פרק א:היבטים כלליים והמשיכה הראשונית:
סעיף א' היבטים על תיאור הבריאה בבראשית:
לפי המסופר בפרק א בבראשית פסוקים 27 עד 28 האדם נברא זכר ונקבה וצלמו נברא בצלם אלוקים.
כאמור:
כז "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. "
לפי המסופר בפרק ב בבראשית פסוקים 21 עד 25 לומדים שהאישה, בעצם, נגזרת מהאיש.
כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
לכאורה שני סיפורים על בריאת העולם וביקורת המקרא נתנה דעתה במאמרים רבים על נושא זה.
כאן נבחן הדברים לפי הלך רוח אמוני תורני לפי הבנת לשון הכתוב בהוראה יסודית בסיסית של המילים.
לפי זה יוצא שפרק ב ' נוגע במקרו ואלו פרק ג נכנס יותר למיקרו של העשייה.
צלם הרי זו מלה הבאה לתאר דמות דיוקן או תבנית
צלם אלוהים: מאחר ואנו אומרים שלאלוהים אין דמות ולא צורת הגוף הרי שבהשאלה הכוונה כאן לשאר רוח, חכמה בינה . לאמור איזה שביב של שאר רוח או משהו מהבינה האלוקית קיימת באדם.
כלומר אותו שביב נכנס הן לאדם הטוב והן לאדם הרע והא ראיה אותו אדם שנברא בצלם קם על אחיו והרגו (קין והבל)
כלומר הצלם בא ללמד על מהות האדם והמשמעות שיש לו באשר הוא אדם מעבר לכל חיה ורמש על פני האדמה.
הבריאה נעשתה אפוא על בסיס שוויוני: דהיינו זכר ונקבה ברא אותם. וכאן סתם ולא פירש. אף מלה לא הוסיף על המהות של האחד כנגד השני.
ולמה לא הוסיף? ללמדך שאין האחד שווה יותר מן השני שניהם נבראו בצלם אלוקים האחד כזכר והאחת כנקבה ואין זה עולה על זה או זה שווה מזה.
לפי המתואר בפרק ג' דרך הבריאה לא היתה בעשייה אחת אלא בשלבים.
אם נסתכל לרגע בפסוק 7 בפרק ב נמצא רמז לבריאת המקרו או תזכורת לכך הנה:
ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
השאלה המתבקשת היא למה כתוב ויפח באפיו ולא באפו? האם הכוונה לשני נחיריו? ודאי שלא. שהרי אין הדבר כתוב ובכן מה?
מה עשה ה? ה' יצר את האדם.
איך יצר את האדם?
ראשית לקח עפר מן האדמה
שנית נפח בעפר (כך במפורש כתוב וכל פירוש אחר הוא תחכום) רוח.
מה נפח בעפר נשמת חיים.
מה התוצאה מנפיחת נשמת החיים? נוצר אדם (במראה ובתכונות) אך עדיין אינו פעיל בהשאלה הוא שטוח בלא עומק בלא נפח
ומה התוצאה הסופית?
אותו אדם שנוצר במראה ובתכונות
הופך לנפש חיה! יש בו חיות הוא עכשיו יכול כבר לפעול!
מלת המפתח היא "נשמת חיים"
ביטוי זה מוזכר כאן לראשונה בבריאת האדם לא מוזכר אצל הבריאה שתוארה במקרו וגם לא בבריאת החיות שם נוקט הפסוק בפעלים (ויברא או וייצר)
כלומר בעל כורחנו נבין שהביטוי "נשמת חיים" בא לציין את סוד הבריאה הספציפית של האדם.
כפשוטו הייתי מפרש נשמה זו הרוח וחיים זו הגשמיות של האדם כלומר רוח תכונות אופי רגש וכו'
חיים זו צורה דמות ופעולות עתידיות לאורך התנהלות הברוא בעולם.
מצאנו שלפי הכתוב בתורה שבכתב היצירה של האדם נעשתה מלמטה כלפי מעלה מעפר הארץ דרך נשמת חיים והקמת האדם על רגליו.
באותו פרק ב' בהמשך
מדובר על בריאת המיקרו דהיינו על פרטי או שלבי בריאת האדם:
המטרה של האל לברוא עזר כנגד האדם.
תמוה ומוזר הוא שהחיות נבראו עם בני זוגם ואלו האדם נברא כזכר בלבד? שהרי ברצות אלוקים הרי יכול היה לברוא את האדם זכר ונקבה באופן מידי כפי שמתואר בפרק א פסוקים 27 26,כאמור:
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.
אלא שנראה לי שסיבות לדבר:
א. ייחוד האדם מן החי. התיאור הנ"ל הוא להזכיר המקרו אך במיקרו האישה ,בניגוד ליצירת החיות, נגזרת מן האיש
ב. בניגוד לחיות האישה נבראת למטרה מסוימת והיא כעזר לאיש. וכל כך למה? מדוע האיש זקוק לעזר כנגדו והחיות לא זקוקים?
פשיטה היא: האדם יש בו משהו אלוקי גם האינטלקט שלו ברמה גבוהה יותר מכל החיות ולכן כדי להסתדר בעולם הזה הבליו וקשיו מצא הכתוב נכון להדגיש את העזר כנגדו
ברור שחיי השיתוף והאיחוד קיימים כמעט בכל ייציר על פני הארץ אלא התורה באה ללמדנו הכלל שככל שהיצירה או הבריאה קרובה יותר אל המהות האלוקית מן הדין שתצטרך סיוע ועזר כדי לקיים עצמה טוב בעולמו ומכאן העזר כנגדו.
מובן אפוא שהבריאה נעשתה מחומרי כדור הארץ שנבראו מבעוד יום. צלם אלוקים כאמור פירושו נטיעת בינה או תבונה אלוקית באדם אולי כדי להעמידו בראש סולם החי. אך אין זה אומר שהשימוש נעשה באיזה גרם שמים או נשמות ערטילאיות המשוטטות בחלל. אין שום רמז ושום עדות לכך מן הכתובים.
מה שמוזכר במפורש הוא יצירת האדם מחומר גשמי המונח על קרקע הארץ להזכיר עפר הארץ.
תוספות :
עזר כנגדו:
המלה נגד מרמזת על מול (למשל במקרה הגר: בראשית כא טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ")
אך המלה נגד יכולה לרמז גם על אנטיתזה או על התנגדות.
יבמות סג, ע"א "אמר ר אלעזר מאי דכתיב "אעשה לו עזר כנגדו? זכה עוזרתו, לא זכה כנגדו.
רש"י זכה, עזר לא זכה, כנגדו להילחם!
המהר"ל מפראג בפירושו גור אריה (על פירוש רש"י לתורה)
ויש בזה דבר נעלם כי הזכר והנקבה הם שני הפכים, ... אם זכה מתחברים בכוח כי שני הפכים מתחברים בכוח אחד. כי השם ית' שעושה שלום בין ההפכים מקשר ומחבר אותם, אבל כאשר אינם זוכים גורם שהיא כנגדו.
לפי זה יוצא ש"הטוב " שבלא היות האדם לבדו גם הוא טוב על תנאי של זכה או לא זכה!
יבואו אנשים ויאמרו שהמכנה המשותף ליצירת הרמוניה בין שני בני הזוג כדי שיתקיים זכה הוא האמונה בשם יתברך. כלומר אם שניהם יקיימו את המצוות וישאפו אל ההארה האלוקית.
אינני שולל זאת נהפוך הוא זו בהחלט דרך אפשרית. אך לדעתי הכלל ליצירת הרמוניה יכול בהחלט להיות גם מכנה משותף הרמוני מהעולם החילוני.
כלומר אם אדם באשר הוא אדם (שבע מצוות נח) מוצא לעצמו בת אדם באשר היא בת אדם. זה כבר בסיס טוב.
המכנה המשותף לא חייב להישען על האמונה הוא יכול להישען גם על אמונה בערכי תרבות ודרך ארץ על כבוד האדם וצנעת הפרט. כי זה לדעתי כל האדם!
ההרמוניה או הזכה יתקיים אם האדם יהיה באמת אדם. כי זה רצון שמים לא זבחים ולא עולות אלא שבני האדם יהיו ראויים להיקרא בני אדם ומתי יהיו ראויים להיקרא בני אדם? כאשר יתקיימו בהם ערכי תרבות מוסר ודרך ארץ מי שתכונות אלו מתקיימות בו קנה את עולמו בשעה אחת.
סעיף ב. הבחירה החופשית:
בפרק זה נבחן את קשר הזוגיות בין בני זוג בתורה וב נ"כ לא נכסה את כל בני הזוג אלא ניקח כמדגם מייצג מספר דמויות:
1. אבות האנושות: אדם וחוה
האמירה הראשונה שאומר האדם לאחר יצירת האישה ממנו היא:
בראשית ב' כג: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת"
ובהמשך הפסוק נאמר: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד."
מה אומר האדם: אני הייתי מפרש זאת על דרך כלל ופרט כדלקמן:
עצם זה הכלל האומר עצמי צרכי מחסורי
והפרט: עצמי = מעצמי כלומר חלק ממני ברוח.
צרכי = בשר צורך פיסי
מחסורי = מבשרי כמו היה חסר חלק מבשרי והיא ממלאה מחסור זה.
סיכום המאמר הזה הוא הצהרת האהבה הראשונה במקרא של בן אנוש אחד אל משנהו:
הצהרת אהבה מרגשת שכוללת בתוכה עולם ומלואו:
תחילת ההצהרה היא במלים "זאת הפעם"
מה פירוש זאת הפעם? אם נסתכל בפסוק נראה שהמלה זאת מופיעה שלוש פעמים ("זאת הפעם", "לזאת יקרא אישה" וכן כי מאיש "לוקחה זאת"
כלומר אין ספק ש המלה "זאת" הצוברת עוצמה במרוצת הפסוק מתייחסת אל האישה באשר היא אישה ותו לא.
הפעם! הכוונה הפעם היחידאית הזאת מעבר לפעמים קודמות ששם אולי היתה לאדם התייחסות לחיות שנבראו לפני האישה! ואולי יש כאן גם רמז נסתר לצלע שנלקחה ממנו כשישן.
כלומר הצירוף "זאת הפעם" (המזכיר משום מה את בקשת אברהם מהקב"ה בעניין סדום ואשאלה אך הפעם במובן של בקשה שיש בה נימה של תחינה שכאילו כופה עצמה על המתבקש לענות) יש בה משום דגש על הייחודיות והצירוף של זאת הפעם כלומר זאת האישה היא הפעם, צירוף זה צובר עוצמה מעבר לרגיל ויסוד התחינה הנרמזת בו יש בה משום ריגוש רב מאוד.
וההמשך מפרש את המאמר כן זאת האישה היא הפעם שלי! היא הפעם חלק ממני בשר מבשרי (הצלע) בניגוד לכל החיות לצמחים לאבנים ולכל שסבב אותי בעולם עד כה.
זה גילוי אהבה רגשית נעלה מעין כמוהו.
אין כאן בחינת הרצוי, המותאם, הכדאי, אין כאן השלווה, השקט הנפשי, השלמות הצרופה.
ההפך מזה הוא הנכון! יש כאן התרגשות עצומה למראה האישה התרגשות הקשורה בגוף וברוח בבחינת כל עצמותיי תאמרנה. נכון, הדברים נאמרים מתוך הכרה מתוך שלמות נפשית נעלה אך בהתרגשות בסערת אהבה שאין למעלה ממנה!
כאן חזינו בהצהרת אהבה ראשונה במניין אהבות התנ"ך בין איש לאישה חביבה עליו האישה כגופו.
אם נבחן את מאמר האדם מבחינה ספרותית נמצא שהדברים נאמרו על דרך השירה
ישנן כאן צלעות מקבילות הנה:
זאת הפעם / עצם מעצמי/ ובשר מבשרי.
אימרה זאת של האדם הפכה עם הזמן החולף למטבע לשון לציון קירבה משפחתית
ראה למשל:
בראשית כט יד: ":ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה"
וכן: שופטים ט ב : ... וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני"
וכן: שמואל ב' ה א : " ויבואו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה ויאמרו... עצמך ובשרך אנחנו"
ועוד.
ולאחר מכן בא כלל לחיים שהייתי רואה אותו כצו לחיים אולי כאחת מן המצוות הראשונות הקמת המשפחה והמשכת הדור:
"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
לפי הוראתו הבסיסית של הפסוק מופיעה עובדת החיים העתידית כסיבה לתוצאת האהבה. (שהרי עד כה לא התנסו בני האדם לבד אדם וחווה בניסיון זה) כלומר דרך העולם תהיה כזאת שכשם שאדם וחוה התאהבו כן יתאהבו בני הדורות הבאים יעזבו את ביתם ידבקו זה בזה ויתאחדו.
דבק באשתו הייתי מפרש על דרך הרוח. דבקות רגשית רעיונית רוחנית. ומאחורי המלה עולם ומלואו של התאמה הבנה הערכה ויתור וכל שקשור למסכת חיי המשפחה עליה נעמוד בהמשך.
והיו לבשר אחד זו הגשמיות! זה אהבת הגוף שתוצאתו תביא בעצם להמשך הדור!
2. אבות האנושות: שרה ואברהם
מלכתחילה אין מספר הכתוב על יחסי אברהם ושרי אשתו, אלא שנאמר בראשית יא 29 כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם, נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת-אַבְרָם, שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת-נָחוֹר מִלְכָּה, בַּת-הָרָן אֲבִי-מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
כלומר: לקיחת אישה. ייחוסה (מבחינת משפחתה) ומצבה (עקרה) כלומר המקרא ממעט בפרטים ומציין רק את אלו החשובים להמשך תיאור האירועים.
ובהמשך יב 5 : " ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן
מה פירוש "ויקח אברהם את שרי אשתו"? והרי לקח גם את חמורו ושורו וכל אשר לו מה מצא הכתוב לומר דווקא את שרי אשתו ומדוע כפל הדברים גם שרי וגם אשתו וכי לא מספיק היה לומר שרי או אשתו?
לדעתי:
א. אין זאת כי אם להזכירך הכלל: עצם מעצמי בשר מבשרי וראו נא שאותיות השם שרי מתאים לבשרי! ללמדך שהשם שרי יש בו משום הסמליות להורות על אחדות שצריכה להיות בין הגבר לאישה.
ב. המלה ויקח מופיעה פעמיים הן בפרק קודם "ויקח אברהם ונחור להם נשים" וכן "ויקח אברם את שרי אשתו"
משמע: הנקיטה הזאת במלה ויקח ולא בפועל אחר אומר דרשני!
לי נראה שהמלה שלשון לקיחה עומדת ביחס ישיר לעניין בשר מבשרי. אין אברם יכול לילך צעד אחד בעולמו של הקב"ה בלא שתהא אשתו עמו! לכן נקט בלשון לקיחה. לקח את "חלקו השני" עמו!
ומדוע כפל גם שרי וגם אשתו? ללמדך על חיבתו ואהבתו הגדולה של אברם לאשתו.
כלל: שרי רמז לבשרי פרט: כלתו אשת אברהם (יא 31).
וכן:
כלל: שרי רמז לבשרי פרט: אשתו (יב פסוק 5 ).
ג. בחינת הפסוק מלמדת על סדר קדימויות הלקיחה היא במקום ראשון שרה אשתו מקום
שני לוט בן אחיו מקום שלישי כל רכושם מקום רביעי הנפש שעשו בחרן.
לעניינו הזכרת שרה במקום הראשון מלמד על קרבה יתירה בעוצמת זיקה גבוהה ביותר אל אברם.
יופי חיצוני כגורם בעל משקל ביחסי אברם שרי:
בפרק יב פסוק 11 נאמר:
"וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. יב וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. יג אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.
קיימת הכרה ביפי האישה כגורם משיכה מהמעלה הראשונה לגבי האיש. עד כדי שאפשר לשפוך דמים כדי להשיג את מתנת החמודות הזאת.
אם נשתמש באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן הקש נוכל להבין שאחד הגורמים החשובים להתאהבות אברם בשרי היה יופייה הנעלה שאם לא כן לא היה מבין שאפשר ויופי זה יהיה לו לרועץ.
כאמור שיר השירים: שובי שובי השולמית שובי ונחזה בך (מלמד על יופיה הנשגב) וכן "כי עזה כמוות אהבה" רמז לכך לא רק שחוזק האהבה כחוזק המוות אלא שאפשר להיהרג על מזבח האהבה ויופי הרי הוא גורם די מרכזי למשיכה ולאהבה
שהרי זו עובדה שאינה משתמעת לשתי פנים.
ומה אומר אברהם: "הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ."
נשאלת השאלה
דבר אחר:
אנו לומדים על כוחה המגי של האישה לעומת הגבר: היופי כגורם היכול לסנוור או לעוור עיניי בני אדם עד כדי לקיחת אשת איש והריגת אישה!
פועל יוצא מכך הוא שהתורה מכירה בקסם יופייה של האישה כגורם לרצון ומשיכת האדם לאיחוד בינו לבין המין השני.
ופועל יוצא מפועל יוצא זה שתכונת היופי נתנה לאישה מהקב"ה במכוון כדי לגרות את עיניי האיש ולעורר משיכתו הטבעית להתאחדות עם האישה כאשר הגורם הטבעי לכך המתחייב מכך הוא המשך הדור!
השוני בין טבע האדם לחיה, במובן זה, שאל אותה משיכה קרי אל אותה אמוציה דוחפת, מתלווה היופי הפנימי אשר תורם רבות ליצירת משמעות עוצמה ו תוכן ליופי החיצוני האבסולוטי.
אלמנט היופי האבסולוטי משמש אפוא מקור ראשוני לגירוי היצר אשר מחייב מעצמו תגובה.
אך בלא תוכן רוחני מתמוסס עד מהרה אלמנט זה. שאין החומר עומד לבד בעצמו בלא הרוח כשם שאין הרוח אפשר לה שתתקיים ולו רגע אחד בעולם בלא החומר!
קרצוץ קטן:
מה פירוש: כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ ? אם ניקח אותיות ראשונות מכל מלה נקבל אקרוסטיכון של כי: אימא (היום כותבים אמא ביוד) דהיינו רמז לכך ששרה היא אם האמהות שלנו. כלומר יופיה של שרה קורן מהיותה אם האמהות בישראל.
אירועי הגר שרה אברם
אולי פעם ראשונה במקרא שמוסברים המאבקים בין אישה לצרתה. בעימות בין שרה הגר אברם ידה של שרה על העליונה. היא הדומיננטית ואברם עושה רצון אשתו עד כדי היפרדות מבנו ישמעאל.
(אמנם המדרש מדבר על כך שאברם היה יוצא פעמים למדבר לפגוש בבנו ואשתו אך אין נאמרים דברים אלו במפורש בכתובים.)
עניין הירושה עומד כנגד עיניה של שרה ולא עוד אלא שמכעסת היא בצדק בהגר אשר שילמה לה רעה תחת טובה (כאמור שם שם טז 4 "כי הרתה ותקל גברתה בעיניה)
אברהם צריך אפוא לקבל החלטה קשה על גירוש אשתו השנייה ובנו יוצא חלציו ישמעאל.
צו אלוקי לאברם מאלץ אותו "להיכנע" לדרישות אשתו כאמור:
" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: "
כלומר שני דברים לומדים והם כצו אלוקי:
צו לשמוע בכל אשר האישה תאמר (השאלה אם ניתן לגזור מכאן פרט וכלל או שמא זה ספציפי לעניין זה. אני משאיר שאלה זו כפתוחה בינתיים)
דבר אחר שרצון שמים הוא שהמשך הדור היהודי יהיה דווקא מצד יצחק ולא מישמעאל. אך בכל זאת יש כאן משום מידת הרחמים מצד הקב"ה כלפי הצדיק אברהם והוא מנחמו מעצבון לבו לאמור גם ישמעאל יזכה בברכת שמים.
3. אבות האנושות: רבקה יצחק
התורה באה להראות בתיאור קורות רבקה ויצחק את היפה שבמוסד הנישואין.
רבקה מצטיירת כאשה אידאלית. טובת לב טובת מראה חכמה אך גם היא כרחל וכשרה עקרה.
בפרק כד פסוק סג ואילך נאמר:
סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד, לְיִצְחָק, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָשָׂה. סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. {פ}
בפסוקים אלו אנו לומדים על הקשר הראשוני של יצחק ורבקה.
לפי המתואר יוצא יצחק לשוח בשדה
קירצוץ:
אני מפרש את לשוח כרמז לפגישה העתידית לבוא וכל כך למה?
ל היא למד הכיוון או העתיד לקראות
שין מרמז על שרה
וו כשמו כן הוא לשון וְ
חת מרמז על חוה
כלומר "לשוח" פירושו כשם שאדם פגש בחוה כשם שאברהם פגש בשרה הנה עתה עומד יצחק לפגוש ברבקה!
הפגישה עם רבקה נעשית דווקא לעת ערב שעת הדמדומים כמדומני לא אטעה אם אומר השעה הרומנטית של היום.
וישא עיניו: לשון פיוטית משהו הייתי אומר אפילו נשגבה. שכן מיד לאחר מכן כותב הכתוב ותשא רבקה אף זו לשון נשגבת
וירא הן מלשון ראיה והן מלשון יראה דהיינו מעין פחד שיש בו משום כבוד למעמד ולרגעי הזמן המקודשים העומדים להקרות לפניו עיקרם של חיים (את אשתו לעתיד)
הוא רואה גמלים באים. אין ספק שמצניע הכתוב כאן את האישים המופיעים עם בהמות המשא כדי הן כדי להגביר את המתח הדרמטי מבחינה ספרותית גרידא ויותר מזה כדי להצניע את רבקה שאינה מתנשאת לראווה בראש הטור ההולך וקרב.
לגבי הפסוק הבא:
וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל.
רוב המפרשים מפרשים את נפילת רבקה מעל הגמל כמעין רכינה ( לא נפילה של ממש) או ירידה של כבוד כדי לפגוש את האדם על הקרקע.
לעניות דעתי יש כאן דבר אחר: בוא נבחן לרגע פסוקים אחרים במקרא:
בראשית פרק מה
פסוק יד: וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן--בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו.
בראשית פרק מו
פסוק כט: וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד.
בראשית פרק נ
פסוק א: וַיִּפֹּל יוֹסֵף, עַל-פְּנֵי אָבִיו; וַיֵּבְךְּ עָלָיו, וַיִּשַּׁק-לוֹ.
במדבר פרק יד
פסוק ה: וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(לפי המתואר העם בוכה ונפילת אהרון ומשה על פניהם מלשון צער הוא)
יהושע פרק ה
פסוק יד: וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-יְהוָה--עַתָּה בָאתִי; וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ, מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ.
שמואל א פרק כ
פסוק מא: הַנַּעַר, בָּא, וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב, וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים; וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, עַד-דָּוִד, הִגְדִּיל.
שמואל ב פרק יד
פסוק כב: וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, אֶת-דְּבַר עבדו (עַבְדֶּךָ).
שמואל ב פרק כד
פסוק יד: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד, צַר-לִי מְאֹד; נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה.
כלומר מחלק הפסוקים שהבאנו ניתן ללמוד על מכנה משותף אחד והוא הבעת רגשות חזקים.
אם צער (דוד: נפלה נא) אם אהבה בלא מצרים (יוסף נופל על בנימין) אם כבוד (יואב מברך את המלך)
לפי זה נראה לי שנפילת רבקה מהגמל היתה בשל התרגשות. וההתרגשות הזאת היתה מראותה את יצחק האיש המיועד לה לחלוק עמו את חייה.
נפילה כזאת יכולה להיות רק בשל סערת רגשות גוברת וגוברת. בשל התרשמות עמוקה בראיית הרגע.
אין כאן משום שלווה, פיקחון, הסכמה מן הקיים , וכו' אלא התרגשות רגעית גדולה ואולי גם אהבה ממבט ראשון.
4. אבות האנושות: יעקב ורחל
הפגישה הראשונה בין יעקב לרחל מתוארת בפרק כט 9 כלהלן:
ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.
וכן כתוב בהמשך:
יז וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה. יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.
נבחן אפוא את אירועי הפגישה הראשונה בהתחשב גם באמור בפסוקים יז יח דלעיל
נאמר לנו שרחל היתה קרובת משפחה של יעקב וכן נאמר שהיתה יפת תאר ויפת מראה
נשאלת השאלה האם לא די למקרא לספר לנו שהיתה יפת תואר? ולשמם מה יש להוסיף ולחפוף גם ביפת מראה?
נראה לי שבניגוד לקודמותיה לא רק שהיתה יפת תואר מבחינה חיצונית אלא שהיתה לה הארה פנימית של יופי שזרחה מתוכה החוצה (כמו דרך משל שפני משה קרנו) המדובר ביופי פנימי ויופי חיצוני. לאו דווקא יופי פנימי שיש לגלותו אלא שהוא נגלה מאיליו! (נדיר שבנדיר)
אנו יודעים שלפני הופעת רחל סיפרו לו ליעקב הרועים את דבר המעיין והאבן.
ובהמשך נאמר: " ויגש יעקב ויגל.."
אנחנו גם יודעים שמילת "ויגש" באה במקרים של התרגשות גדולה מאוד והא ראיה מעט מהפסוקים כדלקמן:
בראשית פרק יח
פסוק כג: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע.
בראשית פרק כז
פסוק כב: וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.
בראשית פרק מד
פסוק יח: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה.
בראשית פרק מח
פסוק י: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.
מלכים א פרק יח
פסוק כא: וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים--אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר.
הפסוקים הנ"ל מעידים על התרגשות גדולה מאוד בעשיית או באמירת הדברים כך גם ביעקב.
נשאלת השאלה מניין ההתרגשות הרבה הזאת שמיהר לגול את האבן.
שהרי ממנה נפשך : אם בשל טוב לבו בשביל מה לה להתרגשות? ואם בהתרגשות עסקינן אין זה כלל מעניין של טוב לב!
על דרך הטבע של אדם רגיש (ויעקב בשנותיו הראשונות כאיש תם יושב אהלים העושה את צו אמו אדם רגיש היה) להתרגש בשל גירויים העשויים לעורר את התרגשותו.
כך הוא פגישת בן משפחה שמעולם לא ראה אותו אולי שמע עליו בסיפורים
וכך הוא התרגשות ייצרית לשם ראיית היופי הזה שלא מן העולם הזה . כאמור לא רק יופי חיצוני אלא גם יופי פנימי המקרין בכל העת החוצה (נדיר שבנדיר)
כלומר גם כאן אין התורה מדברת על זיכוך הנפש על איפוק אל שיקול הדעת על הערכת מצב על בחירת השלם וקבלת ההחלטה המביאה לשקט נפשי.
ההפך הוא הנכון! יש כאן סערת רגשות במלוא מובן המלה. יש כאן התרגשות גדולה יש כאן הצעת שידוכים שנקבעה מראש עוד בטרם ראה את "הסחורה" כך ביעקב כך ביצחק שיועדה לו רבקה.
5. אהבות ב נ"ך: דוד ובת שבע
אולי הקלאסיקה של האהבה האסורה או זו הבאה בחטא מודגמת ביחסי דוד בת שבע. התנ"ך בא ללמדנו שאין איש על פני הארץ שלא יחטא. בין אם משה שהכה בסלע ובין אם זה גדול המלכים של ישראל דוד
הנה הפסוקים כפי שהם בספר שמואל ב פרק י"א
וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם--אֵשֶׁת, אוּרִיָּה הַחִתִּי. ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב, אֶל-בֵּיתָהּ.
מעניין לדעת שבתיאור זה משמשת בת הזוג כפסיבית והדמות הפועלת היא המלך:
יואב בן צרויה וגדודי ישראל נמצאים במלחמה בבני עמון וצרים על רבה. אותה שעה שהם נלחמים מוצא לו המלך זמן לערוך טיול של אחר הצהרים או לעת ערב על גג ביתו.
לדעת המפרשים מובן שאת ציון טיול מהנה זה מעלה הכתוב בגנות המלך ולא לשבחו. ואם נסתמך על דעת המפרשים הרי שתחילת המעשה עוד בטרם ראה את האישה הוא. רע. רע כפול גם המלך ישן לו את שנת הצהרים בזמן שהעם במלחמה וגם נעור ויצא לטיול מהנה על גגו בזמן שבני עמו מחרפים נפשם למות.
לפי דעתי לעת ערב שכאן הוא בדיוק כמו לעת ערב שלמדנו אצל יצחק. השעה הרומנטית: שעת הדמדומים השעה של שיכרון החושים או הכנת הנפש לקראת פגישתה עם האהבה. אך זו דעתי בלבד.
הכתוב ממשיך לספר שתוך כדי טיול איתרע מזלו וראה מעל הגג אישה רוחצת. לפי שלומדים מפסוק ד בהמשך היא רחצה לעניין נידתה. והכתוב מציין במפורש שהאישה היתה טובת מראה מאוד.
כלומר בפינו לא סתם יפה אלא יפהפייה.
ובכן אין ספק שאותה ראיה עוררה גירוי והגירוי עורר תגובה. והתגובה היתה ניצול סמכות המלך להביאה אליו.
דוד שולח שליחים. אלו מביאים אותה אליו הוא לוקח אותה ("לקיחה" אין לך לפרש אלא על דרך שלא לפי רצונה דהיינו באינוס הדעת)
אך כאן נאמר ותבוא אליו לא הייתי מרכך את האמרה ואומר שאמנם לקחה בעל כורחה את משבאה אליו, באה מרצונה. לא לא הייתי אומר זאת ולו רק משום שמדובר במורא המלך שיכול בהחלט ליפול עליה.
לפיכך הייתי חושב שנהפוך הוא ה ותבוא אליו בא לחזק את ויקחה. כלומר לקיחה במלוא מובן הדבר של לקיחה בכח.
אם זאת אפשר לראות את ויקחה ככלל שפירוטו בא להלן בפעלים אצים זה אחר זה הנה:
תבוא וישכב ותשב כלומר הכל נעשה בחיפזון ובמהירות.
חיפזון זה מוכיח את ריצוי התאווה הגופנית מעבר לאהבה הרוחנית. ללמדך את כוחו של היצר וכוחה של תאוות בשרים.
עד כאן לא שמענו דבר מבת שבע ויחסה אל המלך לא אהבה לא היענות לא תחינה לא הזכרה שאשת איש היא.
נשאלת השאלה מדוע?
תשובה אחת לי להוכיח ולהוקיע את מעשה המלך קבל עם ועדה. תאווה ואינוס הדעת בכחה של מלכות ! זה מה שהמקרא מעוניין להראות.
מכאן ואילך הדברים אינם חשובים לעניינו.
בת שבע נכנסת להיריון והכתוב אומר זאת:
ה וַתַּהַר, הָאִשָּׁה; וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד, וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי.
קירצוץ:
בפסוק נמצא:
חמש פעמים וו
חמש פעמים הה
פעם אחת האות יוד
אולי יהיה מי שינסה למצוא לכך משמעות אלוקית שיד השם היתה בכך. ובידודה של היוד באה לרמז על הבן שימות מתוך חמשת הבנים שנולדו לדוד באותה תקופת זמן
והם אמנון אבשלום אדוניה ושלמה וזה הרך שבו מדובר ימות!
6 . אהבות ב נ"ך: אמנון ותמר
נו טוב כאן המקרא מעלה מול עינינו את שיאה של התשוקה הגופנית החומרית. וכשם שעזה היא אותה תשוקה כשם שחזקה היא כן שנואה היא לאחר מעשה עד כדי שלא בוחל המבצע לגרש את הנאנסת מעל פניו בלא רחמים ובלא בושת פנים.
כאן הרי הדברים כל כך מדברים בעד עצמם שכל המוסיף גורע.
ולהלן הפסוקים:
שמואל ב פרק יג
וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה--וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ, אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. ב וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת, בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ--כִּי בְתוּלָה, הִיא; וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן, לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה.
א כל כך חשק בה עד שנעשה חולה.
" כי בתולה היא " רד"ק מפרש היה מצר ודואג עד שנעשה חולה מרוב חשקו בה וכן "לפיכך (שהיתה בתולה) חשק בה חשק יותר חזק. ורש"י פירש שדיבור זה נותן טעם לאחריו. צנועה בבית ואינה יוצאת אל החוץ לכן ויפלא כלומר מבקש היה תחבולות איך יתפשנה.
לפנינו מתוארת תאוות אהבה עד כדי שיגעון במושגי הדת של אותם זמנים.
וההמשך
וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. יב וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי--כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. יג וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. יד וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. טו וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד--כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ; וַיֹּאמֶר-לָהּ אַמְנוֹן, קוּמִי לֵכִי. טז וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי, לְשַׁלְּחֵנִי; וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ לָהּ. יז וַיִּקְרָא, אֶת-נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר, שִׁלְחוּ-נָא אֶת-זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה; וּנְעֹל הַדֶּלֶת, אַחֲרֶיהָ. יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים; וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יט וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה.
זו לדעתי דוגמא מצוינת לתאוות בשרים לשמה והסיפא מעידה על הרישא. אמנון לא אהב את אחותו תמר הוא התאווה אליה חשק בה תאוות בשרים שאין בה משום הרוח ולא במאומה.
והא ראיה השנאה וההכפשה שבאה לאחר מעשה
נדמה לי שהוא נגעל מעצמו והשליך את הגועל העצמי שלו עליה. חטא גדול מאין כמוהו.
1. המקור הטבעי של הזוגיות
הגורם של "לא טוב היות האדם לבדו" הוא לדעתי הגורם הבסיסי הראשוני והמכריע של הזוגיות: ולאו דווקא עניין דחף ההנאה או התענוג הטבעי.
מרגע היוולדו של האדם "נולד" עמו ייצר הקיום. או הדחף להמשכיות קיום הגוף והנפש. גם ההכרה העצמית ניתנת לאדם ואינה נשללת ממנו.
הכרה זו כוחה בכך שהיא מיידעת את האדם לגבי עובדת החיים והמוות. אין חייו ניתנו לו לנצח!
הכרה זו מסברת דעתו בכך שאין כוח רצונו קיים בעת לידתו כשם שאין כוח רצונו יהיה פעיל בעת שיגיע זמנו להיפרד מן העולם.
האדם מכיר בעובדות החיים: מוות לא רק שלו אלא גם של יקיריו, חוסר יכולת להתמודד בכל המצבים לרבות איתני הטבע או גזירות משמים.
סופו של דבר שהאדם מכיר עד מהרה באפסותו והיותו פירור של מה בכך מול העולם והנצח.
הרגשת חוסר האונים, הרגשת החסר, האי יכולת נותנת את האדם להרגיש עצמו ככלוא בתוך העולם החיצוני והפנימי שלו.
תחושת כליאה זו מביאה אותו להרגשת בדידות ולפחד. סכנת החרדה עלולה להתנפל עליו.
הברואים המהלכים בסביבתו מקנים לו תחושת מה של בטחון, אך זה לא מספיק, האדם מרגיש שהוא זקוק
לעזר כנגדו.
העזר הזה הוא תחילה ההורים ולאחר מכן חברים ובאופן טבעי למדי הרצון להתאחד עם בן המין השני לכדי יצירת אחדות כנגד הבדידות המולדת, וכן שלמות כנגד החסר המורגש.
התאחדות עם בן המין השני היא היא השלמות המוחלטת שכן יש בה גורמים חשובים שאין אתה מוצא אותם בכל "חברותא" שמקודם.
אורך זמן מרגע ההתקשרות ועד עצימת העיניים האחרונה.
אהבה רוחנית ואהבה פיסית. שסיבתן אחת: דחף האהבה הבלתי מוסבר הכן והאמיתי.
המשכת הדור תופעה מולדת באדם. אחד מפלאי הבריאה היפים ביותר.
גידול דור חדש תחת קן אחד עם הרבה אהבה חום. הנחלת תרבות,דרך חיים ודרך ארץ.
אהבת אם אהבת אחים אהבת השם יתברך אלו אהבות נפש אך אין בהן משום האחדות הגופנית שהיא מטבעו של האדם והיא גם שמולדת בו לשם המשכת הדור.
מבחינה זו האהבה דהיינו היכולת לאהוב היא אחת המתנות היפות שניתנו לו לאדם על ידי הקב"ה
שהרי מעבר לשיקולי עזר כנגדו אחדות המשכת דור גידול דור וכו' יש בכך משום "גמילת החסד" לאדם הברוא שנברא לעולם קשה אכזר רב תהפוכות חוליים שונים התמודדויות שונות עם כאב צער סבל ומעט מאוד אושר.
מן המעט הזה היכולת לאהוב ולהרגיש את עוצמתה של האהבה ואפילו מצד ייסוריה היא מתנת קודש לאדם על ידי בוראו.
התחלקות הגבר עם האישה במסכת חיים שתהיה מיום זה ואילך אחת לשניהם עד יומם האחרון היא היא השלמות הטבעית הרצויה.
