ניתוח ספרותי של סיפורי חכמים  כפי שמופיעים במקורותינו  (תלמוד ,משנה , מדרש וכו')

מאמר ראשון: הסיפור על עקביא בן מהללאל  שהעיד ארבעה דברים

(עדויות פרק חמישי משניות ו' ז')

1.     הקדמה כללית לסיפור התלמודי:

כאשר אתה בוחן את סיפורי התלמוד, לא מן הנמנע הוא שפריטי הסיפור שישמשו בידך בבחינתך, שותפים יהיו לאחדים מהם. דהיינו: ביטויים חז"ליים, סגנון ולשון, שיבוצים יוניים. אלו ואחרים, עשויים להופיע בסיפורים שונים ודרך בחינתך אותם תהיה זהה מסיפור לסיפור. יש והכללים יהיו זהים בכל בחינה שהיא בסיפורים. למשל: מציאת הנוסח הספרותי הנכון, המעלה אחדות פנימית נאותה מבין הנוסחאות השונות. הכלים לבדיקה כזו: כתבי יד, דפוסים, דקדוקי סופרים וכו..

 אך למרות אותה עבודה טכנית, גרידא, שאינה אלא בבחינת יסוד להבנת כל סיפור וסיפור, למרות פריטי סיפור משותפים, עדיין הסיפור התלמודי שומר על יחודו מבחינת החידתיות שבו. שכן, כל סיפור וסיפור הוא בבחינת חידה לכל המעיין בו בפעם הראשונה, ולכל סיפור וסיפור יש את היופי שלו.

החידה נובעת מעצם הצורה, שהיא סתומה בדרך כלל ומוטל עליך לפצחה, כדי שתגיע לנקודת המוקד – לכוונה העיקרית. הסיפור כהווייתו, יש ויראה בעינך פשוט, אך כשתשאל עצמך לשם מה הובא הסיפור ומהי מטרתו וכוונתו, או אז, תעלה בפניך החידה. הדרך לפתרון החידה, ארוכה היא. אבן יסוד לה הן שאלות אטיולוגיות המוסברות על פריטי הצורה. מהצורה אתה יורד לתוכן , לאחדות הפנימית ולפתרון החידה – מטרת הסיפור, הגיבור ועיצובו וכל הקשור בכך.

היופי נובע מאותה מחרוזת מילים הקשורות קשר איתן זו בזו, וכולן יחד יוצרות מסכת אומנותית ספרותית מופלאה של אחדות פנימית, המביעה נושא רעיוני מסוים.

ברם, ישנם סיפורים, שבשביל להגיע לאמת שבהם עליך לדעת, לאיזה פריט סיפורי, מהמערכת הצורנית, אתה צריך להתייחס תחילה. אותה חידתיות שבאותו סיפור, נובעת דווקא מאי הבנה ראשונית של אותו פריט סיפורי מסוים שכל אותה מחרוזת, שזורה סביב צווארו. שכן כשם שאתה פוגע באצבעך בפריט מסוים במשחק הדומינו והתוצאה היא שכל שאר הפריטים נופלים בשרשרת לפניו, כך גם בסיפור התלמודי יש ועליך לפצח פריט סיפורי אחד, כדי שתבין את הסיפור שאם לא כן, יישארו כל שאר הפריטים אילמים וככל שתנענע בהם הם לא יגלו לך רזיהם.

מן הראוי לציין שכל מילה חשובה במסגרת המשפט התלמודי. מקומה במשפט, הקשרה במשפט והתמונה הכללית וכן הקבלתה או זיקתה למלים אחרות במשפט זה או אחר שבמסכת רעיונית בעלת אחדות פנימית אחת.

נוסח הטקסט לנוחיות הקורא: (עדויות פרק ה משניות ו' ז')

משנה ו'

עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ושלא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יהיו אמרים: בשביל שררה חזר בו. הוא היה מטמא שאר הפקודה ודם הירק; וחכמים מטהרין. הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו; וחכמים אוסרים. הוא היה אומר:אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה המשחררת; וחכמים אומרים: משקין. אמרו לו: מעשה בכרכמית, שפחה משחררת שהיתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון. אמר להם:דוגמא השקוה. ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו. אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא נתנדה! שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. ואת מי נדו? אליעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים; וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו; מלמד שכל המתנדה ומת בנדויו, סוקלין את ארונו.

משנה ז'

בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו: ולמה לא חזרת בך? אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים, והם שמעו מפי המרובים; אני עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתן; אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרבין, מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין. אמר לו: אבא, פקד עלי לחבריך. אמר לו: איני מפקד. אמר לו: שמא עלה מצאת בי? אמר לו: לאו, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.

1.     עקביא בן מהללאל ניתוח לשוני ספרותי

הסיפור פותח בסימן ציון השם "עקביא בן מהללאל (בן דורו של פילון חי סמוך לזמנם של הלל ושמאי).

עצם ציון השם שלו בראש הסיפור, כבר מפנה תשומת לבנו אל גיבורו של סיפור זה. מאידך, ציון העובדה שעקביא העיד ארבעה דברים מאפשרת לפתוח את הדו שיח הראשון בסיפור בדברי חכמים. עובדה זו, שחכמים פותחים ועל עקביא מוטל לענות, מצביעה כבר על גיבור הסיפור מחד, באופן ברור, וכן מעלה את המתח הדרמתי בעימות שבין חכמים לעקביא.

ביטוי של המתח הדרמטי עולה מעצם השאלות הנשאלות מן הסתם בפינו: מה הם ארבעה הדברים שהעיד? מה ערכם וחשיבותם בעיני חכמים עד כדי שיבקשו ממנו שיחזור בו? ואף אנו מעוניינים לדעת, האם יחזור בו? אולי כן, אולי לא… הקיטוב שבאופן ניסוח שאלתם של חכמים, מגביר את המתח: ממה נפשך, אם יחזור, יהיה אב בית דין (משרה כה רמה) ואם לא יחזור מה אז יהיה? כלומר שאלתם של חכמים בעצם ניסוחה, מעמידה את עקביא במרכזו של עניין כשסביבו סובבות השאלות: האם יחזור, האם יהיה אב בית דין, מה אם לא יחזור, מה ארבעה הדברים שהעיד, ועוד..

בבדיקת ניסוח הדברים  נראה, שבמשפט ראשון כתוב "העיד ארבעה דברים" ובמשפט שני (של בקשת חכמים) כתוב "חזור בך בארבעה דברים" האם לא טוב יותר היה לנסח בפעם שניה "עקביא חזור בך ונעשך אב בית דין לישראל" מאשר להזכיר שוב את ארבעה הדברים באופן ניסחו בקשת חכמים? התשובה לכך היא לא! והנימוק להזכרת ארבעה הדברים פעמים הוא: שבעוד ש"ארבעה הדברים" המוזכרים בפתיחה קשורים ל "העיד" הרי ש"ארבעה הדברים" שבבקשת חכמים קשורים ל "היית אומר" בכך יש הבדל משמעותי שבהזכרת "ארבעה הדברים" במשפט הפתיחה להזכרתם במשפט ב' – בבקשת חכמים. 

אני מציין עובדה זו כדי להראות עד כמה חשובה כל מלה ומלה במסגרת המשפט התלמודי, מיקומה במשפט, הקשרה במשפט ובתמונה הכללית, וכן הקבלתה או זיקתה למילים אחרות במשפט זה או אחר שבמסכת רעיונית בעלת אחדות פנימית אחת.

עקביא העיד ארבעה דברים  - זה עתה העיד.

היית אומר ארבעה דברים  -   היית אומר, אולי עתה, תאמר אחרת?

דברים אלו יהיו בהירים יותר אם נבדוק את בקשתם של חכמים, וכיצד היא מתקשרת לעדותו של עקביא. השאלה היא האם חכמים בטוחים שעקביא יחזור בו, או שהם רוצים ומקוים שהוא יחזור בו. "עקביא, חזור בך" זו לשון רכה של בקשה המבטא את רצון החכמים שעקביא יחזור בו.[1]

אשר ל "היית אומר" אפשר להקשות מדוע חכמים נוקטים בלשון זו  והרי עקביא אמר אותם גם עתה, בהווה! שהרי זה עתה העיד בפניהם ארבעה דברים!?  התשובה: החכמים בכוונה נוקטים בלשון רכה מאחר והם מצפים לתשובה חיובית ממנו. לפיכך מעוניינים להדחיק את ארבעה הדברים שאמר לזמן העבר ומבטאים בכך את רצונם שיחזור בו. דומה כאילו והיו רוצים לומר לו: היית אומר, אולי עתה, תאמר אחרת?

המספר האומן:

לדברים אלו יש השלכה גם מכיוון נקודת ראותו של המחבר, המספר.

המספר בכוונה משתמש בלשון עבר והווה כדי ליצור את הקיטוב ולהגביר את המתח הדרמטי שבסיפור. המתח שנוצר כאן בין הזמנים: "עקביא חזור בך" הווה  לבין "היית אומר" עבר, כתוצאה מפעולה ספרותית מחוכמת המצביעה על המחבר האומן.

"עקביא חזור בך" עתה, עכשיו, לשון בקשה המעידה על רצון וספק מצד החכמים שיחזור בו, ו "היית אומר" שנינות לשון מחוכמת של ניסיון הדחקת 4 הדברים מעקביא ע"י חכמים תוך ידיעה של כל הנוכחים שהוא – עקביא, אמר את הדברים זה עתה, ולפיכך ידיעה ברורה של חכמים שלא יחזור בו. ניסיון נואש זה מצד חכמים להתחכם בהדחקת הדברים יש בו משום נתינת כבוד לדמותו של עקביא בן מהללאל על ידם.

לאחר בקשתם היינו מצפים שעקביא יענה בתשובה של כן או לא. אך הוא עונה מן תשובה כזו שהיא לא רק עונה ומבטלת את האפשרות של "היית אומר" אלא מונעת מהחכמים כל דרך שהיא לענות לו. יתר על כן, תשובתו יוצרת סיטואציה חדשה של שני הצדדים העומדים זה מול זה ושניהם שותקים. מחד גיסא חכמים, שאינם מסוגלים לענות ולהשיב על דבריו החריפים של עקביא מוכים ושותקים. מאידך גיסא, עקביא סיים את דבריו ויוצא כמנצח. תשובת עקביא לא רק חוסמת דרך כל שהיא מצד חכמים לענות לו, אלא בד בבד עם זאת, שהיא מעלה את עקביא היא מורידה את החכמים. מתשובתו של עקביא, יוצא שקירבת האלוקים חשובה לו מקרבת חכמים, ולפיכך: אתם שוטים ולא אני. כי זו שטות לבקש ממני שאהיה רשע בפני המקום ואלך לצידכם. וכן יוצא מדבריו שהוא מנסה להתקרב לאלוקים ואלו הם, מנסים להרחיק אותו ממנו.

(אלוקים ---עקביא  ---  חכמים ).  כלומר, מנקודת ראותו של עקביא החכמים שוטים. הם עצמם שותקים [2] וע"י השתיקה הם מעמידם עצמם באור מגוחך בעינינו , שכן הם מאמתים את דבריו של עקביא. בשתיקתם הם מעידים שבקשתם היא חסרת כל תוכן לגבי ר' עקביא. 

המלה מוטב[3] הפותחת את תשובתו של עקביא הוראתה היא – אני מעדיף במקרה זה להיות שוטה וכו' אך איני צריך להיקרא שוטה. ומדוע איני צריך להיקרא שוטה? מאחר ואתם שוטים שמנסים להרחיק אותי מאלוהי. וכל זה כל כך למה?  מאחר ולפי תפיסתו של עקביא הדברים ששמע ושאינו מוכן לחזור מהם הם דיברי אלוקים חיים. ומדוע אני מעדיף – כי אינני מוכן לחזור בי מדברי (ששמעתי) ואפילו צפוי לי חרם כתוצאה מכך.

מה היא בעצם תשובתו של עקביא בן מהללאל? כדי לענות על שאלה זו, נחלק את תשובתו של עקביא לפרטים המרכיבים אותה ונשתדל להבין את הקשר הפנימי שבין פרטי המשפט. (אגב כך נעמוד , מן הסתם, על צדדים ספרותיים אמנותיים בדרכו של המספר התלמודי.)

א.      מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי  - אם אני לא חוזר בי.

ב.       ב. ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום – אם אני לא חוזר בי.

ג.        ג. שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו  - אם אני חוזר בי

 מה יהיה מצבו של עקביא לפי משפטים א' ו  ג' בעיני חכמים?

 במקרה ועקביא לא חוזר בו – שוטה בעיני חכמים.

במקרה ועקביא חוזר בו – היו אומרים בשביל שררה חזר בו.

כלומר: בשני המקרים עקביא יוצא בהפסד בעיני חכמים. אם יחזור בו ואם לא יחזור בו. בכך הוא מעמיד את החכמים במצב מגוחך; כך שבקשתם שיחזור בו מאבדת את תוכנה. בבחירה שבין שתי האפשרויות מעדיף עקביא את מקרה א' ובכך מורגש הלעג לחכמים, הנובע מעצם ניסוחם של דבריו. שכן, מוטב לי להיקרא שוטה, אולם יוצא מדברי שאתם שוטים שהרי אתם רוצים שאחזור בי ואהיה אב בית דין אולם למעשה אתם מציגים בפני בקשה שאם אמלא אותה ואם לא אמלא אותה אצא נפסד בעיניכם.

כאן נשאלת השאלה הסמויה בפני חכמים, האם אתם באמת כל כך חשובים שעלי להיכנע בפניכם, האם אין משהו שהוא חשוב ממכם בעיני? על שאלה זו עונה חלק ב' שבתשובת עקביא בן מהללאל.

"ולא ליעשות שעה אחת רשע בפני המקום" משפט הקושר את משפט א' ו ג' לאחדות אחת נפלאה ויוצר כאילו משפט ד' סמוי שהוא: " אם אני חוזר בי אני אהיה שעה אחת רשע בפני ה"

ומה היא אחדות זו?

א.      אם עקביא לא חוזר בו  -  יקרא שוטה בעיני חכמים.

ב.       אם עקביא לא חוזר בו  -  לא יהיה שעה אחת רשע לפני ה"

ג.        אם עקביא חוזר בו  -  יאמרו עליו חכמים בשביל שררה חזר בו

ד.        אם עקביא חוזר בו  -  יהיה שעה אחת רשע לפני ה'

כלומר, הרעיון העולה מהקשר הפנימי שבין שלושת חלקי המשפט הוא" שעדיף לעקביא לא לחזור בו, להיקרא שוטה בעיני חכמים ולא להיקרא רשע בעיני ה'

אפשר להמחיש זאת בצורת טבלה:

עתה נבחון כיצד עומד משפט ב' "ולא ליעשות שעה אחת רשע ליפני המקום" במסגרת שני המשפטים והשלכות התשובה להבנת העימות בין עקביא לחכמים.

אם אמרנו קודם שמשפטים א' ו ג' מעמידים את החכמים באור מגוחך ומציגים את בקשתם כבקשה שאינה מתיישבת עם השכל, הרי המשפט "ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום" הוא בבחינת "חוד החנית" של המערכת הכוללת של משפט א' ב' ג', והוא הוא שיוצר את הצורה הדו ערכית שבתשובת עקביא דהיינו: גם בעימות שביני וביניכם אתם שוטים, ןגם במשולש של הקב"ה עקביא וחכמים, אתם – חכמים, השוטים. השטות שלכם, היא לבקש ממני שאחזור בי ואלך אתכם וע"י כך אהיה רשע לפני המקום. וכאן יש להבין שאותם ארבעה דברים שעקביא אינו מוכן לזוז מהם הם בשבילו דברי אלוקים חיים. ששמע אותם בבית המדרש. כך נראה שעמידה איתנה והחזקה בדברים שקיבל מבלי לסטות אפילו סטייה קלה שבקלות, היא בשבילו דרך חיים והתקרבות אל מקור החיים – אל האלוקים. זאת כנגד תפיסתו את עמדת חכמים שמנסים להרחיק אותו מאלוקים. כלומר נוסף לכך שהוא משתיק בתשובתו את החכמים הוא גם לועג להם ומשתמעת בתשובתו נימה חריפה של תוכחה.

כיצד נראים הדברים מנקודת ראותם של החכמים.

החכמים מכבדים את עקביא אך אינם מוכנים להסכים לכך שאדם כמותו שנחשב לחכם בדורו לא ילך אחרי ההלכה של "אחרי רבים להטות., הם גם איתנים בדעתם שכן הדברים שלהם בעיניהם הם גם דברי אלוקים חיים, והם בטוחים שהצדק איתם, ונימוקם איתם – הם הולכים אחרי ההלכה, אחר ההלכה שאומרת "אחרי רבים להטות., הם מכירים את עקביא ויודעים שלא יחזור בו ודווקא בנימה הרכה שבפנייתם אליו " עקביא חזור בך" "היית אומר" מעידה על עמדתם היציבה בקשר להלכה וניסיון נואש (אולי משום הספק) למשוך אליהם את האדם הבטוח בכל נפשו שההלכה היא כמו שהוא שמע. (ברור שלביטויים אלו נלוות נימה של כבוד לאיש עקביא.)

השתיקה של חכמים לאחר הדו שיח הראשון מתבטאת ע"י כך שהמחבר מונה עתה את ארבעת הדברים שאמר עקביא ואינו עובר מיד לדו שיח השני.

ארבעה הדברים הם בעיני הקוראים: א. כפתרון לחידה מה הם ארבע הדברים שאמר עקביא. ב. יצירת אוירה של כעין נקודה אחרי דברי עקביא שבדו- שיח הראשון שמבטאות בכך סטאטוס קוו לגבי תשובת עקביא לחכמים. ג. הכנת הקוראים לקראת הצפוי בדו-שיח השני והבנת יתר של עמדת חכמים.

ארבעת הדברים נעשים עתה לגבינו משמעותיים לא בגלל המחלוקות שכן עניין המחלוקות לא מעניין במקרה זה לא את המחבר ולא אותנו. (היא בבחינת עניין שולי לסיפור) מה שחשוב בארבע המקרים הוא שהם כולם ארבעה מקרים חמורים ביותר של ההלכה. שלושה מהם דנים בענייני טומאה וטוהרה, עניין שבעיני חכמים באותו זמן היה כשאלת "חיים ומוות" ועל כך אי וויתורים. ועניין רביעי גם עניין חמור בדיני סוטה.

בכל הדיון בארבע המקרים אנו שומעים הוא היה אומר וחכמים..   וגו' דהיינו הוא – יחיד מול חכמים – רבים, והם – חכמים לא מסכימים אתו בכל ארבעת המקרים. כלומר ההלכה של אחרי רבים להטות ואי קיומה ע"י עקביא בן מהללאל מוצגת כאן במלוא חומרתה. המחבר בכוונה תחילה מעלה באופן חד משמעי עניין זה כאן דווקא לאחר "עקביא חזור בך" ו  "היית אומר, וזאת בכדאי להעלות את המתח ע"י העלאת הבעיה ההלכתית במלוא חומרתה. מאידך נוצר הרושם אצל הקוראים שרואים את עקביא כך: יכולת לחזור ולא חזרת, ועכשיו אתה מסרב ואינך הולך אחרי ההלכה. זוהי אומנותו המופלא של המחבר התלמודי שעל ידי זה שהציג דווקא כאן, את עניין ארבעת הדברים, יצר מן הרגשה שכאילו עתה נעשה המשא ומתן על ההלכה בין עקביא לחכמים, למרות שלמעשה משא ומתן זה נעשה עוד קודם – בפתיחה.

כאן, באמת יש מקום לדו- שיח השני שבין עקביא לחכמים. בדו – שיח זה פותחים החכמים. אנו הקוראים יודעים שעימות זה בין עקביא לחכמים יהיה חמור מהראשון וגורלי לגבי עקביא.

החכמים בטוחים למעלה מכל צל של ספק שעקביא בן מהללאל לא יחזור בו, לכן אינם מבקשים זאת ממנו. פניתם השנייה היא אפוא הבאת ראיה ממעשה שמעיה ואבטליון כדי לסתור את דבריו. ראיה מסוג כזה, אינה יכולה להיות אלא אמרה מחושבת ומכוונת שאחריה קיימת ההלכה של "בית דין מנדים על כבוד הרב" (ברכות יט א) שעשויה להופיע רק בתנאי שאתה מכיר היטב את הצד הצריך להשיב על ראיה זו. ומכיוון שחכמים נאמנים להלכה של "אחר רבים להטות" ואינם יכולים להסכים עם עמדת היחיד של עקביא, אין להם ברירה אלא להלחם בו בצורה כזו שתביא בסוף לנידויו[4].

לגבי הראיה שמביאים חכמים ותשובת עקביא, אפשר לומר שלמעשה יש כאן מחלוקת על דעתם של שמעיה ואבטליון כשכל אחד מהצדדים (חכמים ועקביא) מנסה להתלות במעשה שמעיה ואבטליון כדי להוכיח את צדקתו.

עקביא טוען: "דוגמא השקוה" כלומר הם עשו מן תחבולה שהיא חשבה שהיא שותה מי סוטה ולמעשה לא היו אלו מי סוטה. לפי דבריו יוצא אפוא, שלמעשה שמעיה ואבטליון ידעו ההלכה שלא משקין שפחה משוחררת. מכאן נובע שעקביא באותה דעה עמם בקשר לדין מה שעשו במקרה זה אינו אלא תחבולה מתוך שיקולים שלהם, ועל המעשה שעשו אינו דן אותם כלל. כלומר, עקביא אינו מתכון לגנות אותם (את שמעיה ואבטליון) אלא להתלות במעשה שלהם. לפיכך אומר הוא דוגמא השקוה. שאם דוגמא השקוה סימן הוא שאין צורך להשקות מן הדין.

חכמים מצדם גם מצדיקים את שמעיה ואבטליון. אלא שהם סוברים ששמעיה ואבטליון השקו אותה כיון שלפי ההלכה משקין. לפי זה יוצא, שדיברי עקביא אינם אלא דברי עלילה, זלזול ופגיעה בכבודם של שמעיה ואבטליון (דוגמא השקוה) ומאחר" ובית דין סוקלים על כבוד הרב" נידוהו.

המסקנה ההגיונית העולה מן הדברים היא שהסיבה האמיתית לנידויו של עקביא ע"י חכמים היא בזה שהלך נגד ההלכה של "אחרי רבים להטות" אך מכיוון שהשתיקם בתשובתו (בדו שיח הראשון) מצאו עילה כדי לנדותו ע"י זה שזלזל בכבודם של חכמים.

בקשר לעניין זה אפשר עוד להוסיף ולומר שתשובתו של עקביא באמת מנוסחת בצורה כזאת שאפשר להבין מימנה שלא התכוון לפגוע בשמעיה ואבטליון (כפי שבארנו כבר) אלא שאפשר היה לתפוס תשובה זו גם בצורה הפוכה מזו שעקביא התכוון לה. ואומנם כך תפסו החכמים את תשובתו וכך גם רצו לתפוס את תשובתו כדי שתהיה בידם עילה לנדותו. וזאת מאחר ולא יכלו להסכים עם אי ההודיה מצדו של עקביא עם הממסד של ההלכה של "אחרי רבים להטות" עקביא לעומתם, יודע בכל נימי נפשו שההלכה כמותו ולמרות שהוא יודע שבתשובתו יתכן ויחרימו אותו, הוא לא זז מדעתו ונשאר איתן וחריף בתשובתו.[5]

_________________________

*  *  * 

* 

בהמשך אנו שומעים דו שיח בין עקביא לבנו בשעותיו או רגעיו האחרונים של בן מהללאל. כאן למעשה ניתן ההסבר להתנהגותו של עקביא בעימות שהיה בינו לבין חכמים. וכאן, לפי הדו שיח שלו עם בנו, אפשר להבין את המקרה המיוחד של עקביא. עקביא נשאר יציב בדעותיו עד הסוף, ואף נותן הסבר להצדקת התנהגותו באותו מעמד שהיה בינו לבין חכמים: "אני שמעתי מפי המרובים.. אני עמדתי בשמועתי" כלומר, נטיתי אחרי רבים ושמעתי מהם. ומה ששמעתי מהם אלו בשבילי דברי אלוקים חיים אשר נטעו בי ואינני יכול לזוז מהם או להתכחש להם. ההדגשה כאן היא על השמעתי, בעוד שלגבי חכמים יש רק "אחרי רבים להטות, "שמעתי" לא מעניין אותם.

אולם, המקרה של בנו, שונה מהמקרה שלו. שכן, "אבל אתה שמעת מפי היחיד – ממני (שכן גם אומר לו בהתחלה: חזור בך מ ד' דברים שהייתי אומר) "ומפי המרובין" בבית המדרש. לכן המקרה שלך שונה מהמקרה שלי. בעוד שאני, לא יכולתי לזוז מעמדתי, בפניך קיימת הברירה.

עקביא מכיר בהלכה של "אחרי רבים להטות" אך לגבי המקרה שלו, הלכה זו רק מחזקת ומשמשת אבן יסוד ל שמעתי שלו. בעוד שלגבי בנו, הוא יוצר מצב בדיוק הפוך: השמעתי, כיסוד לבחירה של ההליכה אחר ההלכה של "אחרי רבים להטות." בגלל ששמעת מרבים, רצוי שתלך אחרי ההלכה, אך אינך חייב.

אכן דמותו של עקביא בן מהללאל לא משתנה, יציבות דעותיו בעינו עומד, ועניין ה "שמעתי" נשאר לגביו חשוב עד הסוף. בעוד שחכמים, חד צדדים ויבשים לגבי ההלכה של "אחרי רבים להטות" הרי עקביא, דווקא משום שמכיר בהלכה הוא גמיש אליה ומסתייע בה לחזק את ה"שמעתי" שלו.

בעימות בינו ובין בנו הוא נשאר עקבי בעמדתו. אך בגלל שהמקרה של בנו, שונה מהמקרה שלו, הוא משאיר בידו את חופש הבחירה (בידי בנו כמובן)  מה שמתרחש כאן הוא כך: האב נוטה למות, בנו עומד כפי הנראה ליד מיטתו. בקשתו של עקביא בן מהללאל מבנו, היא למעשה בקשתו האחרונה וזאת יודע היטב הבן. שאלה שאפשר לשאול היא: מדוע לא אמר לו את זה כל השנים. מדוע מודגש דווקא בזמן מיטתו? התשובה לכך היא שכל זמן שהוא חי, יש בכוחו להשגיח על בנו אך כשהוא מת ממילא יוצא בנו מתחת לפיקוחו ועומד ברשות עצמו. " אין בכוונתו של עקביא לסבך את בנו. הפוך –הוא , ברצונו להטות בפניו את דין הישר בשעת שיחתו האחרונה אתו.

בקשתו של עקביא מבנו שיחזור בו בארבעה דברים שהיה אומר[6]אופינית לה הצורה האמביוולנטית שפגשנו בה גם בשעת תשובתו הראשונה של עקביא לחכמים[7]מצד אחד עקביא חרד לגורל בנו, הנה עוד מעט והוא מת ואז יצטרך לעמוד ברשות עצמו מול שאלות החיים. לפיכך, הוא מעוניין שחיו יהיו טובים. וכאב  -  אף טובים משלו, במיוחד במסגרת עולמם של חכמים וכל הקשור אליהם.  זאת סיבה טובה שבקשתו האחרונה מבנו תהיה שיחזור בו. אולם "אליה וקוץ בה" למרות רגשותיו האבהיות אנושיות אלו ומחשבותיו הכנות הוא אינו שלם עם עצמו בתוך תוכו מתחוללת סערה. מעין מלחמה בין רגש של אמת כנה וצודקת  "שמעתי" לבין הגיון קר לא גמיש של "אחרי רבים להטות" לאור עובדה זו הוא מנסח גם את בקשתו ניסוח מיוחד. הניסוח שבבקשתו של עקביא לבנו הוא אותו ניסוח ששמענו בבקשת חכמים לעקביא שיחזור בו. כאשר החכמים בקשו מעקביא שיחזור בו, הוא לא השתכנע. כלומר, עקביא יודע שחכמים באופן ניסוח בקשתם, לא הצליחו לשכנע אותו ואף גרמו ,מן הסתם, לניצחון מצדו. לפיכך, הגיוני היה שאלו רצה לשכנע את בנו שיחזור בו, היה בוחר בנוסח אחר. בצורת ניסוח אחרת של הדברים. אולם, עקביא בחר באותו הנוסח של חכמים כדי לבקש מבנו (את אותה בקשה שביקשו פעם ממנו) שיחזור בו. עצם עובדה זו שבחר באותו הנוסח מעידה שעקביא למעשה לא כל כך מעוניו שבנו יחזור בו. כלומר מצורת אופן ניסוח הדברים אפשר להבין שאיננו מעוניין שהבן יחזור בו, ואלו מתוכן הדברים כפשוטם, נובע שעקביא כן רוצה שבנו יחזור בו. כלומר, לפנינו בקשה דו ערכית.

העובדה שעקביא משתמש באותו נוסח של חכמים, כשהוא מנסח את בקשתו לבנו, עובדה זו, איננה באה להראות שאכן עקביא חזר בו, אלא נהפוך הוא, עניין זה בא להצביע ולהורות על אישיותו של האיש החזק ויציב בדעותיו שלא רק שאינו חוזר בו עד הסוף המר, אל שעוד בסתר נפשו מעוניין להשאיר לעצמו את הספק שמא אולי בנו, שהוא שאר מבשרו ימשיך אותו. עניין זה מתקשר יפה לתשובתו של עקביא כשאומר "מוטב"  (על כך בהמשך) מתשובת הבן, ניתן להבין שהבן לא רוצה לחזור בו, כי אלו היה מעוניין לחזור בו לא היה משיב לאביו בשאלה אלא היה עושה מצוותו וגומר בכך את הוויכוח. מעצם שאלתו משתמע שהוא כן רוצה לתמוך בעקרונות אביו ואינו מוכן להתרחק מכם. אם כ, אפשר לשאול מדוע אינו משיב ברן או לא? התשובה לכך היא שהוא מכבד את אביו ולפיכך, הוא מעוניין להביא אותו למצב כשה, שיכיר בעצמו בכך שאיננו יכול למנוע מבנו לנהוג כפי שהוא רוצה, כפי הבנתו. כל כוונתו היא לקבל את הסכמת אביו כי הוא מכבד אותו. לפיכך אינו עונה ב"כן" או ב "לא."

תשובתו של עקביא מסבירה את התנהגותו בזמן הוויכוח ביו לבין חכמים. (את עניין השמעתי הנשאל על א. ר. ל.)  וכן מרמזת על ההבדל בין המקרה שלו למקרה של בנו. "אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם" עניין זה בא להסביר את המקרה של עקביא שהיה יכול לעמוד איתן בדעתו כנגד חכמים, בחצי השני של התשובה שלו הוא בא להראות לבנו שהמקרה שלו שונה משלו ולפיכך האפשרות בידי בנו לנהוג אחרת מאשר נהג הוא. תשובה כזו מתאימה אף היא לעקביא שכן גם זו משתמעת לשתי פנים. "מוטב" פירושו אתה יכול אולי אפילו ראוי, אך אינך חייב. ואם אינך חייב, סימן הוא שיכול אתה לאחוז בדברי היחיד שקיבל מרבים ולא דווקא בדברי הרבים שקיבלו מרבים. כלומר, מנקודת מבטו של עקביא יש בניסוח כזה הדגשה על "שמעתי" ולא דווקא על א. ר. ל. . כלומר אני נאמן לדעותיי אני בעד שמעתי. מצד שני, קיבלתי את תשובתך. אמר לי אבי, ואתה למה לא חזרת" ואני פותח בפניך פתח של אפשרות לפסול כפי רצונך. אולם עם זאת ההיגיון אומר לי שהנה עוד מעט ואני מת ואין ברצוני שיקרה אותך כמותי ואפשר גם שלא יקרה לך כמוני מאחר והמקרה שלך שונה משלי. לפיכך, בידך האפשרות לנהוג אחרת. אינך חייב אך רצוי שתלך אחרי רבים ששמעו מרבים מאשר יחיד ששמע מרבים. כלומר עדיף שתלך אחרי דין תורה בלבד. נאמר ש"המוטב" הזה, מעיד על המאבק הפנימי של עקביא שאינו שלם עם עצמו בקשר לגורל בנו. מצד אחד הוא בטוח ב "כל עצמותיי תאמרנה" ב"שמעתי" שלו. ואלו מצד שני הוא עומד לעזוב את בנו ולפרוש מהעולם ויודע שטוב יותר יהיה לבנו אם ילך אחרי רבים להטות.

הבן, תופס את תשובת אביו ואומר לו: "אבא פקוד עלי חבריך" ובמילים אחרות: ב"מוטב" שלך, נתת בפני את האפשרות. ובכן, אני מעדיף את האפשרות של מוטב להניח דברי הרבים ששמעו מרבים ולאחוז בדברי היחיד ששמע מרבים. לפיכך "פקוד עלי חבריך" שאוכל להישאר בארבע הדברים ולטעון ששמעתי מרבים . כלומר לטעון שהלכתי אחר ההלכה של א. ר. ל.  במילים אחרות אני מצטרף לדעתך בעניין ה"שמעתי" (שכן אשמע מאותם אנשים שאתה שמעת)

תשובת עקביא קצרה: " איני מפקיד" כלומר כשאמרתי "מוטב, כוונתי היתה להציע בפניך את הדרך. להציע בפניך את אפשרות הבחירה. אך אם אפקוד חברי בפניך, הרי יצא כאילו ולא הצעתי בפניך כלום. וזאת מאחר ואני כבר פועל וזאת לא היתה כוונתי. שתי הדרכים שאני מציע בפניך הם כדי שתבחר ותחליט בעצמך ולא בשביל שאפעל בשביל להציע בפניך דרך כל שהיא. "איני מפקיד" מסביר את כוונתו של עקביא כשהוא אומר "מוטב" הבן עונה לאביו "שמא עולה מצאת בי?" שאלה שמראה שהבן לא מבין את הסערה המתחוללת בתוכו של עקביא. שאלתו היא שאלת תם. שאלה של ילד אשר יודע שאביו פעל למענו כל חיו ואינו מבין מדוע עתה אביו אינו רוצה לפעול למענו. הוא לא יורד לעומקם של דברים מאחר והוא באמת ילד ומחשבתו מחשבת ילד. האם חטאתי? האם נהגתי שלא ביושר שאינך מוכן לסייע לי מבחינה מעשית בבחירת דרכי. תשובתו של עקביא מסבירה את השקפתו לגבי המקרה של בנו, והשקפתו העמוקה בכלל לגבי החיים. עליך לפעול בדרכך שלך. אני מצידי נתתי בידך כל מה שיכולת, אתה למדת ממני ולמדת גם בבית המדרש. מוטל עליך עתה להסתכל בחיים ולברור לעצמך דרך שתהיה דרכך שלך לפי הנתונים והכלים שבידך. ומעשיך הם שיוכיחו לך, לעצמך אם פעלת טוב או לא. המעשים שלך, (ולא שלי לגביך) הם שיקבעו דרכך. מעשיך יכולים לקרב אותך לאנשים ולהרחיק אותך מהאנשים[8] אני לא מצאתי כל עוולה בך. אתה ברשות עצמך והבחירה בידך. והמסקנה המתבקשת מדבריו של עקביא לגבינו היא: אם תלך אחרי רבים להטות מעשיך יקרבוך אל חכמים ואם לא מעשיך ירחקוך מהם.

הסערה הפנימית מתחוללת בתוכו של עקביא ובנו לא יודע על כך ולא כלום. אולם, כלפי חוץ החלטתו הממשית האבהית היא נחושה. על בנו ללכת בדרך ההלכה כי כך ייטב לו בחיים.