אני עולה במעלות של פעם, בא אל הדלת של פעם. כל כך קרוב אני, עד כיחש אני את הימים ההם נוגעים בי, עוטפים אותי ברכות ענוגה פריכה, נושמים אותי , לוחשים אותי אל דממה קודרת של פעם.
כל כך קרוב אני כאן, מאחורי הדלת החוצצת. מאחורי התמימות השתוקה היפה... ולרגע, שואל אני עצמי מה הם שישים ושמונה שנותאור לכאורה, לעומת שנות הנצח?
אני זוכר שרב שפוך על רצפה של אחה"צ באולם הכדורסל ב- י. מ.ק.א. מאווררים חוּמים נלחמים בָּחוֹםבְּחוֹם ובלהט. תמונות בוהות בחלל, דוםממקומן, והחלל איננו מלא. האוויר מבשם את עצמו בריחות ילדוּת תמה, ועדיין חם.
עצבות שטוחה יורדת עלי,אולי בשל קדרות הכתלים מכוסי וילונות כהים, אולי בשל התפשטות האמון העצמי הלאה ממני, ולבישת תכריכי החידלון הרטוב, העשויאריג משי רך מחוטי שתי וערב של תום וערגה.
בשקט החם הזה, אפשר היה לחזות, לכמוה, להתענג על עצבות שוררת במבואחשוך של אושר רדום.
כולם שוכבים על רצפת עץ של עקבות נעלי כדורסלנים. חלקם על סדינים, חלקם מצלים בגופם עלטביעות המשחק מאמש. רק רגלי מקופלות אל תחום ישיבתי התמהה ועיניי כחלוצות לפני,רואות עיניים כחולות יפות וזנב סוס בלונדיני, אשר בכל תנועה ותזוזה מתיז אל לבי ניצוצות אושר עטופי עצב נוגה. ותוכם,דרקוני אש זעירים נוגעים בעדנות בנפשזעירה, אוהבת ,רגישה.
היא היתה חברה "בקבוצה לעזרת המדינה" שהוקמהבכתה. ואני לא ידעתי מה קשורה המדינהלילדי כתה גימל, ומה כבר תעשה הקבוצה. ובכל זאת שמחתי להצטרף, שהרי אזכה לראותה גם בשעות שלאחר הלימודים. אותה שעה, לאהיתה לי מתנה יפה מזו.
בשעות הערב פוגעת היתה השמש בעיניה שזהרו באור יקרות והיו לי כשתישמשות מעלפות נפש. זה קרה בישיבת הקבוצה במרפסת קומה ראשונה רחבת ידיים, מריחה אתריחה היסמין מחצר, עתיקת יומין,שמנגד. והאוויר טוב היה ורך, מזכיר לי את רכות הסוכר האוורירי הצמרי וורדרד משהו, על מקל,שכל כך אהבתי. אבני המרפסת נעימים היו למגע דומה פלטו הן את שארית החום שאגרו מן היום הגווע. ועדכמה שהתקרבתי עדיה, דומה היה לי שהלכה זוהמרפסת והתארכה... זנב סוס וכחול על רקע לבן, שפתיים ורודות עדינות ורכות ומעל הכלחיוך של זהב שאינו חוסך עצמו להיראות. באופק משוכים היו קווי מתאר למקום בו תשפוךהחמה צבעיה, עוד רגעים מספר ילבשו פניה היפים חיוורון ערב נוגה, ותוגה תמלא שוב אתכולי.
*
אני זוכר בדידות כמו היתה הולכת וקרבה אלי, קרבה ונסוגה. מפחידה משהו, ובכל שהיתה מתקרבת הייתי חושש מפניה. ובכל זאתהיתה בי איזו שהיא מועקה בלב. עיניי נחות היו על רצפת העץ החלקה, ובוהַק העץ נגד קו החלון הפתוח קמעה, עורר בי חשש מה. לאידעתי טיבו. זה היה אור מיוחד "אצילי"משהו, בוהק, אך שונה מהמוכר. חד היה, ברור ונהיר מן הקודש. מבשר רע , מעצב עצבות,מתיז אורות סמויים של תוגה. עוד ישוב הייתי ,מזרחית ,אל מקומי, מחפש פרצהבמחשבות אל הטוב הרוגע , אך העיניים. העיניים האלו, היו מביטות בי, מאין שהו מביטות. לא חסות י, אף לא על חלקה קטנה אחת שְלֵוָוה בלבי.
במה ריקה עמדה בקצההאולם. חסרת ססגוניות תלבושות ורעשהשחקנים. יפה היה לי לראות שבסופו של דבר העולם ריק מתוכן.. ואני ילד בכיתה גימליושב, בוהה, חושב ומרגיש... ובכל זאת גבוהה היא הבמה מעל מפלס האולם.
והיא - פרח זקוף קומהוקטן. מביטה מרום קטנות קומתה, וכל הגבוהים שסביבה מתגמדים ברוחם כלפיה.
הזמן נמתח על רצפת האולם, מושך את לבי במיתריו, הלאה הלאה , במיסוך החום הזה, בדרך כיסופיםכסופה אל מבוא הבל פיה, אל ורדרדות אהבתה.
*
לבסוף היתה נופלת החלטה על אותה המרפסת. מרפסת האבן, אצל החברה מכתה גמל.
" יש לעבור בחנויות אטליז בעיר, למחות ולגעור בקצבים המוכריםטָרף. וכן לדאוג שהבשר יהיה כשר".
מה לי ולכל זה? ומה זה קשור לעזרת המדינה?
"השמועות, כך אומרות, שבאטליז ברחוב בן הלל מוכרים טרף!"כך אמר מוטי.
"נכון! גם אני שמעתי כך" עונה לו רבקה.
"האם נתחיל משם?" שואל איציק.
אני נבוך. והרי האטליז הזה שייך לאביו של שכני לבית וחברי הטוב ביותר סְיוֹמָה. איך אעז פני לבוא שםבטרוניה והאשמה. אני!? לא אעשה זאת לעולם.
נערכת הצבעה. די בארבעידיים קטנות אשר יתרוממו מתוך השש כדי שההצעה תתקבל. והיא, רק היא יכולה לשנות פניהדברים. שהכל שומעים לה, הכל מכבדיםמילותיה. היא התלמידה הטובה ביותר בכתה!
הערב קודר על קיר המרפסת וצללים פושטים הלאה בין הרצפה אל סף הקיר.עני אני בדעותיי, מעין נספח לא רשמי בקבוצה רשמית מאוד. ובכל זאת קיבלתי על עצמילעשות כל שתצווה עלי לעשות. הן את קרבתהחיפשתי, ובלעדיה מה לי ולכל הקבוצה המטופשת הזאת."
*
אז ראיתי מנוחה זורמת אטלאט מבעד תחתית דלתות האולם הגדולות, מנצלת כל חריץ אוויר נפער, בין משקוף לרצפה, לצאת מדממה חנוקה אל אוויר העולם.
תכף יצלצל הפעמון וג´וני המדריך יבוא להעירנו. ער הייתי כל אותההעת, עדיין ישוב במקומי ברגליים שלובות מתבונן בכח עיניי סביבותיי.
והנה, לבשה רצפת אולםהכדורסל חיים, שילדים נעו במקומותיהם, נתעוררו קולות ורעשים. ולכשיצאו ממקורותיהם לא פסקו, אף הלכו וגברו. דרכו רגליים את פיסות שארית הדממה ובאו בדברים פיות. והקולותרמים גבוהים אף צרחניים משהו. נתקלקלה שחרית אהבה.
*
עוד מעט קצת וארד במעלות מטה, אל סף המעלות הנושק לרחוב. אתמהמה מעט, אולי ,רגע, אביט לאחור , אולי אראה נצח וממנו שתי עינייםכחולות מביטות אלי וחיוך רחב מתחייך לו מתחתיהן, דליה אז אומר לעצמי: דליה, הילדהשל פעם.
