08/04/2008
השירה העצורה הזאת תדחוף יום אחד דלתותיה
המילים הקשות יתפרדו זו מזו יתרככו כדבש ניגר
ואותיות גרוניות יעברו דרך צוואר הדלתות.
אין הרוח מוחקת עקבות תווים בודדים שנותרו במעגל,
השורות נגמרות בסוף העיגול ובכל זאת הדלתות נעות
הלאה הלאה במָנוֹד הזמן.
בשעה שכזאת מעבירים מחוגים רגעים שזופי שמש
צפופות הפסיעות הקטנות בין דלתות,
אנשים שהיו סבבו עם הדלת, הותירו דממה לבנה אחריהם לבאות.
ועינייך באות אלי מן הדלת מכות על שפתי, צורבות כשרב,
אצבעותייך אוספות תווים מן הדרך, אותיות ממילים שנפלו
אך לשווא.
