאו או נקבעו כמטבעות לשון באחד מן הזמנים. אם בתנ"ך, אם בספרות השירה והפרוזה, על ידי מישהו שהוא היה מקור להם. איש איש בזמנו.  ביטויים אלו נכנסו לשגרת הדיבור בשפה היומיומית ואף לספרות הכתובה.

כמו אלו, כן הסלנג העברי ההולך ומתפתח הן במסגרת הצבא והן על ידי יוצרים הכותבים מערכונים ופיליטונים למיניהם. "זפטה" "גנוב" וכו' ביטויי אישיים מפורסמים: "אנחנו על המפה" "הם לא נחמדים" ביטויי משוררים: "..אוהב את ילדי הגן" (כל צרוף יפנה אל עמיחי) חידושי לשון של משוררים "צפרירים" וכד'

נשאלת השאלה עד כמה אנו היוצרים מוזמנים להשתמש בביטויי לשון אלו של קודמינו ששכיחותם בלשון רבה.

עד כמה חשוב להימנע או לא להימנע משימוש בשכיח בנדוש ובבנאלי?

האם שימוש במטבעות לשון אלו בתוך היצירה יכול להפחית מערכה או, אם לא להוסיף, לפחות לא לגרוע מערכה?

בחינת הנושא:
 

יוצר, מעצם מהותו הוא אותו אומן המשתדל להביא לעולם משהו חדש, משהו שאולי לא היה כדוגמתו, או שהוא מפתח תשתיות שקדמו לו ומחדש משהו משלו.

היצירה סובבת סביב דגשים מחיי היומיום מהויות שונות רגשות תחושות אירועים וכו'

היצירה הטובה ביותר היא בדרך כל זו הבאה מכוחה של ההשראה. ההשראה באה אחת ל..

אין היא באה לפי הזמנה אלא באקראי. מעין מטען חוויות ורגשות שהולך ומצטבר עד שמגיע לאיזו נקודת רוויה ואז הוא פורץ החוצה.

השירים הטובים ביותר נכתבים בדרך כלל תחת כוחה והשפעתה של ההשראה.

מכאן, ששירי היומיום שאנו כותבים בפורומים שלנו או למגרתנו,  שאינם דווקא תחת כוחה של השראה או דברים שיוצאים מן הבטן, (שאלו בדרך כלל יהיו העילית שבשירה שלנו)  שירים אלו צריכים שיהיו כאלה שידברו אל הקורא ושהוא ימצא בהם עניין.

כדי שהקורא ימצא בשירים שלנו עניין, אנו חייבים להשתמש בכלים כאלו שיאפשרו זאת: כמו דימויים יפים, קישוטים מעניינים, תכנים לא רגילים (אם אפשר)  והעיקר העיקר להשתדל להתרחק מן השכיח הנדוש שעלול לייגע את הקורא שיאמר לעצמו הנה עוד "שיר אהבה נדוש" "עוד גברת בשינוי אדרת"

או בדיעבד יאמר חבל שבזבזתי את זמני לקרוא שיר זה שכמותו יש לאלפים!

לפיכך, חשוב שהיוצר יראה עצמו באמת כיוצר. כלומר: יתרחק מהבנלי מהנדוש, יכניס לתודעתו ששימוש בביטוי שאינו שלו פוגם ביצירתו, ועלול להפחית בערכו כיוצר בעיניי הקורא.

אם קרה ולא נמצאו לו המילים או לא הבריק לו הביטוי המבוקש עדיף שלא יכתוב  את השיר הזה מאשר ישתמש  בביטוי שאול ממשורר אחר.

תמיד ישתדל היוצר להעמיד עצמו מול שירו ולהתבונן אליו דרך עיניי המבקר האוביקטיבי, ואז לחזור ליצירה ,לתקן בהתאם ולחשוב פעמיים אם לשלוח אותה לפרסום או  לחכות עוד יום יומים לחזור אליה שנית, לקרוא, לתקן , ולשקול שוב שליחתה אל מרחב הקוראים  הביקורת.

עם זאת ולמרות הכל:

כאן ברצוני להביע את דעתי ודעתי בלבד.

ישנם מקרים, לדעתי, שהשימוש בביטוי הנדוש הבנלי אפשרי. ולא רק שיוסיף חן לשיר החדש אלא גם  יתן את תחושת המקוריות.

הכוונה היא, בשיבוץ נכון של הביטוי בסביבת מילים או משפטים שבהיותו שכן להם יוצרים בכללותם תמונה חדשה ,כאשר אותו ביטוי שכיח מקבל בתוכה גוון צבע שונה. חזק יותר, מודגש יותר וכד'. והרי הוא לכם בבחינת חידוש של הישן. או שיכלול של הישן.

למשל: המיית ים: (דוגמא שעלתה בדעתי)

סוד גלים

נסחף במרחבים

המיית ים גוברת

מתנפצת אל סלעים

שחורים.

המיית הים כאן לא ניראת כביטוי בנאלי נדוש שנלקח באין ביטוי אחר למשורר, אלא כשיבוץ שאפשר שמבטא את קול הנפץ על הסלעים השחורים כאשר ים מבטא את הצבע הכחול כנגד שחור הסלעים. כלומר נכון, הביטוי מוכר  הביטוי נדוש אך לפעמים יכול להוסיף ולא לגרוע תלוי איך מתי והיכן הוא מופיע באיזה צירופים ובאיזו סביבה.

ראיתי ים

המו גליו

אדוות היו לי

כחלום

גם "המו גליו" מעורר מחשבה מידית לביטוי משירי ימי הביניים של ריה"ל  ואדוות או אדווה בכלל מלה שיצאה כבר מכל החורים בשירים. כלומר מין  בנאליות זועקת וכתיבה סתמית בלא כל חידוש או פשר.

פלגייט או גנבת דעת הוא מעשה חמור ביותר. לא רק שמעורר בוז כלפי היוצר אלא עלול לגרום להחרמתו ע"י קהל הקוראים לפיכך חשוב מאוד מאוד להיזהר ממצבים כאלו שעלולים לעורר בעיניי המבקר את אפשרות הפלגייט.

ביטוי מקורי של אחר ושיבוצו בשיר במקום הנכון, אינו נראה,בעיניי, כפלגייט. להפך, אני רואה בו ככלי עזר להעשרת הלשון וגלגל שיניים נוסף בדרך לקידמה! 

 אין הדברים אמורים לגבי העתקת קטעים שלמים של מספר משפטים ושיבוצם ביצירה. זוהי העתקה. ומכך יש להיזהר ולהישמר.

סיכום:

רצוי להימנע ככל האפשר משימוש בביטויים או צירופים נדושים אפשר אפילו מילים כמו אדווה ,דמי, וכו'

אך אם בכל זאת רוצים להשתמש אז יש לעשות זאת בשום שכל במלאכת מחשבת  בסביבת השיר הנכונה ובצורה כזאת שהביטוי ישתלב יפה יוסיף לשיר ולא יגרע ממנו. ואף לזו אפשר לקרוא אמנות.