- כל אדם הוא אינדיבידואל בפני עצמו: טעם שונה, זווית ראיה שונה, רגישות אחרת וכד' ומכאן השונות בגישה לז'אנרים בין אדם לרעהו.
- הרקע התרבותי הסביבתי שבו הקורא גדל: איש המדבר לעומת האסקימואי, הסיני לעומת האירופאי,
(היוצרים כותבים לא אחת לפי תדמית נוף מולדתם, והקוראים שלהם ממילא קוראים
את כתביהם)
- מה הערך החינוכי מוסרי שרוכש הקורא מקריאת ספר: כאשר החומר המעלה מחשבה הם סיפורי הרצח למיניהם פלילים, כאשר ההתחלה היא אגדות האחים גרים למשל. ומכאן השאלה בה יעסוק פרק זה:
היכן עובר הגבול.
סיפור "כיפה אדומה" גלגוליו השונים שינויי פנים וצורה משך התקופות, יאפשר לנו להתחקות אחר שאלת הטעם המוסרי חינוכי.
מאחר ואנו עוסקים כאן באגדה או במעשיה כדאי לומר מילים אחדות על מהות המעשייה ככלל ועל סיפורי האחרים גרים בפרט:
מצד אחד אפשר שהסיפור המתפתח בכיוון הפחד האימה והאכזריות(הזאב הטורף הבולע את הסבתא) עלול לעורר פחדים בלב השומע או הקורא. והשאלה מה ההשלכות שיהיו מכך על ההתנהגות של הילד המשקעים שיישארו בו ויהוו גורם בעיצוב אופיו. האם בכך אפשר לראות פגיעה בחינוך הטוב ע"י פיתוח מגמות שלדחפים לאכזריות ורשע בילד גם כצורך לחיקוי המודל שניתן לו, וגם מטבע עיצוב אופיו בכיוון הזה.
מצד שני אפשר שהסיפור יכול רק לחשל ולהכין את הילד לקראת ההתמודדות הקשה עם כל הרע והקושי שבדרך החיים. לפקוח את עיניו גם אל הצדדים הלא יפים של החיים. ובכך יהיה הסיפור בבחינת הקדמת תרופה למכה וכגורם חיובי.
סופו של הסיפור הקלאסי הזה הוא גם בכי טוב וגם בכי רע. הסבתא והילדה ניצלים אך במחירה של עוד מעשה אכזרי אחד . פתיחת הבטן של הזאב.
וכו גמול לזאב על מעשיו הרעים שהוא מוות.
כלומר בצד הטוב קיים גם הרע בצד וסופו של הרשע להיענש.
כך זה בסיפור. אך האם יש בכך משום שיקוף של המציאות? לאו דווקא. אפשר שדרך רשעים תצלח גם בהמשך החיים והטובים אפשר שיראו רק רע עד סוף ימיהם.
איך עובדות אלו שבאגדה שאינן משקפות נוכחה את חיי היומיום יתקבלו בהבנת ובתודעת הילד. כיצד הם עלולים או עשויים להשפיע על עיצוב אופיו והתנהגותו בדרכו הלאה בהמשך החיים?
בו נאמר שכאן מוצאים את ביטויים כל אותם רקעים שדיברנו עליהם בפתיח לדברינו . קווי אופי יסודיים הטבועים בו בילד מלידה (רגישות יתר או קשיחות יתר או שלווה היפרקטיביות וכד') תקופת הגיל (מאוד חשובה וקובעת לגבי התייחסות הילד לגורמים הסביבתיים, לרבות לסיפורים)
מושב החיים. כמו למשל: מקום גיאוגרפי :ארצות הקור, החום, מצב כלכלי בבית: עוני רווחה, רמה השכלתית תרבותית של ההורים, וכד' מודגש שאין בכך משום חובה שפרמטר זה או אחר ישפיע לכאן או לכאן. אפשר שבכלל לא יהיה שותף "במשחק" אך אפשר שבחלק מהמקרים אכן תהיה השפעה סביבתית או תרבותית על הילד הקורא את סיפורי האימה האלו.
דברים אלו אינם מפרי דמיוני העשיר אני חוויתי אותם על בשרי וראייתי אותם גם אצל אחרים. הפחד שלי מפני מכשפות החל מהרגע ששמעתי את סיפור שלגיה, שסיפרה לי השכנה. עד אותו הרגע נדמה לי שלא חלמתי על מכשפות שמנסות לתפוס אותי או להכניס אותי לתנור כמו זו שעשתה להנזל וגרייטל.
חברים שלי התעללו בזבובים בנמלים בחרקים אחרים ואני שאלתי את עצמי למה. היום ברורה לי התשובה למה.
אני גם יודע למה אמי נראתה בעיניי כפושעת ברגע שהרימה את פטיש העץ להכות בראש הדג. זוכרים את הסיפור "הדייג ודג הזהב?" וכי מי לא קרא את הסיפור היפה הזה. מכאן באו הרחמים על הדגים ומכאן גם הבוז לרכושנות האנושית שאינה יודעת לפעמים קצה וגבול.
אין ספק, אפוא, שהסיפורים הלל המופיעים בשנותיו הקטנות והמכריעות, לדעתי, בעיצוב אופיו של הילד והכשרת נתיב חייו העתידיים הם אלו שאת אותותיהם אפשר לראות בהתנהגויות שונות אצל בני אוכלוסיות שונות. אם לטוב אם לרע.
א. והגבול היכן הוא?
והשאלה העולה מן הסקירה הזאת היא היכן עובר הגבול. מה הם אמות המידה לבחינת חומר הסיפורים ובחירת הסיפורים להקראה לילד? האם יש קריטריונים לפיהם יש לפעול? יש או לא?
המציאות מלמדת שמשך כל הדורות ועד היום נקראו הסיפורים של האחים גרים ואחרים. עובדה זו, אין להקל בערכה, מלמדת על כוחם של הסיפורים ועוצמתם מחד והנטייה לקבל את הקיים על ידי האנשים.
עובדה היא שעד היום גם נראים סרטי מתח אימה עד כדי עוררות פלצות בעיניי המתבונן הן באולמות הקולנוע בטלביזיה ובספרים.
מסתבר שכוחה של המציאות הוא שהוביל את האדם לחשוב שכל דבר שהוא חלק אינטגראלי ממנה,מן הראוי שיובא באמצעי המחשה,כל שהם, בפני הקהל. ובכלל זה כמובן הרומן האגדה סיפורי המתח והפלצות.
לדעתי כח השפיטה של האדם ערכי המוסר שמקבל מהסביבה החינוך הביתי הם אלו שיכוונו אותו בדרכו. לא כיפה אדומה היא שתטה את הכף לכאן או לכאן אלא המוסר הפנימי וההכוונה הביתית כאמור.
הנטייה של האדם לראות בניצחון כוחות האור על כוחות החושך אף הם יובילו אותו תמיד אל חיפוש ההפי אנד שבסיפורים הצלת האם והבת בכיפה אדומה יתקבלו אצלו יותר באהדה וחיוב מאשר מות הזאב "המסכן" שבכל זאת בסופו של דבר הוא חיה שפועלת על פי אינסטינקטים ופחות על פי הגיון.
לכן אין אני רואה את השלילה בהקראת כיפה אדומה או סיפורים אחרים בסגנון דומה אך מובן שהדברים צריכים להיות באיזון יחסי נכון ובמינון הנכון.
מה הוא אותו איזון?
