מי אני ומה אני זלמן חיים בן יוסל עקיבא לבית פולדרובסקי שאזכה לקורטוב של דבש, רוצה אני לומר לטיפה קטנה של שמחה, בחג שכולו שמחה.שהרי כל בריאתי היא בהיותי גוץ קטן וחסר צוואר. בעל אף של בעל תוקע שמכנסיו, שאין להם שיעור, נוזלים לו על רגליו. וידי לבנות הן עם פצפוצים דמויי עגבניות המככבים עליהן – כך לפי דברי יצחקל שטותנגרם, ינוקא ד'בית מדרשו של רב שימען נייזל בעל האף האדמוני המתעטש – להבדיל מדבריו של זליג המלשין שסובר כי ידיי הן ידיי איילה עם פתיתי גזר הנטועים בהן כנמשים המרקדים להם בלחיי ואי אפשר להסירם. כן מי אני זלמן חיים שאזכה לטיפה קטנה של אושר בחג הבא עלינו לטובה כאשר כל ברכת שנה טובה שנתברכתי בה עד כה מתהפכת היתה לה וטופחת בכל רַעוּת שבה על פני. לו טוב היה לי קללתה מטובתה שמא היתה מתהפכת קללה זו לטובה ודי היה לי בטוב אם לא בשמחה.
וכל כך למה מספר אני ברעה שפוקדת אותי מדי שנה בשנה? לא משום רחמים שמבקשים פני מהציבור, לא משום נחמה פורתא מליטוף ידה הרועדת של יוכבד הזקנה, גם לא משום סוכרייה שכוחת אל שהיה דוחף מר גלצר לידי ברחמו את תביעות הנקניקיות הזעירות המקועקעות בחוצפה על ידיי הלבנות. לא בכך ולא בכך,אלא מאי? משום קללתו של אבי שלא עלינו נתברך בשם נוסף שכבדו אותו הוריו וקראו שמו בישראל יוסל עקיבא ובאו שייגצים של רחוב ושינו לו באחת שמו ליוסל אחִי בָּא. אם כך, חכמים אתם להבין שלא ארכו הימים ובשל היותי בנו של אבי נקראתי אף אני על שמו זלמן חיים אחי בא. וכדי לעדן את השם שיהיה מקובל ונהיר לכל דרדקי שכונה, מקטון ועד גדול שבהם, עמדה מועצת חכמי הרחוב שקלה והפכה וחישבה ומצאה שיש לצרף את מראה הגוף אל השם שהרי אדם ניכר בגופו, צורתו ושם שנתנו לו רעיו היקרים. אשר על כן חיברו צורת גופי לשם חיבתו של אבי ובאו בדברים וסיכמו והחליטו שמרגע זה ואילך ייקרא שמי ברחובנו הצר בשם יוסל חיה גוצבה ובקיצור חָיֶה גוּצבָּה.
ובכן אני יוסל חָיֶה גוּצבָּה, ניצב בפתח חג שמחת תורה אל מול שער בית הכנסת הנעול ומבקש מאלוהי אבי שישיב בנים לגבולם זאת אומרת שיחדש ימי כקדם, במילים אחרות שיואיל בטובו ויחזיר לי את שמי. את שמי שנתנו לי הורי ובכך אעלה את שמי על ראש שמחתי ובא לציון גואל. די לי בכך ואין לבי דורש מתנה יפה מזו לכבוד חג שמחת תורה הבא עלינו לטובה. צאו וחישבו באיזה מצב ירוד הייתי שהרי חכמים אתם להבין דקויות של חיים.
מנחש אני כי סקרנים אתם לידע מי הוא או מי הם אלו שידם היתה במעל, זאת אומרת שעמדו כחורצי גורלות ושינו לי את שמי כך מתחת שמי הקב"ה. ואני,הקטן, חושש כי לא אטעה אם אומר שחכמים אתם להבין שלפחות אחד מהשניים חרש המזימה ואף הוציאה לפועל אפשר והיה זה , לדעתכם, יצחקל שטותנגרם, ינוקא ד'בית מדרשו של רב שימען נייזל ו/או לחילופין זליג המלשין שהרי שני שמות אלו מסרתי בידיכם כבר בתחילת דבריי. אך לא. שהרי יש לפחות עוד שכיב מרע אחד שטרם ציינתי שמו והוא אברום השורק. זה הפוסל שבמומו פוסל. ולמה אומר אני מומו? יבוא כינויו ויעיד על כך ,שהרי ככינויו כן הוא: עומד ושורק את האות שין בקולות רמים שונים ומשונים: תקיעה תרועה ושברים. הכל לפי העניין הכל לפי הצורך.
בעל שין שורקת הוא ומיוחדת היא מכל אותיות שיוצאות להן מפיו. והכל , כאמור לפי העניין והצרכים. והנה חכמים אתם להבין שיהיה הוא כאדון לה: הנה פעם ויגביה אותה כהגבה ספר התורה מעל כל אותיות המילה. ובפעם אחרת ישרוק אותה בטון נמוך ויכריע אותה אל הרצפה כנפילת אפיים ביום הכיפורים. פעם יורידה שאול ופעם יעלנה מעלה, פעם ישפילה אל עפר ופעם יקימה מעפר להושיבה עם נדיבי אותיותיה. הוא הוא אברהם השורק הוא שעשה חיבור לגופי עם ירושת כינוי שמי משם אבי, ובא אל סיכום שמי המפורש שיהיה מעתה ואילך... הס מלהזכיר.
שוב מנחש אני כי סקרנים אתם לידע איך הגיעו הדברים לידי גמר. היינו איך ישבה אותה מועצה דנה ושינתה את שמי להס מלהזכיר... ולא משום שחשבה אותה מועצה שעם שינוי השם ישפר עלי מזלי, לא חו"ח משום פיצוי על מראה בריאתי ש"נתברכתי" בו על ידי בורא עולם, אלא מתוך רצון עז להוריד צעירותי ביגון שאולה. שהרי למה שאזכה לקורטוב של שמחה בשמחת תורה העומד פתח שער עירנו?
ואתם, צאו וחישבו באיזה מצב ירוד הייתי שהרי חכמים אתם להבין דקויות של חיים.
ובכן, לפי ששמעתי ממר גלצר שריחם, מן הסתם, על בריאתי הלא מוצלחה, העלובה, והושיבני לצדו לשמוע ולהבין "דברי תורה" בשעריך כך וכך היו הדברים:
בא אברום השרקן ושרק הצעתו לשינוי שמי באותיותיו לזליג המלשן. דגדגו לו השינים שהוציא מפיו לשין שבכינויו "המלשן" ועמדה זו השין וגבהה קומתה, מעונג , על המם הנון והלמד והכריחה אותו לילך אצל יצחקל שטותנגרם, ינוקא ד'בית מדרשו של רב שימען נייזל ולדון עמו בהצעה. נתביש יצחקל אצל רבו בעל האף ושאל אותו בענייני גמרא והלכות שינוי שמות. חשב זה את תלמידו כמתבונן אל תורת הנסתר ושבח אותו בפני מנהלו הכללי מר אליעזר לבית בידלובסקי מנהל כללי. "ראה גדי זה עוד לא עשה פסיעות ראשונות במקרא וכבר חורשות עיניו לרעות בכרים נסתרים טמירים ועלומים.
מיד עמד מר בידלובסקי וזימן התכשיט אליו. נתבהל יצחקל וביקש את עזרת בעל מציע הרי הוא אברום השרקן. חישב ושקל אברום מה יועל חכם בתקנתו אם יהא הולך בגפו אצל ההוא גברא והבין שאם אין הוא נוטל את הינוקא זלמן חייםעמו אין הוא יוצא ראש עם אותו מנהל.
המשיך מר גלצר להרביץ בי דברי תורה ושפך חמתו בפני על אותו ברנש שרקן שאמר שלא נתקררה דעתו עד שדפק על כל דלתות וחלונות ביתי לוודא שאמנם אינני בבית ודבריה של מטילדה השכנה שרירין וקיימין הן. שהסבירה לו מטילדה התרנגולת (שנבראו לה פניה לא עלינו כפני התרנגולת,) שלא עלינו שוכב אני בבית החולים כדרך חולי עמו ישראל.
עכשיו תבינו מדוע עמד עלי אבי לראות מה השעה בישבני עד כי הסמיק זה האבר לאורו של יום. וכל מכות הגונות אלו חסך שבטו מאותו בעל שין שיצא נקי בעוונותיו שמח וטוב לב
וחלונות שהשאיר אחריו שבורים, הן תבינו, לא יכלו להעיד בפני אבי כי ידו היתה במעל.
בין כך ובין כך בא אברום השרקן ועמו יצחקל שטותנגרם ועמו שימען נייזל המלמד ועמדה זו העדה מול פניו השואלים של מר מנהל אליעזר לבית בידלובסקי מנהל כללי , כאמור.
"ובכן פתח המנהל ואמר לו למלמד "עיני רואות שלא גאון אחד העלית בחכתך אלא מספר גאונים לתפארת הישיבה. ואולי מסתיר אתה עוד כמה כאלו כמנה אחרונה עסיסית." אמר מר בידלובסקי ונתחייכו לחייו דשני העונג.
נתרעדו משום מה רגליהם של השניים עד כי נזדעזעו כסאות בחדר וחשבו , לא עלינו המלמד ורבו כי רעידת אדמה נזרקה בעוונותינו הרבים אל הארץ.
אלא שקרה להם נס ופתח המנהל פיו ואמר דברו קבל עם ועדה באלו הדברים: "אי אפשר לנבור בקבלה בטרם באה לה בקיאות בתלמוד, ואין האדם מדפדף בדפי התלמוד קודם בקי הוא בחומש. והנה בא אלי רבכם בשמחה וגילה אוזניי הכבדות כי באה לה, באחת, הארה אליכם, נתברכתם במחשבה מזהירה ונמשכתם אל תורת הנסתר להבין את תורת השמות. אז קודם לכן תבוא עליכם הברכה כי שמחתם אותי בפעלכם, ואשר לתורת השמות עוד חזון למועד. ועתה שובו נא למעונכם.
כך באה להם הצלה לשני הליצים הללו ונתהפכה קללתם לברכה ונסתלקו מחדרו של המנהל בלא שנצרכו לתת את הדין.
משהסברתי למר גלצר שבכך עוד לא נחם בי דבר כי טרם נודע לי מפיו איך וכיצד בא לו כינויי עמד והסביר שאלו רק דברים בראשיתם ועד לקביעה הסופית הועברו עוד גלגולים וגלגולי גלגולים ושיפוצים ושינויים עד שהגיעו לכינוי המוגמר.
ואתם, ודאי מתאווים אתם לדעת איך וכיצד נפל דבר ונחרץ לו כינויי , אך אני שיודע אני ממר גלצר כיצד נפל הדבר, לבי מתאווה רק לדבר אחד לקורטוב של שמחה, קצת שמחה בחג שמחת תורה המתנפל אל מול שער עירנו.
תאמרו אין לך שמחה כל עוד יש לך כינוי. אומר צודקים אתם, ובכל זאת לא צודקים אתם, כי דבר אחד לא ידעתם שבכל זאת לפני שמחת תורה נעשה לי נס והוסר ממני כינויי.
ועל כך שורו נא הסכיתו ואספר לכם הא כיצד הוא.
*
ראשית חכמה ברי לי שחכמים אתם להבין שלא מן השמים היא שנפל עלי מר גלצר לספר לי כל אותו מעשה בשני חכמים להרע - שייגיצים של בית רבן. אך כל עניין זה פשיטא הוא שלהווי ידוע שמר גלצר משמש כשמש בבית מדרשו, המוגבה מעם, של כבוד ראש ישיבת "זוקף כפופים " מר אליעזר בידלובסקי שליט"א. וקרה המקרה ודווקא כאשר נקראו אלו הפוחזים לדין, נקרא גם בעל פני הקישוא הדל אל חדרו לרשום דבר הזיכרון דברים הנקרא בלשונם פּראָטאָקאָל. לא ייפלא אפוא שבאו דברים מעפרונו אל אצבעותיו ומשם אל לבו ונגנזו בו עד כי פגש בי. או אז האיצו בו הדברים שיוציאם מן מרשות היחיד אל רשות הרבים. ולא משום שנאת המן אמר לי דבריו, אלא משום אהבת מרדכי, שהיה ערירי האיש ואנוכי הקטן הייתי לו כילד שעשועיו שהיה אוהבני כמעט כאהוב החתול הקטן שהיה סועד על שולחנו והיה כאחד מדיירי ביתו.
וכל דיירים שהיו לו מי הם? מטה אחת ושולחן אחד ושני כסאות. כל אלו היו לו למר גלצר שעשיר מופלג היה שהרי היה שמח בחלקו.
בין כה וכה יצאו השנים מחדרו של ההוא גברא וישבניהם חלקים כמיום היוולדם לא רק שלא הזיז מחוגיו עליהם, אלא שאף עין הרע לא פגעה בהם. זכים וטהורים יצאו ולבבות אדוניהם שמחים וטובי לב. כך מכל מקום הסביר לי מר גלצר ועוד אמר שאותו לילה נדדה עליו שנדו כנדוד לילו של אותו המלך אחשוורוש.
מובן שקפצה עלי סקרנותי לשאול לו שאלות כמו וכי ולמה ואיך, והשיב לי בלא כחל וסרק דברים כהילכתם.
"שמע חביבי" אמר לי: " מרגע שהזכיר "אדון הסליחות" ירום הודו מר אליעזר, את עניין הקבלה היינו תורת הנסתר זאת אומרת את מסתורי השמות, התהפכו עלי מעי ולא נתנו לי מנוחה, עד שאהין ואברר עד תום עניין זה שעד אותה שעה לא שמעתי עליו דבר. לא אלאה אותך בדברים רבים כמו חלומות לילה שבעיתוני והזכירוני שאל לי להתעסק בדברים שאינם בגדר עיסוקי כמו למשל זכוכית הארון שאך נגעתי בה הציגה מיד את דיוקן פני אליעזר והם צעירים מכפי גילם זועפים וכעוסים, ובעוד כמעט קצת פתח פיו כרוחב שמשת החלון והזהיר אותי אזהרה אחרונה, בפני צלית גופי בגיהינום של מעלה, לבל אפשפש בספרי הארון שאינם קנייני ואינם ברשות יחידאי שלי. והנה מתהפך אני אל צדי השני וכבר דוחף זה את חוטמו האדום אל פני עד כי חשב זה לבולעני ונחיריו מתרחבים כדי נהרות גן עדן והוא נושף עלי באפו אוויר מבאיש ופיו מצווח עלי ואומר: וכי ידעת כי שמך בעולמה של קבלה הוא כשמו של אשמדאי ויעיד על כך פני קישוא דל שהתברכת בו וגלגולך גלגולו של שטן שנידון בבוא יומו להיצלות בגיהינום יום ולילה? ואני נבעת בחרדה קופץ בצעקה על מיטתי גוואלד! גוואלד ! אני אומר עד רעייתי מנוחה ביילה מתהפכת על צידה ומרגיעה אותי בשלושת סנטריה הדשנים ובעיני יוניה המציצות מתוך סדקי סדקיהן.
מה לך טוביה? היא אומרת ומרגיעה בכף ידה את שערות ראשי שטרם סיפק בידם הזמן כי יסמרו, מה לך תינוק שלי היא אומרת לגופי הבא בימים.
אך למה אלאה אותך בחלומות הלילה שחזיתי, שהרי קשים היו ימי מלילותיי.
הנה שחר עולה ואורות הקב"ה מעירים לי מחזיון הלילה. ובא אני שמח וטוב לב אל הסידור המונח בצד מיטתי לאמור כדרך יהודי בעמך את ברכת "מודה אני לפניך" והנה קופץ לי
מסידורי , בבת עיני, חברי מזה שנים על שנים כאלו הדברים "מורה אני לפניך" והלאה מזה אוי לעיניים שכך רואות מלך חי וקיים שתחזיר לי שמי בחמלה. רבה אמונתך. איזה שמי ולמה שמי,וכי לוקח ממני כנשמתי עם לילה? ועם לוקח עם נשמתי מן הראוי היה שיוחזר עם נשמתי. ואני בוהה ותוהה ומשתומם ולאחר שקלא וטריא בא לידי סיכום עם עצמי שנס נעשה לי, ומרמזים לי מפמליה של מעלה שעלי לחוש ולערוך בדיקת חמץ זאת אומרת חיפוש מדוקדק של ספר מסתורי השמות בחדרו של "אדון הסליחות" מר"ן אליעזר בידלובסקי שליט"א.
ובכן, אמור אתה זלמן חיים קטינא, אלו אתה היית טוביה גלצר מה היית עושה אם עומדת היתה עליך מחשבתך כשטן ומהפכת כל מחשבותיך אל מקור מים חיים אחד והוא ספר השמות הנסתר. הא? מה היית עושה? שמא עומד היית ודופק ראשך בקיר למען יצאו כל משנאיך מעליך ותשקוט מחשבתך ותנוח על משכבה בשלום, שמא מצעק היית בקולך עד ייתש כוחך או שמא היתה נופל בתחנון - השיבני ה' אליך ואל אראה ברעה הזאת. נו אמור נא זלמן חיים מה היה עולה בדעתך לעשות.
מאחר ומלאתי פי מים לא משום שלא רציתי לכבדו במילותיי, אלא שלא הבנתי עומק מחשבותיו. עמד אצלי מר גלצר קרב ריחו המר אל אפי ואמר: "קמתי והלכתי אצל גרשון החיט. וכי למה הלכתי? ברי לי ששואל אתה עצמך. ובכן אחסוך שאלתך ואומר את שלא ידעת ויודע אני שאין כמוהו רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. יודע הוא נפש חברו כשם שיודעת המחט תפר בבד. כמו יודעת הגרב דרך כף רגל בסנדל. אז הרמתי כבוד ישבני ממקומו ובאתי אצל אותה בריה נחמדה הלא הוא רעי ודודי גרשון החיט. גרשלה יוסל חיים, ודאי אתה מכיר אותו בכינויו זה, אף כי יש שקוראים לו גרשן השניידער (חיט), או בקיצור גרשן.
בדיוק כאשר באתי בצל גרועתו (שהיתה קורת ביתו כפת חריבה, כבית משכן לפישפשים תולעים וכל מיני מזיקים שונים ומשונים) ראיתי אשתו פני בצל על גוף כרוב הולכת כסומא באפלה מתעכברת לה בפינות המטבח ומחפשת, לא תאמין, קיסם אחד של גפרור כדי להדליק הפתיליה. אותה שעה היה מובטל גרשן מעבודתו. מה זאת אומת מובטל? מזניח עבודת חוט ומחט לטובת ברור עדשים. והנה זו עבודה שמה עליו גיננטעל החכמה, רעייתו, למען ענותו בסבלותיו.
אשר על כן מצאתיו והוא גוהר על מגש העדשים ובורר כמניינים : אחד לי ואחד לך אחד לך ואחד לי, כך היו מדובבות שפתותיו כחנה בשעתה רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע. והרי אמרתי לך צדיק הוא האיש...
מאחר והרגשתי שפי עומד מול הדברן שממולי והוא פעור לרווחה, חששתי שיחשוב עוד מר שדבר מאכל מבקש הוא , על כן ההנתי ושאלתיו שמא יכול לומר לי את קיצורם של הדברים.
בודאי שאת הקיצור אומר לך, שהרי לספר בפרוטרוט אין לי זמן ואין גם יכולת.
ובכן לא אשיח ואספר לך על תכונותיו היפות והלא יפות של האיש גם אל איך ההין ובא עמי לידי דיבור אלא בתכלית המעשה אדבר ובכן:
משאך הזכרתי לו את עניין ספר השמות המוסתר, קפצו ידיו מבין העדשים ופניו לבשו הוד והדר ופיו הרחב נפתח והנה הוא זלמן חיים, אומר לי ואוזניך תצלנה על מה שתשמענה עתה. שהרי מה אומר לי? "
"נו מה אומר לך? אני אומר.
אומר לי שעד שלא היה נברא הוא גרשן דער שניידער לא היה בא שום ספר שמות כזה או אחר לבין ארבע קירות לשכתו של האדון אליעזר בידלובסקי מנהל. ועוד מגדיל הוא לומר אל מול פני התמהות ועיניי המחפשות עצמן בחוריהן, יותר מזה, אלו לא היה נברא רחמים הזגג שהיה נותן לבריאתו את הספר הזה לא היה מגיע הספר ללשכתו של בידלובסקי. אבל הראשון לראשונים לעניין זה הוא האיש בעל השם החכם באדם וחיה ואף הוא שם לו בשרשרת נוגעי הספר הלוא הוא סימן טוב הצבע. וממנו התחיל הכל. ולהווי ידוע שכל אלו ברואיו של הקב"ה שאלו לא היו נבראים לא היה טעם וזכר לספר השמות הזה והנה ההוכחה לדבר.
יסלח לי מר גלצר ראש למשמשים בקודש בישיבת הגאון אליעזר בידלובסקי אדון הסליחות- אני אומר לו בלשון מתבדחת - אך מי אני ומה אני כי אבין ואדע בענייני שרשורים ושרשרת, בעניני פיתולים , עיקולים , עקיפות מורשות וספרים. ילד פשוט ועני אני ,על כן מזכיר אני לו שחשוב שיקצר וינגע בנקודה עיקרית שתועיל לעזור לי שהרי להזכירו כל העניין הזה לא היה בא לכדי דיון אם לא היו חברי מחליטים לקרא לי באותו שם הס מלהזכיר שמו וזיכרו. שהרי כל שרוצה אני הוא בקורטוב אחד של דבש, קצת עונג מעט שמחה מחג זה הממשמש ובא עלינו לטובה כמו למשל שיחזירו לי את שמי בו נתברכתי מבטן ומלדה. כך אומר אני לההוא גברא העומד מולי בלשונו הוא למען עורר בו מעט מן הרחמים אשר ניטעו בנפש אדם וישטח כבר מולי , ריבון העולמים, את העצה שבשלה עצרני פה מולו. שהרי כל שביני ובינו ששנינו נולדנו כמו יתר אחינו היהודים בצלם הסקרנות ולפיכך לא סוד הוא שפוקעת בי סקרנותי לידע כיצד ימתיקו שפתיו גורלי ויפתח בפני פתח של הצלה וקורטוב של דבש לקראת שמחת תורה.
והנה שוב רואים אתם באיזה מצב ירוד הייתי, שהרי חכמים אתם להבין דקויות של חיים.
אוחז אני בכנף מעילו ובדחילו ורחימו מהין ואומר לו על דש מעילו. "החזרת שמי רב גלצר ומחיקת הכינוי, יביא כבר הסוסים סוף סוף אל סיום הדרך."
וכמו להכעיס עומד טוביה גלצר בסורו וחוזר להסביר לי את מר גורלו שעמד עליו שטן של ספרים ותעתע במוחו ועיוות מחשבותיו ועוד רגע כמעט והוציאו מאווירו של עולם אל אווירו של עולם שכולו טוב,
שהרי "אם בסוסים ועגלה עסקינן", אומר הוא ומלטף סנטרו, "הרי תשכיל להבין כי אי אפשר להקדים העגלה לפני הסוסים, וקודם שאתן עצתי המשחררת אותך מכינוייך לעולם ועד, חייב אני לסבר עייניך ולפקוח אוזניך להבין דבר דבור על אופניו זאת אומרת לאמור לך דברים על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון".
אותו רגע דומה היה לי כי נתערפלו בי חושי וראיתי שני טוביה גלצר עומדים עלי האחד עיניו בוערות באש התורה מתבוננות סביבן ושורפות את כל כינויי עמך ישראל ופיו מצעק שמות נסתרים מתורת הקבלה והשמות מתגוללים להם באוויר ונופלים אל ארץ בקול רעש גדול עד ינועו אמות הסיפים ותרעד האדמה. אז נשטפים במי נהר כל כתבי הכינויים למיניהם ובאים על מערבולת הים ומתערבלים שם עד הגיעם למצולה והנה הם כמו לא היו מעולם.
לידו עומד טוביה גלצר השני והוא מקפץ על שתי רגלי העגל שלו ופיו מצחק צחוקים שלא מן העולם הזה ועיניו יורקות שמחה לכל עבר ושמות הכינויים עולים מתחתית המצולה נאספים ומרקדים סביבו. והנה כל הפתקאות והניירות והצטעלעים למיניהם אוחזים יד ביד זאת אומרת נייר בנייר ויוצאים במחול הכינויים הנצחיים. ובתוכם גם כינויי שלי רוקד בסערה ולשונו מושטת אלי הא לך יוסל חָיֶה גוּצבָּה. הא לך יוסל חָיֶה גוּצבָּה לא ימוש שם זה ממך מפיך והגית בו יומם ולילה בכל ימות השנה אומר אני על אחת כמה וכמה ביום שמחת תורה הממשמש ובא עלינו לטובה.
"נו אמור כבר" אני מאיץ ב"מלאך המוות " הזה העומד עלי להצילני משמי ולעזרני ללבוש עוז ולהתהדר "בלבוש חדש" לקראת חג שמחת תורה.
וזה טוביה כמו נפלה עליו מכונת דיבור החל לפתוח בתנא דבי טוביה והנה הוא רץ במילים ובמשפטים ובדפים ומדפדף דף אחד דף מול עיניי העייפות ואומר: לפי שאמרתי לך המקור לענייננו הוא סימן טוב הצבע. - ואני מהרהר בלבי לאמור איזה ענייננו הרי עניין אחד הוא, והוא שלי. ניחא שימשיך? – והוא ממשיך:
סימן טוב הצבע קבל בירושה מסבו סידור של מברשות בתוך קופסא מעץ משהו משופרא ד' שופרא. שהרי מברשות כאלו להורותך אין כדוגמתם בכל הארץ אייראָפּע. ומשהעלה אותן ממרבצן לידי שמוש גילה בתחתיתן ספר. ספר ככל ספר מהשורה לא מהודר ולא פשוט מין כלאיים שבין יושבי בין אצילי ספרים לבין יורדי דומה. עמד והושיב עצמו על כסא והחל להריץ עיניו בין דפיו והנה שומו שמים מה הוא רואה? נו זלמן חייםמה הוא רואה? אמור מה הוא רואה?
ואני אומר: "מה הוא רואה?
שמות הוא רואה משיב טוביה גלצר. שמות אנשים ובצידם נומעראָלאָגי מה שנקרא בלשונם נומרולוגיה היינו תרגומם למספרים. וזו הן תבין נומעראָלאָגי חוכמה חשובה נסתרת ומצויה רק במוחותיהם של חכמים מבית יחדי סגולה. מאחר וחשב אותו סימן טוב שאוצר רוטשילדים נפל לידו וכל שם מתאר מולו מספר דמים, מצלצלים היטב , שצבר אל אחוזת קיברו מיד נתהפכו לו מחשבותיו אל מחשבות הבצע והתאווה וברוב תאוותו זרק המברשות מידו ומיהר לרוץ אל חברו היהונתן המתקרא בפי קול רחמים הזגג. "ולמה רחמים הזגג? הן תשאל בני ואשיב לך" אומר לי טוביה גלצר. ואני פותח עליו שתי עיני עז שבי ואומר לו "שואל אני."
"מה שואל אתה" ביקש דברים דבורים על אופנם.
"שואל למה רחמים הזגג". אני משיב לו
או, אז עכשיו אני אשיב לך. לא משום שעסק חו"ח בעיסוק דער גלעזעריי הנקרא בלשונם זגגות, אלא שעיניו נראו עגולות ושקופות כמו עיניו של מנחם מנדל דער זייגער מאכער זאת אומרת השען.האיש שכול העיר באה לשחרו שהוא הרי קובע העיתים ומשנה הזמנים. ואם מנחם מנדל הוציא שמו בפרהסיה כעושה נפלאות במסתורי הקבלה ורזיה תוך שהוא מסתכל בשעוניהם של לקוחותיו וקובע גורלות וגזרי דין עתידיים שלהם, הרי שרחמים הזגג היה עושה נפלאות בעיניו מה שנקרא בלשוננו היפּנאָסיס - היפנוזה בלשונם - שהיה מעמיד עיניו מול עיני דורש העתידות ומהמם אותן שידברו אליו דברים. ובלשון עיניים היו מדברות איתו לשון שרק הוא והן מבינים אותה. כך מספרים לו מה היה ומה הווה ומה יהיה עם ההוא גברא שבא אצלו בתחנוני עתיד.
כך בא אצלו סימן טוב והוא מחזיק את סיפרו ספר "אוצרות רוטשילד" ביד חזקה ובזרוע צמודה. עמד ונתן בו עיניי כבש לפני שחיטתו והעלה רחמים בעיניו. מכיוון שריחמו אותו חדלו ממלאכת ההיפנאסיס שלהן והיו כאחד האדם.
עמד רחמים דער גלעזעריי ונתן עיניים חושבות בספר והפך בו אל תחילתו ומתחילתו אל סופו ומסופו אל תחילתו ומתחילתו אל אמצעו ועיניו של סימן טוב עוקבות להן מימין לשמאל ומשמאל לימין וקדימה ואחורה וימה ונגבה ודרומה וקדמה, דומה חוששות הן שעיניי הברנש לא יגנבו חו"ח איזה אות בעלת מספר בשגגה.שהרי כל אות שווה זהב וכל מספר יכול שיתרגם על ידו לדמים ושקלים וזהובים רבים. ועוד יכול להיות שבכל מספר נתון הצופן ויהיה בעל הידע לפענחו צפנת פענח כהילכתו והנה יכפיל ממונו וימלא כיסו זהובים עד ישפכו הן מהכיס ויהיה חייב לאחסנם בפיו עד למקום מנוחתם.
ועוד ממשיך ומספר לי טוביה גלצר על אותו רחמים דער גלעזעריי שבודק כל אות בשמות וכל מספר כסופר סת"ם לאחר תום מלאכתו. הוגה ומגיה שוקל ומחשב וסימן טוב כבר יוצאת נפשו אל עולמה ושטה במרחבים שקטים של כחול אין סופי וכבר מחפשת לה מקום למשכנה עדן והנה נעור רחמים כמו אחזו תזזית כמו הכישו נחש כמו באה הארה אל עיניו והחזירה אותן אל מסלולן שמחליק רחמים הזגג על סנטרו מישיר מבט אל עיניי המת של סימן טוב ומחייה לב הבר מינן בדפיקות לב ההולכות ומתגברות כמעיין המתגבר לאמור: מין הדין ומין המאָראַליש – המוסר - הוא שאם נותן אני לך מפתח צופן לבחינת השמות ותרגומן הרי שנוטל אני בשל רוחב לבך ודין שמים חלקי מאותן דמים שיקבו עליהן מספרי השמות הלא כן ידידי? נאמר כך אם משה מספרו 3856 שתרגומו הוא כך וכך זהובים, יהא נוטל הוא את חלקו ואני את חלקי. על כך אין להשחית עוד מילים שמין הדין וה מאָראַליש הוא. השאלה העומדת על הפרק היא מי מה חלק יהא נוטל כל אחד מבין השניים. שהרי יסכים אתי מר סימן טוב, כך אומר לו רחמים זגיגה , שאם לא אהיה נותן לו פתרונו הרי שלא יעלה בחכתו ואף לא זהוב אחד, אך אם נותן אני לו פתרון כתב הפתשגן הרי שאל רמת בר מצווה אעלה את סיפרו. ולא זאת , אלא שבין יום יצא הוא מן החשכה אל האור וביתו ארמון שש יהיה מצופה זהב וזהובים יהא כבר מחלק לעניי עמו ולא פרוטות מעטות כפי שעושה היום כדי לצאת ידי חובת כלכלת עני. הלא כן?
וכך זלמן חייםעומד זה ומהפך לו במחשבתו כהנה וכהנה עד כי מגיע הרגע בו אומר לו שבעל המאה הלא זה הוא המפענח ולא המוצא. שהרי אלו מציאות הם אלו ספרים אם יעמדו ברשות היחיד כאבן שאין לה הופכין? טוב להם שיהיו נזרקים אל האשפתות, שם לפחות יהיו מצע נוח למשכבם של חתולי זבלים בלילות אך בעל מפענח הוא שיכול להפיח חיים בספר ולהוציאו מחול אל קודש. לכן חלקו יהיה על פי דין מוסר שלושת רבעי ורבע בלבד יינתן למוצא הספר . וזה על כל הדעות ישר הגון ונקי בפני האלוהים ואדם.
"נו מה אומר אתה על כך יוסל חיים? הכי נראה טוב וישר הדבר בעיניך? הו מה נותן אתה בי עיני יתוש שבך , השב בני ונשמע מה בפיך." כך פונה אלי גלצר כמעט בטון מצווה ומאלצני להפעיל מחשבתי ולומר דבריי , אז כך וכךאני משיב לו בשפתו שלו בלשונו שלו להראותו שאף אני בקי ברזי הלשון הזאת אף כי ילד קטן אנוכי ילד שכל שחפצה נפשו הוא בקורטוב אחד של דבש איזו נחמה פורתא קצת שמחה בלב לקראת חג שמחת תורה העומד להתנפל עלינו ומה שמחה שבלב טובה יותר מהחזרת השם זלמן חייםאל קדמותו?
אז משיב אני לטוביה גלצר בכל שקראתי בחובות הלבבות של רבנו בחייה שההוא טמיר ונעלם ראשון לכל ראשון וקדמון לכל קדמון וכך הספר הה קדמון הוא לכל קדמון והמוצא אותו הוא ראשון לכל ראשון. ואיך זה יבוא שני או שלישי ורגביעי ויהיו גוזלים חזקתו של הראשון? שהרי אם לא היה מוצא את הספר לא היה כל טעם בקיומיהם של השני והשלישי והרביעי וכך עד סוף הדורות.
מושך גלזר בפאתו הימנית מביט אלי מתוך חיוכו וממהר לצבוט בשמאלו לללחיי ולאחר מכן לתפוס בסנטרי ולקרבו אל עיני הצרצר שלו ולהודיעני שאפשר והיה מרוצה מתשובתי אם הייתי נותן איזה שהוא קרעדיץ זאת אומרת קרדיט בלשונם גם לשני לשלישי ולרביעי זאת אומרת שאם אין בעל מפענח אין בעל ספר עושה בו מעשה. שהרי מה טעם בבריאת עולם קדמון אם הבורא לא נוטע בו עצים ומעמיד בו אנשים ואבנים היינו נותן בו חי צומח ודומם. "הא! " אומר לי גלצר "וכי חושב אתה כי היה בא הקב"ה אל סיפוקו אלו היה בורא עולם שכולו אדמה אוויר ומים בלא שהיה נותן בו סימנים?"
"סימנים?"
"זאת אומרת אנשים אבנים ועצים."
"אז מה עניין שמיטה להר סיני ? אני שואל.
"ללמדך שאין תלושים הדברים זה מזה והאחד אכן תלוי וקשור בחברו. אין ספר נקרא ספר אם לא ניתן לקרוא בו ואין טעם לקרוא בו אם לא באות מילותיו אל ההבנה, זאת אומרת אם אין אתה מבין את פרוש משפטיו. מכאן לומד אתה זלמן חייםינוקא שאין חשיבות לראשון בלא השני והשלישי והרביעי וכל אלו שבאים אחריו עד קץ התורין."
"אך במטותא ממנו בסליחה מכבודו, בתחנון שבלב " אני אומר לו לשמש העומד עלי לא פחות ולא יותר, אלא כשומר סף השמים, יעשה טובה עמי רב טוביה ויגלה לי סוף סוף מה ההצעה שבפיו שהשעה הן מאוחרת וחייב אני כבר לסור אל ביתי, לא בשביל עצמי חו"ח אלא לעניין כבוד אב ואם."
"כבוד אב ואם?" אומר לי גלצר.
"בודאי שהרי יושבים הם עתה ונושכים אצבעות רגליהם שמא חיה רעה אכלתני. שמא טרוף טורפתי על ידי איזה נץ או זאב או צרצר!" אני פולט מפי במעט כעס ובוחן את עיניו הצרות של העומד עלי."
"הנה כבר מסיים אני." מבשרני גלצר ומוריד באחת כל מתיחות שבגופי. יש עוד קטע קטן שעלי להביא בפניו כדי להסדיר דבר דבור על אופניו וכדי שיבין את הסיפא בדברי ואז אציע בפניו הצעתי."
אני מוותר על כל קטעים שבעולם מר גלצר " אומר אני כמעט בקול בוכים. תן לי כתובתי ואלך זאת אומרת תן לי עצתך ואלך ."
"משפט אחד או שניים בעניין זה מה הם בינינו " אומר לי גלצר ומסביר שחוליה חשובה בשרשרת עדיין חסרה ואיך אפשר בלא להשלימה לכדי קבלת תמונה שלמה.
ומי הוא חשבתם אותה חוליה? הא אתם החכמים להבין?
אכן כך לא טעיתם אליעזר בידלובסקי ,מנהל כללי ,איך האיש הזה קשור בכל הפרשה הסבוכה הזאת של ספר השמות ואיך הגיע הספר בשעה טובה ומוצלחה לשכון בהיכל קודשו שבבית הישיבה בה משרת אותו שמש טוביה גלצר בעל העצה עבורי, ירום הודו. אותו שמש שידיו מדגדגות לו וכפותיו נרעדות לשמע הרעיון להיות מפשפש בכליו של אותו מנהל כללי היינו בארון ספריו כדי לדלות ממנו את ספר הספרים הזה זאת אומרת ספר השמות.
נו מה עושים שני יהודים שעומדת טלית כחולה חדשה ביניהם חוצצת בין לבבותיהם וזה חומד בה מימין וזה חומד בה משמאל עד נקרעת היא באהבתה אל זה ואל זה. ומשנקרעת היה באהבתה יקומו שני היהודים ויחלוקו. כך הוא בדומה עם רחמים דער גלעזעריי וידידו אהוב נפשו סימן טוב הצבעי או בלשוננו דער פארבן. זה אומר זה שלי וזה אומר זה שלי זה מבקש דרך גבר בספר אפילו רמז לשיטת תרגום וזה מבקש עליה דמים. זה מוכיח מתוספתא וזה מביא מבריתה זה מוכיח מרש"י וזה מאבן עזרא וכך עומדים הם כניצים זה מול זה כל אותו הלילה עד שבאו תרנגולין של חצר ומקרקרין להם באוזניהם לאמור 'חכמים היזהרו בדבריכם' הן הגיעה כבר זמנה של שחרית. הן תקומו נא והובילו ישבניכם הלאים אל בית הבורר ויפסוק לכם הלכה.
כך קמו שני הניצים ובאו אל בית מדרשו של מר אליעזר בידלובסקי מנהל כללי של ישיבות עמך ישראל ובכללם של ישיבת "זוקף כפופים" שם לפי הידוע לומדים שלושת הגיבורים של שימען נייזל ראש הישיבה הלא הם ה- ת"ח מר יצחקל שטותנגרם, זליג המלשין והשכיב מרע אברום השרקן.
עד שעמדו שני הניצים תוך שסיכמו שכך וכך מהדרך יהיה האחד נושא הספר בידיו וכך וכך מהדרך יהא השני נושא הספר בידיו, הנה כבר באו אל ביתו של מר בידלובסקי מנהל כללי, ראו אותו והוא יושב בסינורו הכחול על פשטדת קִעגעל וגליו מפושקות אל תחת הטיש – שולחן – של שבת ואשתו מנקרת מעליו פסוקים ד' קיך – מטבח- שלושה כפיות צוקר שני קאַרטאָפל מעט מים א קארט ייל - קצת שמן- וכך ממשיכה לדבר לעצמה פסוקי תפילה של מטבח עד מעלה היא מגרנה אל ראש בעלה.
יהי חושך! מצווה המנהל הכללי על יושבי הבית כולם זאת אומרת על רעייתו שוּרֶה בְּיילֶה וזו ממהרת להפלות החדר אל החשכה ללמדך שיתר חלקי הבית נשארו מוארים.
עומדים שני הניצים ושואלים ביניהם מי יהיה זה אשר יספר לבורר את הסיפור . זה אומר אני אדייק ממך וזה אומר אני אדייק ממך , זה אומר שזיכרונו ברור וצלול כזיכרון בתול של יום הולדתו של אדם וזה אומר שזיכרונו טהור וצלול כזיכרון שבעת הימים, וזה עומד על שלו ומביא סימוכין מסנהדרין וזה מעבודה זרה . זה מקידושין וזה מתענית, וכך עומדים זה מול זה ומטיחים זה בזה מילים עד שנפסקת באחת שיחתם מקול שבירתה של צלחת שרצה הקב"ה ושמטה מתחת לאפו של מר אליעזר בידלובסקי מנהל כללי. וכל כך למה עשה לו הקב"ה כדבר הזה? אפשר ללמדו דרך ארץ בקבלת אורחים. שאם עומדים שניים אצל חדרו שיהין ויהיה מברך אותם לפחות בשלום ולא יעוט כחזיר בדירו על הקעגעל עד השומן יטוף מזוויות שפתיו הבשרניות הורודות.
עתה משראה אי ומי אלו העומדים עליו, ניגש לכבדם בישיבה על כסאות, ורעייתו ניגשה לאסוף השברים, השברים של הצלחת שקיבלו השניים ליום חתונתם מהאדון גרשון החייט
הנקרא בלשוננו גרשן דער שניידער אך להווי ידוע גם שצלחת זו לא מפשוטי צלחותיו של פיני התגרן היתה אלא מהמכובדות שבהן. מאלו שישובות היו בקומה העליונה של הוויטרינה שבחנותו מאחורי סוגר ובריח שעליה על הצלחת היו סימני אלף בית ולצידן מספרים ומתחתיה פתח קטן עם דלת קטנה של חרסינה שם היה חבוי "אוצר המלכים" היינו סיפרון קטן ובו פשר שפת ה- נומעראָלאָגי. שבלעדו אין אתה מבין דבר מאותו ספר שמות הנסתר מאוספי ספרי הקבלה.
אכן מתנה נאה היתה זו שהביא להם גרשון החייט ובלא זו לא יכול היה להבין האדון המנהל הכללי אף לא שם אחד אף לו תג של מספר מספר השמות הנסתר המונח לו כתינוק בעריסתו בתוך ארון הספרים. הוא שאמרנו שאלו גרשן דער שניידער לא היה בא שום פתרון של ספר זה לא היה בא אל קיומו.
אך לא בכך עמדנו אלא בשניים אלו ניצים העומדים , סליחה כבר יושבים הם אצל הבורר מר אליעזר בידלובסקי מנהל כללי.
מכיוון שנתן את רשות הדיבור פתחו שניהם כאחד את פיותיהם ונתערבב דיבורו של זה עם דיבורו של האחר עד כדי כך שכאשר פתח מר בידלובסקי פיו להרגיעם רמסו קולותיהם את קולו עד שחזר כלעומת שבא מבויש ונכלם אל גרונו ,ובעליו אף הוא חזר להזין עצמו בשאריות פשטדת הקִעגעל שהונחו לפניו על צלחת חדשה של יום יום.
ראו השניים שהנה חזר האיש לסורו ועיניו משוטטות בקיגל במקום בהם והבינו שכך באופן זה לא יצאו קול עם הבורר. הנה כי כן ,נשתתק האחד מהם והשאיר את זכות הדיבור לחברו.
על דרך מקרה היה זה הזגג שפתח, ועל דרך קיצור נמרץ הסביר שהמדובר בספר קבלי של שמות שאי אפשר לו לבעליו לעשות בו שימוש, אלא אם יתן הוא רחמים זגג את ברכתו עליו, זאת אומרת יתן בידו את המפתח לפירוש.
ראשית חכמה, בטרם נתן את רשות הדיבור לההוא גברא חתן השמחה מר סימן טוב הצבעי ביקש המנהל הכללי לעיין בספר. מיד הובהל הספר אל ידיו הגסות ואצבעותיו ילידי כף היד שלו החלו לעשות בדפים למורת לבו של הסייד שהחל להאיץ דפיקותיו, רצו ושוב,בכל נקיטת עין על אצבע בדף, בכל מעבר דף, ובכל קמט שנתנו ידי הבורר הגסות במעברי הדפים. לפיכך לא ידע גם אם לבכות או לצחוק כאשר קם הבורר פתע מכיסאו רחב המידות סובב מפתח במנעול ונתן את הספר במקום נכבד בין ספרי היוקרה שלו בסיפון הראשון המיועד למלאכים שלו זאת אומרת לספרים החשובים ביותר שלו.
האם לנצח ינוח שם על משכבו, חשב לו סימן טוב. ובכל זאת טוב, במחשבה מרגיעה, שינוח שם מאשר יכלה דפיו ומילותיו בין אצבעותיו הגסות של הבורר. אך מה יהיה אם יישכח להחזיר המציאה? מה אם יחטא בעברת "לא תחמוד?" ספר רעך. מה יהיה אם יטען אף הוא לחזקה על הספר על שהקצה לו מקום משכן חינם אין כסף. מקום שמור ונעול על מנעול ובריח. מקום בין ספרי יוקרה יקרי מציאות.
אותה שעה לא חשב לו הזגג אלא בדמים שיוכל להפיק מזה ספר השמות הנסתר וכבר התעניין בספר המפתחות הקטן שנלווה לה אל אותה צלחת. אשר על כן שאל אם אפשר לדעתו של כבוד הבורר לעשות שימוש במפתח הקודים שנמסר עם הצלחת שנשברה אשר נמסרה כאמור כשי חתונה על ידי גרשון החיט. זאת אומרת הבהיר כי יש בדעתו ליטול את הספר הקטן ביד ולפי הרמזים שבו להבין הא כיצד יהיה מוצץ מהספר את דמו עד טיפתו האחרונה. שהרי הדם הוא הנפש ועליו יחיה האדם. כך תרץ הוא את שאלתו.
סימן טוב הצבעי מנגד
עוד יושב לו הבורר על הקיגל ומהרהר איך יהיה דוחה על הסף את בקשת הזגג, חושב לו סימן טוב הצבעי שכל עוד הספר נמצא מאחורי סוגר ובריח הרי הוא מוגן מפני ציפורי טרף כמו של רחמים הזגג ואפילו של הבורר עצמו. ולפיכך, כל שעליו לשמור הוא שלא יימשך זה הספר בצורה כל שהיא אם זדון או שגגה ממקום מנוחתו בארון. כך בטוח לו חושב סימן טוב, בטוח עד יתבהרו דברים על ידי בידלובסקי הבורר.
אך אויה שתפול הקללה על ראש כל אויבינו, חושב לו סימן טוב שהרי מה יהיה אם בצדק ידרוש מר בידלובסקי מנהל כללי שכר בעבור הפיקדון שהופקד אצלו למשמרת? הן מקום שמור ומוגן ייעד לו בין ספריו המכובדים ועוד סגור ומסוגר אחר סוגר ובריח! זה עוד חסר יד שלישית או רביעית בדבר שהרי על אותה דרך, מהרהר לו סימן טוב יכול שתקום איזו רוח שטות ותנער את גרשן דער שניידער – החייט - להבין שגם לו יש זכות ראשונים בזה הספר שהרי הוא זה שנתן את צלחת המספרים וספר המפתחות הקטן אל ידיו הגסות של מר בידלובסקי. אמנם לעת חתונה נתן לו כשי, אך מי יכול היה לדעת אז שכך וכך יתפתחו להם הדברים?
אם כך אפשר שיבוא זה האחרון ויצחק לכל הידיים המושטות אל הספר ויגיד זה שלי שאם לא הצלחת וספר המפתחות המצורף אין פותר לספר השמות הנסתר ושלום עלייך נפשי אך אז יקום מר בידלובסקי ויביא כעדה את אשתו שורה בילה ויטען קבל עם ועדה שאם לא היה נושא אותה לאישה הרי שכלל וכלל לא היה רואה את זיו פניו המחייכות של החייט וכל צלחת או ספר פתקאות ומפתחות למינהו לא היה מגיע אל צל קורתו ואז שלום עליך ספר שמות נסתר שהרי הופך אתה כהו זה לאבן שאין לה הופכין! אך אז יקום רחמים זגיגה ויטען שאם לא עיניו החדות וצופן ידע שבו לא היה מגיע עם האדון סימן טוב צבעי אל הבורר כלומר אתי. ואז אני הייתי מטיח בפניו שאם לא הייתי מקבל בירושה את מערכת המברשות ולא הייתי מעלה מקרקעית התיבה את ספר השמות הרי שכל העניין שסידר לנו הקב"ה עתה לא היה מתרחש כלל וכלל.
*
"איתרע מזלי , יוסל חיים, ובאתי לחדר להחיש כוסות קאַווע זאת אומרת קפה, אל שולחן הניצים והבורר שקבועו להם הרי הוא אליעזר בידלובסקי מנהל כללי. ואני כפי שכבר למדת ,קטינא, להבין בעל חוש רגיש ועדין ורך לעניינים שברומו של עולם זאת אומרת כספים והשקעות וריביות וכל שקשור בכך. ומאחר והרחתי ריחו של כסף טוב באוויר הושבתי עצמי על השטול זאת אומרת כיסא שבפינה והשמתי עייני בעיתון שהיה מושלך שם על שרייַבטיש - שולחן כתיבה - וכך אני משם עצמי קורא אך בעצם מקשיב לכל מלה הנאמרת שם בחדר.
תשאל מדוע לא פנה אלי האדון בבקשה לעזוב את החדר, אענה לך זלמן חייםשלא פנה כי אותה שעה היה מקפץ כתיש סביב שולחנו דופק על השולחן ונותן עיניים זרות בשני הניצים הללו. שוב אינו אותו ר' אליעזר בידלובסקי מרחם אלמנות ויתומים, שוב אינו בעל "היד הרחבה" שוווליו מופשלים ולחייו סמוקים וקצף בזוויות פיו והוא יורק מילותיו לכל עבר, אי לכם שוטים שבעולם אם לא אני ופנקס הרשימות שלי שום עיניים יפות ומיוחדות ושום היפּנאָטיק של הרחמים הזה לא היו עוזרים פה. הספר הספר הקטן הזה הוא הפיתרון. כך הוא אומר ומנפנף בספר מול עיניו של זה ולאחר מכן מול עיניו של זה כמו היה רוצה לנפנף אותם בכריכת הספר אל מחוץ לדלת הבית ולהתייחד עם ספר השמות הנסתר, כמו היה הוא מתייחד אז עם הגברת אשתו הצנועה בימי כלולותיה.
הוא צועק והשניים אף קולם כקול השליח ציבור הוא ונישא ברמה ברוח החדר.
בא רחמים בעצה חשובה ומפתיעה אומר הוא שמאחר ואין הסכם בין השלושה וזיכרון דברים אף הוא רחוק מלהיכתב מציע הוא שיקומו השלושה בשכם אחת וילכו אצל ראש העיר שיתן הוא את הדין. ברור שלכל הנוכחים חלק בספר השאלה היא, אפוא, איזה חלק יטול זה ואיזה חלק יטול זה. ומאחר ולכל אחד יש חלק, מן הדין ומן המאָראַליש הוא שיהא מן דהוא בר סמכא המקובל על כולם, עומד ופוסק.
"והרי יש בידנו פוסק" קופץ סימן טוב.
"ואי זה הוא ומי זה הוא?" שואל רחמים.
"כבוד המנהל הכללי" מצביע עליו סימן טוב.
"והרי הוא בחלקו עמנו.עונה רחמים "יפה מדבר ויפה דורש!"
עומד עליהם בידלובסקי במקומו אגודליו נתונים תחת בתי שחיו מתנענע הוא הנה והנה על כריות רגליו וראשו מהנהן לו כדי אמירה אכן, גם אני בנביאים. זאת אומרת גם לי חלק בדבר.
"וכי כואב לכבודו בצוואר? " שואל אותו סימן טוב שאינו רוצה להאמין בכוונת הנהון זה.
"כלל וכלל לא" עונה לו בידלובסקי ומחייך, שיזכו כל אחינו בני ישראל לצוואר כמו זה שרואה אתה מולך אך מסכים אותו צוואר ששומה עליו לשאת בעול חלק וחלק שווה בשווה אם יתר השותפים."
"איזה שותפים?" קופץ סימן טוב שמנסה להציל הצלה של הרגע האחרון.
"וכי על מה אנו מדברים , ידידי, על מה התכנסנו כאן כולנו? על מה מבזבזים או לא מבזבזים אנו זמננו? על מה? נו, יענה מר. על מה אם לא על הפיקדון שהופקד למשמרת בארוני כאשר הוא מאובטח על ידי "שומרי ראש"מימינו ומשמאלו העשויים בצלמו ובדמותו. על מה אם לא על רוחב ליבי שמצאתי לו, לבעל השמחה, מקום להתהדר בו. על מה אם לא על מקום חניית ביניים. וכי מכונית אשר חונה במגרש ותופסת מקומה של מכונית אחרת שאפשר והיתה חונה במגרש ואפשר לא, עליה לא ישלם כסף בעליה? גזרה שווה לחניית בהמה במגרש חנייה לבהמות וכן הקש לספר שיחנה במקום חנייתם של ספרים .
אם כך טוען אתה לכתר! נפלט לו לסימן טוב אל מול בידלובסקי.
הלה שלא ירד לעומק דעתו, כיווץ שפתיו ועד מהרה החזיר לקולו ואמר שמצניע לכת הוא מטיבו ועל כך יעידו כל מקורביו, ואינו מבין על איזה כתר ועל איזה מלך ידבר חברו.
ראה סימן טוב שלא יצא עמו ראש, ונתן את ברכתו לילך אל ראש העיר.
עמדו עתה השלושה ושאלו עצמם האם יש לטלטל את הספר עד לביתו של ראש העיר, או שמא יש להשאירו על משכבו בשלום עד לבוא פסק הדין.
עוד הם שואלים עצמם מה ייעשה לספר שהשלושה חפצים ביקרו, נשמעו צעדים רבים במסדרון ועד מהרה התדפקו ונכנסו אל החדר לא פחות ולא יותר אלא שלושת הגיבורים של שמען נייזל ראש ישיבת זוקף כפופים. הלא הם: יצחקל שטותנגרם, זליג המלשן והאדון הנכבד אברום שרקן שנכבד בשלושה ואליהם הוא בא.
*
מה קרה? מה ההתכנסות הזאת שאל בחמת זעם בידלובסקי מנהל כללי, ואני קברתי ראשי עמוק עמוק בכיסא לבל תחזינה עיניי בשוב המנהל הכללי את שיבת צִיוּן השעה על ישבניהם של השלושה.
באו כדי להתנצל על עניין של טעות שנפלה עליהם שלא במתכוון אמר שימען ניזל ראש ישיבת "זוקפי כפופים".
מיד נפקחו לו עיניו לאליעזר בידלובסקי ואוזניו הפיליות האדימו.
"ובכן! נסכית ונשמע" אמר.
"מסתמא לא בעניין נומעראָלאָגי עסקינן. אמר שימען נייזל ואפו מסתכל לפניו. "
"מה אתה אומר?!"
"מסתמא בעניין כינוי שם גנאי לחבר עסקינן"
"מה אתה אומר" ?! נתרכך קולו של המנהל הכללי אך ברגע הפך כולו ואמר:
"ובכן!"
"ובכן מה?" אמר שימען נייזל שהבין כי את אשר יגור לתלמידיו אכן בא להם.
"הבה ונראה בשעה. כל ישבן ושעונו אמר ורמז להגיש אליו את העגול והרחב שביניהם זה של יצחקל שטותנגרם שעלה אצלו בגורל כראשון."
נתבהל יצחקל ורץ אצלי לראות בי כמושיע.
"מה חטאתי ומה אשמתי הרי לא אני הוא בעל ההמצאה." אמר בקול מתחנן. "
"אלא מי?" שאלתי.
הביט אל זליג המלשין ומיד העביר מבט אל אברום המלשן ולא ידע במי יבחר הפעם אך את עורו היה נחוש להציל.
אשר על כן אמר:
"אלו שניהם בעלי השינים."
"מה רוצה אתה לומר?" סובב לו אליעזר לאוזנו והרימו מכריעתו אל מול עיניו המצפות כבר לראות את שעתו של זה על ישבנו החלקלק.
"לא כלום רק שזה יש לו שין בכינויו וזה יש לו שין בכינויו."
"נו , אז מה! אמור מי הוא זה ואי זה הוא שידו במעל. זאת עליך לאמור ובזה הרגע אמר לו אליעזר בקול השטוח המקעקע הצפרדעי שלו.
בימינו הצביע על זליג ובשמאלו על אברום.
"שניהם?" אמר אליעזר.
לא אמר דבר אלא השמיט ימינו כדי גרוד הראש וכך העלה בגורל את אברום השרקן.
בא אליו אליעזר בלחייו האדומות ובעיניו הלהוטות ורגליו מחישות מהלכן בעקומת ימין ושמאל שלהן. נזכר זה שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וביראתו כי רבה החל לנוס אל סביב לשולחן כדי להציל ישבנו מהלכאותיו של זה.
שהרי אליעזר בידלובסקי ידוע בהכאותיו המלבבות חיבה ואהבה על ישבני תלמידי ד' ישיבה. והרי מכה הוא דרך כל עצמותי תאמרנה ושמו כבעל מלקה יצא עד מרחבי ישיבות ישראל. ואף תעודה הועידו לו תלמידיו במקום של חדר בחדר ובה נכתב בערך בזו הלשון מאליעזר ועד אליעזר לא קם מלקה כאליעזר. בזרוע רמה וביד נטויה יאחז בשבט וכה יכה עד יצעק השייגץ. כך בערך רשמו לו תלמידיו בתעודה שאותה הועידו ליתן לו עת יצא סוף סוף לאמור בשפתם פּענסיע.
בין כה וכה פתח השייגץ את הדלת ונעלם במבוא המדרגות. כך נותרו שניים בחדר: האחד שאין עמו עוולה והשני אף הוא טען על היותו צח כטליה תמימה.
אשר על כן ריחם אליעזר על ישבנן של אלו ופטרם מעליו. אך האמת שלא משום אהבת מרדכי עשה זאת , אלא משנאת המן שרצה להיפטר מאלו שנים ניצים מעליו לקחת חלקו ושלום עליך ישראל.
"ועתה מר טוביה גלצר, שהבנתי את כל מהלך העניינים מתחילתו ועד סופו לרבות אמצעו וקצוותיו ועקיפותיו אולי יועיל לומר לי סוף סוף את עצתו אשר תגאל אותי סוף סוף מייסורי שהרי מה מבקש אני אם לא קורטוב אחד של דבש איזו שמחה קלה לכבוד חג שמחת תורה המשמש ובא וכבר מתנפל על שער עירנו." כך אמרתי לו לעומד עלי ואני מרכין ראשי וכובש תחנוני אל ציפורני רגליי המוסתרות מתחת לנעלי הכבדות. אותן ציפורנים, הנדמין בעיניי העייפות כמילים כתובות בספר הנסתר בתוך "נעלי הקבלה" שאותן קבלתי לכבוד חג הפסח, שמזה זמן כבר עבר אותנו לטובה.
מסתכל עלי טוביה גלצר בעיניו כאילו רואה אותי זה פעם ראשונה בחייו כאילו נפלתי עליו מאיזה כוכב עלום שם. מתבונן ואומר:
וכי לא ירצה ינוקא לשמוע את סופו של הסיפור זאת אומרת מה הכריע ראש העיר בין הניצים? וכי לא סקרן לדעת איך ומה ולמה ומי זכה בחלק הגדול ומי בחלק הקטן ואולי איש לא זכה כלל וכלל? והרי כל דרדק של בית רבו היה תופס אותי במכנסי לבל אמוש ממקומי עש שאהיה מספר לו את סוף המעשה. ואתה? שבוגר אתה מדרדקי המלמד לא תחפוץ לדעת אמת יוצאת לאור מה היא?
נו אמרו לי אתם רבותיי שהרי חכמים אתם להבין, מה הייתם עונים לאותו גבר בעמיו על דברים מתחננים אלו? וכי הייתם אומרים לו די שמענו אמרי פשר פיך ועתה אמור כבר עצתך בטרם נמות? נו מה הייתם אומרים לו כלך לך מכאן פטפטן בלתי נלאה? או שמא הייתם מעלפים נפשכם לעילפון מדומה עד שיעמוד מעליכם וישקה אוכם בצוננים למען השב נפשכם לחיים? ומשיראה בתרמית ירעים עליכם בקולו. או שמה הייתם נכנעים מרימים ידיים מוותרים על כל עצה ושתהיה הטובה ביותר בעולם ונסים כל עוד נפשכם בכם כל עוד כח ברגליכם הלאה הלאה אל מקום המנוחה והשלווה אל מיטתכם החמה. אך מה הייתם עושים אלו כמו שקרה אותי ניצב היה בפניכם אותו פסוק האומר והדרך פני זקן, וחברו האומר הווי מקבל כל אדם בסבר פניים יפות, וכן מכל מלמדי השכלתי. נו מה, וכי לא הייתם מעשים פניכם החמוצות אל חיוך יפה כאילו מקבלים את העומד מולכם בסבר פנים יפות. וכי לא הייתם מהדרים פני זקן העומד מולכם ושופך לבו לפניכם. שמא קבלת שפיכת הלב מצווה חמורה שבחמורה היא שמה קונה אני עולמי בשניים גם בשל שמקשיב לו וגם בשל שבקושי אני עומד על רגליי ומקשיב לו.
שמא יקבלוני בסבר פנים בגן עדן בבוא יומי - והלואי וירחק עד כמה שאפשר- ויאמר לי מלאך של קבלה אשרייך זלמן חייםשזכית לשבת באוהלם של צדיקים שכך וכך הקשבת לאותו טרדן וכיבדת אותו בבגרותו על אף וזקנו טרם צימח להיות כזקן החכמים.
ואני מתבונן בו ב טווויאַ – טוביה - הזה ובא לי לקרוא לו השלעכטיה (רע- יה ) ואני מרכין ראשי וקולי לא נשמע רק שפתי לוחשות "נו דבר כבר גלצר, נשמע ונעשה, רב טוביה רק במטותא ממך, דבר נא מהר יותר ולא בכובד לשון.
מזלי שכבד אוזן הוא לעת שמרבה בדיבור ולא שמע סיפא שבדברי שכן עלזו וריקדו בו לחייו מאודם ובא בדברים והבטיח לקצר ולהביא רק את עיקרי העניין והפעם דומני שעמד בדבריך שכך וכך אמר לי:
"מאחר ומיהרו לילך אל ראש העירייה, השאירו הספר במקומו בארון, ושכחו, משום מה, גם אותי בחדר. מה אומר לך זה בדיוק כמו ששכחו את דובשניות הדבש לפני לשונותיהם של דרדקי ד' בית רבן. ממש כמו שהשאירו המעיל לצד הכפתור או הכפתור ליד המעיל או הנעל ליד הגרב. הם הלכו ואני רצתי אל ארון הספרים. הם פטפטו דברי אהבה וידידות בשעריך ובתוכם איש רצה לחנוק את רעהו ואני שלחתי ידי אל כפות המנעול ובלבי רעדו החדרים.
סופו של דבר אשר שמעתי בדיעבד שבאו אצל ראש העיריה ופטר עצמו מהם כשאמר שכל מדע נומעראָלאָגי כלל וכלל לא מדע הוא ואינו בא בעצה אחת עם ספרי הקודש. ועוד אמר להם שאסור לאדם מישראל תלמיד חכם מבתי מדרשות וישיבות לבזבז זמנו בעיסוק בהבל על חשבון לימוד דברי תורה ועוד הוסיף להם כהנה וכהנה עד כי רצו לקבור נפשותיהם באדמה ולברוח ברגליהם עד כמה שיותר מהר מביתו.
הנה רואה אתה שאל סוף הסיפור כמעט והגענו והנה השכלת להבין מה גורלו היה ומה עתידו היה של זה הספר שלא רק שלא יכול הביא דמים לאדם אלא יכול להוציא ממנו דמים עד כי לא תישאר בו ואפילו לא טיפה אחת לתרופה וימות. ומה למדת שהנה אם לא היה ראש העיר פותח עיניהם להבין מה היא תורה ומה היא שכרה ומה היא עכו"מ ומה שכרה, אפשר והיו שופכים בסופו של דבר דם נקי ארצה שאפשר וברוב תאוות הכסף היו מנקרים זה את עיניו של זה כמעשה פלישתים בשמשון.
ועתה זלמן חייםינוקא הבן יקיר לי אפרים הנה עצתי לפניך."
ואני אומר לכם שברגע שהוציא גלצר משפט נחמד ואהוב זה מפיו כמעט ובא עלי עילפון, מתוך עינוג הנשמה. כמעט ונפלתי אל רגליו ונשקתי אצבעות רגליו הזקנות, יבלות שצימחו בהן, חצאי ציפורניו, וריחו של קרסוליו כהרף היו הופך באפי לריח ערוגות הבושם של גן השולמית.
ומה עצה שאלתיו?
"פשיטא היא .יוקח נא ספר זה אל ידיו ויראה אותו לאלו שייגיצים ששינו לו לשמו וכך יאמר להם:
הרואים אתם ספר קדוש זה ? ספר יקר המציאות הוא ספר השמות הנסתר של הקבלה. ובספר זה כל שמות בני אדם שרק תעלו בדעתכם מופיעים בו לרבות הזליגים למיניהם היצחקים והאברומים. ומול כל שם מניין ספרותיו בגימטרייאַ. זאת אומרת גימטריה בלשונם. וסכום הספרות. ובלחש מסיים הידוע רק למחזיקי הספר ובכללם לי, יכול אני לשנות חייו של אדם כך שבמלה אחת יכול אני להפוך זליג למזלג שיהא מונח על שולחני או לקילשון עבודה בגני יצחקל יכול אני בנקל להפוך למקל אול למוט או לרגל של שולחן משולחני, ואברום יכול אני להפוך בקלי קלות במילה אחת שאני אומר לאברה של ציפור בשובך ציפורי חצרי או לחזיר בדיר חזירים או לתנין במימי מדמנה שבגן החיות.
כך אומר לי טוביה גלצר שמש בבית מדרש "סומך נופלים" של אליעזר בידלובסקי מנהל כללי ומגיש לידי את הספר שלוקח על דרך"טעות" מארונו של המנהל.
"ואם לא יאמינו לי?" אני שואל אותו.
"אמור להם אני נתתיו בידך. ואני שלחתיך אליהם."
"ואם בכל זאת לא יאמינו לי?"
עשה בפניהם , כמשה בזמנו , קסם. ומשיראו הקסם יאמינו. והרי בקי אתה בקסמים הלא כן ינוקא!?
"אמנם כן."
"ועתה רוץ ואמור כי הנה היום עוד גדול ועוד רבה המלאכה ועד הערב צריך אני שיחזור הספר למקומו."
"ואם יקדימו ויחזרו האנשים מבית ראש העיר? הרי תיפול אתה וגם אני עמך." כך אני אומר ומביט בעין אחת מעריצה ובשנייה מרחמת על השמש מבית "סומך נופלים".
הם לא יקדימו כי שלחתי אחריהם את וולוועלה זעירא להודיעם שאין להם לחזור עד הערב כי הרבנית מנצלת ידיה הענוגות לניקיונות הבית לקראת החג הממשמש ובא."
"הרי לך דבר קודש שבא בעברה" אני אומר: "ומה יהיה עליך רבי. אני מוסיף ומרחם אותו בקולי.
"אין כאן משום עברה שהנה תעבוד שׂוּרֶה בֶּילֶה בניקיונות שהרי קבלה בשמחה את עצתי , שאמרתי לה שממילא עד הערב הם לא ישובו בשל עניין חשוב וכבד משקל שיש להם לברר עם ראש העיר , אי לכך כדאי לה שתנצל את הזמן למצוות הכנת החג זאת אומרת לניקיונות בית. עכשיו רגוע אתה ? " אומר לי גלצר ומוסיף: שהרי כל זה בחינת 'זה נהנה וזה לא חסר'
הנה עתה טול הספר ורוץ אל חבריך ואמור להם בלשונך דברים שאמרתי לך וכך תשיב עטרה ליושנה שהרי בתמורה לכך שלא תשנה להם שמם לחזיר תנין או ארנב יתחייבו לך בכתב שהם לא יעזו לכנותך בכינויים אלא בשמך זלמן חייםבלבד..
ולאחר מכן תשוב אלי אל בית המדרש ואני אמתין לך בחדרי לקבל את ספר השמות הזה."
כך אמר לי טוביה גלצר נתן הספר בידיי סובב גבו והלך כלעומת שבא.
*
אז מה אתם אומרים על כך? והרי חכמים אתם להבין שעד שהגעתי למקום הזה כמעט ופרחה לה נשמתי. ללמדכם שהדברים היפים בעמל רב נקנים. ואין דבר הבא מאיליו, כל דבר וסיבתו כל דבר ודרכיו. שאין המטרה באה מעצמה, אלא על ידי האמצעים. והנה אני זלמן חיים בנו של יוסל עקיבא לבית פולדרובסקי עומד עם ספר שמות מעולם הנסתר בידיי והנני הולך ובא אצל אותם פוחזים ממציאי שמות בשעריך, עלוקות של בית רבן, תולעי אשפתות המכנים ילדים טובים וזכאים בשמות גנאי הס מלהזכיר שמם.
וכך רואה אני את השלושה יושבים אצל עץ תאנה אחד בחצר הישיבה; איש מונח על כסאו ושלווה מבדרת שערותיהם ורוח חמימה ממתקת לחייהם באורה של שמחה. שהרי חג שמחת תורה בשער ופעמיו ניכרים בכל מקום לרבות משבי בוקר רעננים. ואני בא אליהם בגאווה ובבטחה עומד ומנפנף בספר שבידי עד עיניהם תצאנה ממקומותיהן, לברר ולידע מה מעשיי אצלם ומה כל עניין ספר זה שבידי.
נותן בי יצחקל שטותנגרם מבט שואל על מה מנפנף אני בספרי זה אל נגד עיניו, וזליג המלשין מנופף ראשו הנה והנה לפי תנודות הספר והשרקן אברום מביט בשני חבריו ושורק להם בפיו: " שִׁימוּ לב שִׁימוּ לב , שֵׁעָר הראש שׁלו שָׁשׁ אלי קרב."
"זה נכון" אני אומר. נגמרה ההילולה שלכם רבותיי. הנה הספר הזה שבידי הוא ספר השמות הנסתר של הקבלה. כל שם שמתגלגל על פני כדור הארץ מופיע בו כולל שמותיכם אני אומר ומראה אל נגד עיניהם דף מועתק כביכול של שמותיהם ומספר מול כל שם. מלה אחת שלי וכל אחד מכם יזכה לנשמת החיה אותה אחפוץ כי תכנס אל תוך גלגולו. קל לי לבצע את המשימה שכן יודע אני את שפת הסתרים ובקי ברזיה. ואם לא תנוח דעתכם מכך יכולים אתם במטותא מכבודכם לשאול את האדון טוביה גלצר ירום הודו שנטע חוכמת הנסתר הזאת בי.
"למה לך להרע לחבריך ועוד לפני חג שמחת תורה. אומר לי זליג המלשן."
" להרע? חס ושלום. לפרוע חוב? לא חס ולא שלום. אלא כן. לפרוע חוב אני בא."
"איזה חוב? מי חייב? מי חייב למי?" משיב יצחקל שטותנגרם.
חוב הכינוי שאתם מכנים אותי. חוב הסבל שגרמתם לי. חוב הייסורים שייסרתם אותי בהרהורי לילה על מיטתי. שהרי אין איש בארץ שיחטא ולא יקבל עונשו אם מידי הקב"ה אם מידי שליחו ואתם הרי בני אנוש כמוני ואינכם יוצאים מן הכלל. ואני , במקרה הנדון, שליח מצווה של הקב"ה להפוך האחד ממכם לחזיר השני לחמור והשלישי לתנין ממשפחת הזוחלים. שזה האחרון על רגליו המפלצתיות יהיה זוחל עד ייתש כוחו ויזחל על גחונו. וכל רואהו ירחק ממנו לבל ימות ולו רק בשל כיעורו. שמכוער הוא בלא שיעור ויכול אף כיעורו לפגוע באיש התמים ולהורגו נפש.סחי רפש ובוץ אלו מנת חלקו.
והשני הרי במלה אחת אהפוך אותו לחמור שיהא נוער בוקר וליל דורש מזונו, עשב שדה ולא שניצלים של בית המטבחיים ולא עוגות בקצפת, אלא מים עכורים מעופשים יהיה שותה ובעליו יהיה מכה בו כדי לקדמו ללכת בתוך מוסרותיו. חמור חמורתיים כזה כמו של שמשון. פני אדם במראה חמור ואוזניים כאוזניי המן ארוכות מתנופפות ברוח.
והשישי חזיר יהיה. חיית הרפש והבוץ. וסירחונו יגיע עד למרחוק. ויהיה מאוס על כל מי שיראה אותו. וכל חייו יצטרך לשמור לגופו לבל ישחט ויובל אל שולחן נדיבים שיטעמו מבשרו הרך.
אף לא כחזיר הוורוד של הנוצרים ייראה אלא כחזיר הבר המצחין והמגעיל.
צחק לו יצחק והשיב אחריו זליג המלשן: "הלבת מאה יוולד ילד?"
התבונן בעל השמחה – אברום השרקו- סביבותיו ההין ואמר לו לזלמן חיים. ומה אמת כי ספר זה יש בו סגולות? ומדוע שנאמין לך בכלל זה? ועוד לא שמענו מימינו שאדם הפך לחיה."
"ומשה לא זרק המקל שהפך לנחש?" וחרטומי מצרים שהיו מעיניים בספרים כדוגמת זה לא הצליחו להפוך גם הם מקל לנחש?" אל מה אתה מדבר מלה אחת ותווכחו שניכם אך יצחקל הופך לחזיר. אולי אף רצוי הדבר שתראו ותיראו.
השלושה היססו מעט ואף נרתעו קמעה לאחור.
עדיין לא האמינו ואף התלוצצו על חשבון יצחקל שהנה יהפוך זה לחזיר.
"אדרבה גש הנה יצחקל וראה איך במלה קבלית אחת שאומר יהפכו פניך אט לאט לפני חזיר. זאת אומרת לא ישתנו ולא כהו זה ממקורם אך כל מי שיביט בהם יראה פני חזיר נשקפות אליו וצחוקו יתגלגל מכאן ואילך במישור וברמה ולא ייפסק . יראה אותך השני ואף הוא ימלא צחוק פיהו יראה השלישי ואף הוא ימלא צחוק פיהו וכך יתגלגלו להם הצחוקים ויתערבבו זה בזה ותהום העיר. ועתה הן תבוא לביתך ויבוא מורא בלבך מהבט בדיוקנך בראי. ובכל זאת משהו ידחוף בך יאלץ אותך - כך לפי הכתוב בספר – להביט. ומשתראה פני חזיר מביטים בך מן הראי אפשר שתשיב נשמתך , מרוב חלחלה ופחד לבורא.
נו מה אתם צוחקים ממני צעק יצחקל וכי חזיר אני בעיניכם? יקום נא זליג המלשן ויעמוד.
"הא זליג?" אומר אני. קרב נא הנה עלם חמודות שכמוך. קרב נא ואומר לך מלת לחש אחת קבלית וכהרף עין תהפוך דמותך לחמור. וכל לחי שלך כלחיו של חמור החמורתיים של שמשון הגיבור. אלא שאתה לא גיבור תהיה אל שפן. חמור עם לב של שפן. וכל רואה אותך יצחק שהנה אברך ד'בית מדרשו של שימען נייזל הפך לחמור.
עומד זליג מלשין חיוור כולו ודוחף במרפקו לאברום שרקן שיטה וילך הוא.
"וכי למה אלך אני. הן אתה נקראת" אומר לו חברו בלשון חלקלקה.
"כי אתה הוא "בעל כינוי" ואם לא אתה לא היתה באה עלינו כל הרעה הזאת."
"אני?"
"לא הוא" מצביע זליג דרך הלצה על יצחל ואומר: "בודאי שאתה. אתה זה שבחשת ופשפשת ודרשת וחקרת וכינסת מועצת חכמים וקבעת ששמו בישראל של זלמן חיים יהיה.."
"שלא תעיז להוציא מילים אלו מפיך" צועק אני בקול. מלה אחת של כינוי ואתה הופך מיד לחמור גרם יושב בין המשפטיים." כך אני אומר ורואה כיצד דוחף זליג בידיו הגסות את חברו אברום השרקן קדימה אל מול פני.
"הה, אתה בעל מכנה." אני קובע לו עובדה שהיא קיימת מיסודה. "מה דעתך שאהפוך אותך לשרקרק?" אני אומר ומשם עצמי מתבונן בדפיו של ספר השמות שבידי. "הרי שרקרק יאה לך יותר מאשר שאהפוך אותך לתנין מצחין בעל לוע איומה כלועה של גיהינום . הלא שרקרק יתאים לך יותר. שהרי כל פעם שתביט במראה תראה פני ינשוף או תנשמת או שרקרק מביטים אליך משם. אדרבה בחר לך אחד מאלו ומיד אני ממלא רצונך כדבעי."
מביט בי אברום בעיניים נוקשות , נושא ראשו בגאווה ואומר: "אדרבה הפוך אותי למה שתרצה אפילו לפרפר." אני רוצה לראות עד כמה פיך ולבך שווים. "
"בשמחה. בשמחה רבה אעשה זאת כבר מיד כנגד עיניי חבריך אהפוך אותך לעש שאפשר כהרף עין לתופסו ולמעוך אותו באצבע אחת. אך דע לך אברום השרקן שלהחזיר אותך למצבך הקודם לא אוכל. בכל פעם שתסתכל במראה תראה פני עש מכוערים מביטים אליך ממנה וכנפיך יפרפרו פרפורים כאלו המזכירים פרפורי גסיסה. ואתה לא תרגיש בכך אך כל מי שיראה אותך ברחוב יבחר ממך משום פני העש שילבשו פניך. והם יראוך ואתה לא תראה עצמך. אך זכור את הנעשה אין להשיב המוכן אתה. אז קרב נא הנה."
"רק רגע!" עוצר אותי טוביה גלצר שכאילו במקרה עבר במקום. "אני אוסר עליך לעשות שימוש מעשי בקבלה. הב לי את הספר והשלושה יבטיחו בפני כעד שיחדלו מלכנות אותך בכינוי, ואני אהיה ערב לך. על דברתי.
הנה בא טוביה המדבר בשבחי הקבלה והספר והניח את הנדבך האחרון לאמונה. שהרי איך שיצאו הדברים הללו מפיו באו הם מיד ונכנסו במוחותיהם הצרים של אברכי ישיבה אלו, והיפכו בהם כבמטה קסמים להאמין לכל דבריי. הנה כי כן התנפלו בדברי חרטה וסליחה וכפרה והבטיחו בפני ובפני גואלי איש אמוני מר גלצר שהנה יותר לא יזכירו את השם המפורש בפני.
"איזה שם מפורש? שאל אותם גלצר.
" חָיֶה גוּצבָּה" ההין ואמר אברום השרקן.
מיד בא לו שרקרק מאין שהוא, התיישב על זנבו והוא מתנועע על ענף של עץ ברוש אחד, ומקורו מופנה אל מול פניו של אברום השרקן.
נבהל אברום נבהלו חבריו וראו שאכן ישנם דברים בגו' מיד הפיל עצמו אל הארץ והתחנן שלא יזכיר שוב את השם הזה הס מלהזכיר אלא יקרא לי בשמי הוא וחבריו לאמור זלמן חיים. שם אותו נתנו לי הורי.
אותה שנה חגגתי בשמחה את חג שמחת תורה שפתח את שערי העיר ובא אל משכן הקודש.
ממרחק שמעתי שלושה מחברי מדברים זה אל זה האחד והוא אברום השרקן מבקש מחברו יצחקל שטותנגרם שלכבוד החג ינצור פיו ויפסיק להפיץ שטויות על כל עבר. פונה יצחקל אל זליג ומוכיח אותו על כי הלשין עליו ועל דברים שאמר בפרהסיה. וחוזר ובא זה אל אברום השרקן ומבקש ממנו לחדול מלשרוק בשין שבפיו שרק כך אפשר יהיה להגיע לקץ הימין של בריאת הכינויים.
ואמנם מאותה שמחת תורה ואילך פסקה לה תופעת כינויי השמות בקרב קהילתנו וספר השמות הנסתר הוחזר אל מקומו משכנו בארון הספרים הסגור של אליעזר בידלובסקי ושלום ושלווה באו להם לאנשי קולסלקובסקה.
אפילוג
לימים שקד טוביה גלצר על לימודיו ובשעה טובה ומוצלחת עם הגיעו לגבורות הפך לראש ישיבת "שמות בני ישראל" בעיר הצבי הקדושה היא ירושלים. אליעזר בידלובסקי מנהל כללי המשיך הלאה לשמש ברוב הדר וכבוד בישיבתו" זוקף כפופים" ושמו יצא למרחוק כמומחה בכל שקשור להיות בורר בענייני ממומנות, ואף נשמע ב ערי יהודה ובחוצות ירושלים שלימים הפך ממעמד של פשוט עם למעמד של גביר שכספו נטף ונזל כמים מכל שרוול מעיל שלבש לו.
שימען נייזל הברוך, נפל למשכב ואף היה צורך להבהיל אותו לאַמעריקע שיבוא אצל רופאים מומחים. אלו עשו לו תיקון דרבנן והחזירו אותו לישבתו כשהוא ישוב על כסא גלגלים. כך המשיך לשמש כרב ישיבה קטנה זו עוד שנים רבות.
רחמים זגג המשיך במלאכת ה היפּנאָסיס שלו ועשה חיל גם מחוץ לעירו. סימן טוב הצבעי נשאר כשהיה סייד בן סיידים אך בכל זאת התברך בשתי ידיים טובות שהביאו לו פרסה לא רעה בכלל. גרשן דער שניידער החייט עוד המשיך להאמין בקיומן של מעות הנוטפות מספר השמות וביקש לא פעם לגשת אל דפיו הצהובים. בידלובסקי לא התנגד. אדרבה אם תצליח להוציא ממנו ולו פרוטה אחת אבוא ואשב עמך עליו. ועשה לו גרשן מנהג, פעם בשבוע לבוא ולישב אצל לשכתו של אליעזר בידלובסקי ולעיין בספר השמות הנסתר שמא תבוא עליו יום אחד ההארה.
יש אומרים הוא יושב על הספר עד היום הזה.
