הדברים כאן לא חד חד ערכיים. אך בהרבה מן המקרים נקבעים לפי גורמי הרקע הסביבתיים וההכוונה מצד הבית.
דרך משל: בית בו רב המתח בשל מריבות, כעסים, הרמת קול, כאשר הסביבה גם היא אלימה, צריכים להוות אור אדום לגבי ההורים בכל אשר לגבי סלילת דרכו של בנם לחיים. הווי אומר אין להוסיף עוד מלח על הפצעים ע"י הרשאה לצפייה או קריאה של חומר שיש בו מהיכולת לגירוי לאלימות למרידה ולעידוד יישומי במציאות את החומר שנצפה או נקרא.
נהפוך הוא: לצורך איזון מתחייב, יש צורך להנחות את הילד הקורא לקריאת ספרים או ראיית סרטים ממתנים ומרגיעים. שהרי הוספת חומר שיש בו משום אלימות ויזואלית על אלימות מעשית במצב הקיים, עלולה רק להעמיק את עומק הפצע.
גזרה שווה לגבי מקרים אחרים. השורה התחתונה לעניין זה הוא מינון מאוזן.
יש אומרים שהצחוק יפה לבריאות, איך אפשר לראות את הספרות ההיתולית המיועדת להצחיק בכלל זה? עד כמה אפשר שספרות מצחיקה מחד אך באיכות נמוכה מאידך, תמלא את שעות הפנאי של הלקוח שלה. מה היתרונות שבכך ומה החסרונות. האם הדבר עלול לגרור אחריו הפסד הזדמנויות בקריאת חומר איכותי, בשל עודף מינון יומי, בקריאה של ספרות שנועדה להצחיק בלבד לשעלשע מעט אך אינה תורמת לאינטלקט דבר?
כאן נכנסים אנו לשאלה אחרת מבחינת הקורא והיצירה והשאלה היא מה המטרה. מה היעד. מה הוא הדבר שהקורא רוצה להפיק מאותה קריאה.
אפשרי בהחלט שקורא יסתפק בקריאה של ספרות זולה, נחותה איכותית, אך מצחיקה עד דמעות. אם הקריאה גורמת לו קורת רוח, הנאה ואפילו תהיה רגעית, מר רע בזה? לא תמיד אנחנו עושים את מעשנו על מנת להפיק תועלת מצטברת או לצורך לימוד עצמי. לפעמים אנחנו נמשכים גם לפן הבידורי הרגעי שאין בו כלום מעבר למטרה לשמה נוצר . להצחיק.
גם חוברת בלשים פשוטה, יכולה לפעמים להיות שקולה, ראויה או עדיפה מבחינת ההנאה שמפיק ממנה הקורא, כנגד בלש מתוחכם ברמה גבוהה יותר הדורש ריכוז יתר.
עד כאן אפשר לומר שאשר לילד הקטן המתבגר, מוטלת אחריות מוסרית חינוכית מצד ההורים. ובתוקף אחריות זאת צריכים הם להיות זהירים בבחירת החומר הכתוב או הנצפה על ידי בנם ובמינון הנכון.
לגבי הקורא הבוגר נמצא שהוא המקצה לעצמו את החומר הראוי או הרצוי לקריאה. אמות המידה לבחירת סיווג ומינון תלויה בשיפוטו העצמי וברצונו. מכאן, שהבוגר הנוטל את האחריות לעצמו צריך להבין שבאותה עת הוא בעצם מטה את הכף בעיצוב אופיו או חיזוק הסממנים שבו לעצמו.
זכור! אתה יכול להציץ באשנב או לא להציץ דרך האשנב. אך עליך לדעת שהצצה עלולה לגרום לך להיפגע.
אספקט נוסף הוא שהספרות מתקדמת עם הזמן ומתאימה עצמה לראי התקופה והזמן. הקורא הנולד לתוך התקופה סביר שיקרא בדרך כלל את החומר החדש המתאים לתקופתו, אך הקורא הבוגר אפשר שימצא כר נרחב יותר לקריאה גם בספרות המודרנית וגם בזו הישנה.
דרך משל האם בתקופה העכשווית מישהו יכול להעלות על דעתו כתיבת סיפור ילדים ברוח כיפה אדומה שסופו של הזאב הוא מוות אכזרי שכזה. או עמי ותמי המיועדים לבישול?
והרי גישת הדור השתנתה לחלוטין. היום יש אהדה גדולה יותר לחיות. ישנם אגודות שונות כמו "צער בעלי חיים " "אגודת תנו לחיות לחיות" ובכלל יש יותר מודעות לנושא ושינויים חיובים בגישה ובקווי המחשבה גזרה שווה לגבי סיפורים כדוגמת סיפורי האחים גרים.
נמצא שהקו החינוכי העכשווי המוטו המוביל הוא שמכתיב את סיפורי הדור. ההורים יכוונו את ילדיהם בספרות החדשה המתאימה לדורם והבוגרים ינהגו לפי צו לבם.
אין להקל ראש בדברים שהרי הקריאה היא בעצם מעין דו שיח שבא מן השתיקה בין הקורא לבין המשפט הכתוב. הטקסט מדבר אל הקורא אשר מעבד את החומר הנקרא במוחו, מנסה להבין מנסה להביע את דעתו בפני עצמו לשאול שאלות ולחפש תשובות עליהן מהטקסט שבעטיו שאל הקורא את השאלות הללו. זה אינו דו שיח של חרשים, נהפוך הוא, דו שיח חי ,אך בא מתוך שתיקת המילים היפה.
