נקודות המוצא לדיון כזה הם מחד גיסא העובדה שכל אדם הוא אינדיבידואל בפני עצמו ומאידך גיסא הרקע התרבותי הסביבתי שבו גדל. במילים אחרות מכלול הגורמים הדומיננטיים המעצבים אישיותו של אדם.
לפי אמות מידה אלו אפשר אולי להביט דרך משקפי הקורא אל היצירה ולהבין מה מצא בה זה ומה מצא בה זה.
משול הדבר לסרט: ישנם אנשים האוהבים סרטי בלשים בלבד, ישנם האוהבים גם מאלו וגם מאלו. אחרים נמשכים אחרי מה שחבריהם מכנים קיטצ' או שמלץ ואלו בעיניהם אין זו אלא פאר היצירה. יש שהרומנטיקה היא חביבת לבם ואל סרטים מסוג זה הם יימשכו. אחרים, סרטי מלחמה קרבות, אחרים סרטי דמיון או שמא סרטים מצוירים, בידיוניים וכד'
ישנם שמעבר לתוכן, הצילום ימשוך את לבם או השחקנים ואופן ההבעה שלהם את הדברים. יתירה מזו אפשר ויהיו גם כאלו שהצילום או המשחק יהיו לגביהם במעלה הראשונה כדי להחליט אם לצפות בסרט זה או אחר.
השאלה היא מדוע?
ואם נחזור לענייננו לספרות, השאלה הגדולה היא התפלגות נושאי התכנים (בלש, רומן, ספר מלחמה, הרפתקאות וכו') בתפיסת הקורא. מדוע זה דווקא יבחר בכך, והשני בכך, או שבשניהם גם יחד, או הכל מכל בכל.
שאלה אחרת, מדוע ישנם כאלו שהצורה והמבנה הם שקובעים מבחינתם או שהם אשר לדידם יהיו במקום הראשון בסדר העדיפויות.
מה ניתן ללמוד מכך?
מה יחסי הגומלין בין הקורא לחומר הנקרא. מה זה לומד מזה ומה זה מלמד על זה!
א. לשאלת בחירת התכנים
כאמור מכלול הגורמים האינדיווידואליים הסביבתיים התרבותיים, לפעמים בחלוקה לתקופות חיים, הם אשר יכולים לקבוע את הבחירה של הקורא.
ננסה איפה לתת מספר דוגמאות שעולות במחשבה כדי לסבר את העין.
- קחו למשל אדם חובב ספרים, חסר סבלנות לחלוטין, שונא תורים,
אצלו הדברים צריכים להתבצע עוד "אתמול, עסוק מאוד
ונוסף על הכל בעל קריאה איטית למדי.
ההיגיון מנווט לחשוב שאם יניחו בפניו ספרי קריאה שהם: עב כרס, ספר בינוני או ספר עם סיפורים קצרים בני עמוד עד חמישה עמוסים, סביר להניח שיבחר באחרון.
אך אם אותו אדם הוא בנוסף על הכל אוהב להתגרות בגורל, אוהב טיולים ונסיעות ומבין הספרים הספר הבינוני יהיה ספר מסעות, העב כרס גם ספר מסעות והספר עם הסיפורים בני עמוד עד חמישה עמוסים יהיה רומנים קצרים, על דרך הטבע הוא שיבחר בספר הבינוני בנושא המסעות.
2. דוגמא אחרת: אדם חובב קריאה. מתון. שלו. יש לו תמיד את כל הזמן שבעולם. אדם זה לא יירתע מלקרוא גם את הספר העבה, אפילו אם יהיו בו קטעים משעממים.
3. גזרה שווה לגבי שירה. אלא שכאן אפשר ויהיו אנשים שבאמת
הצורה תקבע מאשר התכנים. יהיו גם כאלו
שהשיר ידבר אליהם במילותיו אפילו אם יהיה בלתי מובן להם
משל לציור אבסטרקטי שאינך מבין בו דבר אך בכל זאת אתה
אומר יש בו משהו אולי הרמוניה בין צבעים או הרמוניה בין
חלקי השיר בכל שמדבר בשירים.
ב. לשאלת בחירת הצורה:
שוב, עניין של טעם אישי, או חינוך מוקדם. נאמר הכוונה עוד מימי בית ספר. מובן שגורם הפונקציה של אישיות האדם: שמרני, מתירני, פתיחותי וכו' אף היא מצטרפת למכלול של האדם לפיו הוא קובע את בחירתו.
יש שיאהבו את השירים הליריים. יש את האידיליות יש שיתמקדו בשירים בפרוזה, יש בבלדות מכתמים סונטות וכד'.
הפגישה הראשונית עם השירה בתוספת לימוד ראשוני של אותו הז'אנר יכול להיות לפעמים בבחינת אהבה ראשונה שתמיד חוזרים אליה ולא שוכחים אותה למרות הצבת האתגרים החדשים העומדים לפני הקורא על המדפים.
כך הוא לגבי אוהבי הליריקה, שירת ימי הביניים, או שירה שקולה, כנגד שירים מודרניים בני דור העת החדשה, (שיש ביניהם גם כאלו המוגדרים כשירים, למרות שלובשים הם אופי פרוזאי מובהק).
ג. הקורא בראי היצירה:
מה ההתלהבות או ההתמקדות בסיפרי בלשים יכולה להעיד על הקורא? האם ניתן להסיק מסקנות לגבי טעמו האישי? או אולי גם מעבר לכך, לגבי אופי דרכי התנהלות והתנהגות חברתיים וכד'?
והרי מגוחך יהיה לקבוע שכל קורא סיפרי בלשים יש לו נטיות קרימינליות! אך אפשר לראות בכך כסמן אחד לפחות כדי להראות שיש לו לאותו קורא נטיות לאהבת המסתורין, אתגרי הבלתי נודע, אנבת ההפתעות, אולי אימוץ המחשבה לפתרון בעיות גם בתחומים אחרים.
מצד שני אולי קלילות מה, חופשיות יתר, על ידי קריאת חומר ספרותי בעל ערך עלילתי רב יותר מערך צורני ספרותי.
הרומנטיקן הנצחי? או שמא מקריות בלבד. איך נתייחס לקורא הרומנים המושבע? אולי השלמת חסרון שבמציאות בקריאה? ומכאן, אולי שייט לעיתים מזומנות במימי הדימיון? אולי השלמת היש הקיים, בנשמה יתירה של קריאה.
אולי פרוק ומרוק הקיים, הבלתי ניתן לביצוע בעולמה של מציאות, בעולם הדמיון, המעשה וההזדהויות. הקורא מזדהה עם הגיבור שהיה רוצה להיות כמותו בחיי יומיום ואינו יכול.
מה טעם מוצא הקורא בקריאת ספר מתח למשל? האם דרך מסוימת לפרוק מתחים שהצטברו בו במשך הזמן החולף או שמא ההפך הרצון לשבור את השלווה המשעממת של חיי השגרה האפורים ולצאת למסע אחר ולו רק לשעות מספר?
מה הערך החינוכי מוסרי שרוכש הקורא מקריאת ספר בו מככב דון ג'ואן מסוים האם הזדהות ומיצוי האני בדרך של דימיון מודרך בעולמה של האשליה, דהיינו חיקוי מתוך התבטלות או שמא רצון להגשים את הנקרא הלכה למעשה בחיי היומיום?
אם באהבה ניחא, אך עם ברצח עסקינן או בשוד גנבה וכו' האם לא יכול להיות אותו ספר בבחינת "מדריך לפושע"?
היכן עובר הגבול?
על כך במאמר הבא.
