א. הכל על הביקורת:

1. מגבלות ומסגרת:

על הבט אחד של הביקורת ברצוני לדבר על "האיך" שלה.

2.  ביקורת הגדרה:

הגדרה: על פי המילון: 1. בחינה ובדיקה 2. הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות

                                      3. הערכה שלילית מתוך ראית חולשות ופגמים. (וראו אבן שושן ערך                

                                           ביקורת)

לגבי מסגרת הפורום שלכם קיים יחס גומלין בין המבקר למבוקר. המבוקר חושף את יצירתו בפני הקהל שלו מתוך ידיעה ורצון לקבל את תגובות הקהל ליצירתו ומתוך ידיעה ברורה שגם אי תגובה כמוה כתגובה ( מן הסתם שלילית בתפיסתו הוא).

המבקר מבחינתו יודע שיש בידו את ההרשאה  והלגיטימציה לענות בכל מענה לשון ליצירה המונחת לפניו.

המבוקר אוסף את המידע שמקבל ממבקריו ועושה או לא עושה בהם שימוש לפי רצונו הוא.

לפי זה הייתי מגדיר את הביקורת במסגרתו של הפורום כך:

ביקורת: היזון חוזר במידע בין מבקר למבוקר לקידום מטרה מסוימת הנעשית לפי רצונם של שני    

              הצדדים.

מובן שזוהי הגדרה כוללנית שחובקת בתוכה עולם ומלואו.

3. המבוקר והביקורת:

 מה צריך לו ליוצר כדי שיצא החוצה עם יצירתו : דחף, רצון,  אומץ , אלו שתי תחושות ותכונה אחת שצריך הוא.

 לאחר מכן צריך שיהיה לו אמון בעצמו, ביכולתו ובטחון עצמי

גורמים סוציו פסיכולוגיים לחשיפה יכולים להיות הרצון ל"השבעת" האגו על ידי קבלת חיזוקים מהסובבים לנו, על אחת כמה וכמה במסגרת ספרותית ששם ישנם אנשים מאותו סוג שלנו.

העשרת האני שלנו ע"י קבלת גיבוי מקהל הסובבים לנו.

הגברת האמון העצמי והיכולת, על ידי קבלת חיזוקים מהסביבה

גורם פסיכולוגי דומיננטי הוא:

אהבת האני. הוא קטליזטור להעלאת האגו לרמה כזו של חשיבה שאין ספק בכך שאנחנו טובים מאוד. וזה כולנו חושבים.

רמת החשיבות שאנו מיחסים לעצמנו קשורה מאוד לאישיות שלנו:

יש שיחשבו שהם גאוני הדור אחרים יחשבו שהם טובים מאוד ואחרים שהם טובים אך לא הטובים ביותר.

אך איש מאתנו למעט חריגים בעלי יושר פנימי, נדיר מעיקרו, יחשבו על עצמם שהם גרועים. עובדה זו מספיקה כדי שיצא המבוקר עם יצירתו אל הכלל. ( החושבים עצמם גרועים עומדים בעימות מול דחף ההישגיות שלהם ומי שגובר הוא שיקבעו גורלה של היצירה)

3.1 גורמים נוספים, נכונים למבוקר, ופתח מחשבה למבקר

גורם פסיכולוגי נוסף שאף הוא קשור לחברה בה אנו סובבים הוא יחוס חשיבות רבה לדברי הכלל תוך ביטול העצמי ,בחלק מהמקרים.

עובדה זו תלויה אף היא באישיות המבוקר. אישיות חזקה או חלשה ,רגשנית או לא רגשנית, יציבה או לא יציבה, שבירה או בנויה לתלפיות. דגשים אלו צריך לקחת היוצר בחשבון טרם יציאתו החוצה  עם יצירתו

עובדה זו היא גם פונקציה של מידת צבירת ניסיון בתחום זה או אחר של החיים מול העמידה בביקורת הקהל. בעל הניסיון יקל לו  לצאת החוצה עם יצירתו  מאשר חסר הניסיון.

תחושות:

דחף: כל אדם בהיותו ייצור חברתי יש בו יצרים ודחפים כשם שקיים דחף הכתיבה קיים גם הדחף לצאת החוצה מהסיבות שמנינו לעיל.

רצון: רצון הוא תנאי הכרחי לפרסום והוא נלווה אל הדחף ומאדיר אותו במרוצת הזמן החולף

הדחף הוא מעין פולס חשמלי שפועם בלב היוצר והרצון הוא בהתאם למצבי רוח, תקופה, פחדים חולשות או יכולת התגברות על פחד קהל וכו.

אומץ: צנעת הפרט, כה מדובר עליה בכל מיני מסגרות, חוקים וכללים. היא באמת מאוד חשובה לו לאדם

היוצר המבוקר פותח בפני המבקר פתח אל צנעת הפרט שלו, פעמים  אל חלקת אלוהים הקטנה שלו. מרצון הוא פותח בפניו פתח להציץ אל עקבות נשמתו המוצנעים או לא מוצנעים על הדף, ולאמור את דבריו הטובים או הרעים.

חישבו לרגע כמה אומץ לב צריך אדם רגיש רופף  חלש כדי לצאת עם יצירה כזו החוצה. כמה משאבי נפש וכוחות עמידה בפני הביקורת השלילית הוא צריך!

4. המבקר והביקורת:

מה צריך שיהיה לו למבקר שיצא לביקורת. ידע , כושר בחינה וניתוח, דיוק, אחריות.

שאר התכונות (אומץ דחף אובייקטיביות וכו הן טרויאליות)

ידע: להיות בתחום.  מובן מאליו.

כושר בחינה וניתוח רצוי אך לא מחויב המציאות.  (הבנת המוסיקה והנאה ללא הבנה)

דיוק: אי אפשר לחייב

אחריות: תנאי ראשון לביקורת.

ידע:

אי אפשר לבקר יצירה ספרותית בלא ידע מינימלי בתחום הספרותי משום חשש להטעיית המבוקר בבחינת חוטא ומחטיא.

כושר בחינה וניתוח:

אינו מחויב המציאות. ולמה הדבר דומה: לאדם הנהנה מקומפוזיציה ציורית מסוימת מבלי להבין דבר בפרטים: בטכניקה במרכז הכובד של התמונה בגוונים בסוג הצבעים וכדומה.

מובן שהמבין בציור שיראה את טכניקת הטלת הצל או את מקומה של השמש המאירה גווני הציור וכו הנאתו תהיה מרובה, מן הסתם, מההדיוט שאינו מבין דבר ונהנה מנשמתו של ציור.

כנ"ל במוסיקה אפשר ליהנות מהמוסיקה השופנית המדברת אל הרגש ומזעזעת את הלב עד התפשטות הגשמיות מבלי להבין כלום בנושא ראשון נושא שני  פיתוח  אלגרו קרשנדו ודימינואנדו ושאר עניני מוסיקה בשעריך

אך מי שיבין את עמעום הקונטרבסים בחלק שני של הקונצרט ולמה הקומפוזיטור בחר דווקא בהם. או טיבה של קדנצה זו או טיבם של הקלרינטים המופיעים בקול תרועה דווקא בחלק זה של היצירה אפשר שייהנה יותר.

אחריות:

אכן זו מלת המפתח שבשלה כתבתי את כל המאמר הזה

האחריות היא תנאי ראשון לביקורת והיא מוטלת על מצפונו ועולמו המוסרי של המבקר.

האחריות חובקת בתוכה הרבה אלמנטים וצריכה לקחת בחשבון שכל מלה שמוציא המבקר מפיו אפשר שתהיה לה השפעה. בחלק מהמקרים צפויה, בחלק מהמקרים לא צפויה.

האחריות היא לא דבר שבכתובים אינה חוק ומשפט היא צו הלב, היא מצפון המבקר, היא הסמכות שניתנה למבקר מרצון המבוקר להיכנס לחלקת ביתו הקטנה שפתחה לפני הקהל הרחב.

מתוך כל הגורמים שצוינו לעיל ומתוך ידיעה שאפשר ויצטרך לשלם מחיר בעבור אפשרות פתיחות זו.

נכון שהדרך לצמרת יש בה  מוקשים ומכשולים וכו'  אך שומה על המבקר שלא יוסיף עליהן עוד  מכשולים על הקיים. שאם יוסיף, הרי אפשר שיחסום הדרך בפני המבוקר ולתמיד.

ןבמה דברים אמורים:

המבוקר, ברגע ששחרר יצירתו אל קהל קוראיו בפורום קיבל על עצמו את דין החברה בה הוא סובב. אפשר והביקורת תהיה חיובית ואפשר ותהיה שלילית הוא מודע לכך ומוכן נפשית לכך שישנם מוקשים בדרך.

אך שומה על המבקר האחראי שכאשר יבחין שהביקורת הולכת אל הנתיב הממוקש לא יערים עליה מוקשים נוספים שלא לצורך וזהו צריך להיות צו הלב שלו.

ומה הם המוקשים הנוספים:

אם אמרנו ששלילת היצירה או העלאת נקודות שליליות בה עלולות לפגוע במבוקר החלש הרגשן הרופף חסר הניסיון וכו

הרי שעיטוף משפטי השלילה בלבוש שחור גס בוטה  עלול להפיל את המבוקר אל הקרשים.

להפילו כך שלא יקום עוד. ולא עוד, אלא שינטוש את המערכה. ולא עוד, אלא שיפגע בטחונו האישי. ולא עוד, אלא יתערער במעשיו גם בעניינים אחרים של חיים. ולא עוד, אלא שעלול ליפול חו"ח למשכב או לשקוע אל מרה שחורה.

וכבר אמרו רבותינו החיים והמוות ביד הלשון.

אחריות!

מי שחושב להגיב ולבקר את נשמתו של חברו מתוך שחברו הרשה לו לעשות כן, צריך לנקוט במידת היושר והאחריות. ולומר דברי אמת מתוך ידע ומתוך אחריות, ובמקרה השלילי עליו לנקוט ביתר זהירות, ביתר אחריות, מתוך ידיעה שהוא עלול להשפיל או לרומם, להמריץ או להסיג אחור.

הלשון קרי  דרך הדיבור, היא המכשלה הנוראה ביותר. לא תוכן הדברים אלא הדרך בה הם נאמרים  האיך!

5        דחף השגיות שלילי ודחף השגיות חיובי: אתגרים ברי השגה ואתגרים שאינם ברי השגה

קיים מושג של דחף השגיות אפשר שיהיה חיובי אפשר שיהיה שלילי.

דחף ההישגיות הקיים בנו כשמו כן הוא להתמודד  עם אתגרי החיים ולהצליח להשיג אותם.

דחף השגיות חיובי הוא זה שהאתגר העומד בפניו הוא בר השגה.

דחף השגיות שלילי הוא זה שהאתגר העומד בפניו הוא בלתי מושג.

יש החושבים שכאשר אדם במצוקה יש לנער אותו כדי להרים אותו מעל האני שלו כדי שימשיך ויפעל.

והרי זו טעות חמורה מאין כמוה! ההפך הוא הנכון.

לאדם במצוקה יש מנגנוני הגנה טבעיים. כשם שיש בו את יצר הקיום, יש בו את היכולת והדחף להמשיך הלאה. הכל שאלה של זמן. עם זאת, מצבו הנפשי הוא בכי רע , הוא חלש יותר רגיש יותר ופגיע.

התערבות החברה יכולה להשפיל או לרומם, תלוי איך ניגשים לאדם הזה. צריך להיזהר מלהוסיף לו מלח על הפצעים שממילא קיימים. לפיכך, יש להגיד לו את האמת אך בשפה רכה יפה ולא מתנכרת בזה או לועגת. שאחרת יוצא שאנו מנצלים חולשתו של אדם להכות בו, ומאחר ואיננו יודעים דבר וחצי דבר על אופיו וחולשותיו אנו עלולים במצבו הנוכחי לגרום לו נזק נפשי אפשר עד מצב בלתי הפיך.

 מובן, ששלב אחר הוא לעודד רוחו מול אתגרים חיובים ברי השגה .

וכך הוא בביקורת יש להציב בפני המבוקר ששירו לא טוב בעינינו אתגרים חיוביים ברי השגה ולא להשפיל רוחו ודכאו במשפטים עסיסיים בוטים  לעגנים או מזלזלים.

6        סיכום:

בהתחשב בכל מה שנאמר לעיל אפשר לומר שכשם שביקורת יכולה להיות בונה היא בהחלט יכולה להיות הורסת.

ביקורת חייבת להיות נאמנה לאמת הפנימית של המבקר ויש לומר אותה מתוך ידע בצורה מדויקת עד כמה שאפשר ובאחריות

האיך של הביקורת הוא ערך נעלה וחשוב ביותר כלפי המבוקר. הביקורת יכולה להיות שלילית עד כמה שרק אפשר ובכל זאת עדיין יכולה להיות בונה ולא הורסת שהרי תלוי איך היא נאמרת באיזו לשון ובאיזו ניסוח.

בוא נאמר כך: מבקר עשיר בידע ובעל כושר ניתוח מזהיר שלא נוטל עליו את אחריות הדיבור עדיף מבחינת המבוקר שלא יבקר כלל וכלל.

לגיטימי לביקורת שתסתפק במלה אחת מסכמת כמו "יפה"  "טוב" "לא רע" שהרי גם סיכום זה לביקורת יחשב.  אך אם הביקורת מעיקרה שלילית היא יש לנהוג במשנה זהירות ולנמק את הטעון. אחרת אין בכך משום ביקורת בונה כלפי היוצר. להגיד סתם "לא טוב" כאילו ולא אמרת דבר שהרי אין היוצר ידע היכן יש עליו לתקן ומה לא טוב.

דע לפני מי אתה עומד! תמיד יש לזכור שהמבוקר הוא אדם כמוך שמאפשר לך מרצון להיכנס אל גנו ולבחוש בפרותיו אך אינך יודע על נשמת חייו תחושותיו רגשותיו מאומה, ולפיכך "לאט לך בנער אבשלום."

המבקר החכם המלומד בהחלט יכול לסגל לעצמו דרך דיבור טובה אם יראה את האדם העומד מאחורי היצירה.

( יראה את עצמו עומד מאחורי יצירתו העומדת לביקורת, וידמה הרגשתו לתגובה קשה ובוטה ליצירתו הוא.)

בדרך כלל המציאות מלמדת שאלו שפוגעים ללא רחם ומצליפים בלשונם בלא אחריות ובקרה עצמית, אלו אנשים שכאשר הם עומדים מול הביקורת הם הפגיעים ביותר. ועד כדי כך פגיעים שכל כלי של נקמה שעומד לרשותם כשיר הוא.

גם מבחינה זו עדיף שלא יבקרו, או שילמדו עצמם מלאכתה של ביקורת.

משפט המפתח הוא זה שאמרו חכמנו "החיים והמות ביד הלשון"

לא רק "המה" הוא שקובע כלפי המבוקר והמבקר אלא גם "האיך"

צורת הביקורת הקשורה בלשון וסגנון הדיבור היא שעשויה להפוך ביקורת לבונה או להורסת.