הקדמה:

אומרים כי  ברגע שנולד שיר ויצא אל אוויר העולם הוא שייך כבר לכל הסובבים אותו.

האמנם

ומה טיבו של שיר כזה? מה משמעו? האם מה שכיוון המשורר הוא מה שיש בו בשיר או שמא אפשר שיהיה בו אף יותר מזה?

האם ישנם מקרים בהם על המשורר להפעיל שיקול דעת אם לפרש את שירו, או לא?
על שאלות אלו ואחרות ננסה לדון ולענות במאמר זה.

1.       דגשים והארות

        בבואנו להחליט לגבי שיר מסוים  אם  יש לפרשו טרם הוצאתו לכלל הקוראים או לא, עלינו   

       לקחת בחשבון נקודות מסוימות שיש בהן כדי להשפיע על ההחלטה:

     1. למי אתה רוצה לכתוב:

        ציבור היעד: לקבוצה מסוימת הומוגנית בציבור (אומנים, פוליטיקאים וכד')

  2.  סוג אוכלוסיית  הקוראים שלך;

      השכבה שבציבור, הרמה האינטלקטואלית שלו. לשכבות נמוכות, לאינטליגנציה בלבד למי?

3. טיפוס השיר: אבסטרקטי מופשט  או קונקרטי מדויק; כאן ההבחנה תהיה ברורה יותר לגבי מתן פרוש או אי מתן פרוש

4. סוג השיר: שיר למבוגרים שיר לילדים שיר בפרוזה;

5. מכבדי לשון: מילים חדשות/ ארכאייות,  צרופי מילים, חידושי לשון; בנקודה זו יש מקום בהחלט לשיקול דעת של המשורר אם  להעיר הערות דגשים או פירושים ליצירה או לא.

6. נושא השיר: לפעמים הנושא הוא כזה שהמשורר רוצה בכוונה לסתום את השיר. פוליטי למשל, אישי, מרומז וכו'

7. סגנון כתיבה: ארכאי, מודרני; כאן יש להפעיל שיקול דעת בהתאם לאוכלוסיה אליה מופנה השיר.

8. טכניקות קישוטים: רצון להכניס אקרוסטיכון לשיר כובל את המשרר ומגביל אותו למסגרת  

        מסוימת לפעמים גם על חשבון איכות השיר.

2.      דרך המשורר בשיריו:

כאן מתבקשות מספר שאלות הקשורות זו בזו ונובעות זו מזו;

מדוע המשורר כותב מין שירים כאלו שהוא בעצמו יודע שירתיעו את הקורא במלותיהן הקשות או שיכוונו רק לסוג מסוים של אנשים.

ושאלה חשובה יותר שקודמת לה היא למי המשורר כותב? ושאלת היסוד מדוע  ולמה הוא כותב?

על פי ידיעתי ככותב שירים ועל פי תחושתי ישנן כמה סיבות לכתיבת השיר או הקטע השירי.

סיבת הסיבות. "דחף יצירתי."  אפשרי בכתיבה אפשרי בציור במוסיקה או בכל תחום אחר.

הדחף היצירתי הוא לדעתי מעין רצון לביטוי האני בדרך של הכרה כלפי עצמך והכלל.

כלומר היוצר עושה מעין שיקוף של פנימיותו הרוחנית  ולאחר מכן בוחן אותה בעזרת הכלל.

אל אותו דחף יצירתי מתלווה לדעתי מעין רצון תבונתי המנווט את המשורר בכתיבתו כמעין סמן המציב לפניו דגשים  לכתיבה חשיבתית.

כלומר: אם המשורר נתלה באילן גבוה מדי (מילים קשות ביטויים או צירופים קשים)  אותו רצון תבונתי עוצר אותו בכתיבתו וכמו מסב תשומת לבו למוקשים אלו הניצבים לפניו בדרך.

הדברים אמורים במעין תחושת בטן או אינטואיציה לגבי אמצעים וצורת הכתיבה. אם הוא ממשיך ועובר מכשולים אלו הרי פסח על אותו תרמוסטט או כלי בקרה, והביקורת החשיבתית העצמית תופיע בסיום הכתיבה. אם עצרו אותו אותן תחושות בטן, אפשר שיתקן או יערוך שינויים תוך כדי הכתיבה.

לאחר הדחף היצירתי והרצון התבונתי מופיעה "האנליזה החשיבתית העצמית." המשורר מתבונן אל שירו ועורך תיקונים בהתאם לקריאה שניה ושלישית.

בנקודה זו אפשר גם שישאל עצמו עד כמה שירו טוב מבחינת סביבת הקוראים אליה הוא שולח אותו. זוהי כבר בחינה חשיבתית לגבי הכלל.  מי יקרא? אלו אנשים? מי יגיב? איזה סוגי תגובות? מה סיכויי ההצלחה? וכו'. אלו שאלות שמסקרנות כל משורר המוציא את יצירתו החוצה  וגוררות אחריהן ,מן הסתם, את הצורך, מבחינתו, לתת את הדעת על גורל היצירה העתידית.

      נעצור כאן רגע ונדגיש שישנם כמה סיבות לכתיבת היצירה.

          ¨       המשורר כותב את שבלבו בשפתו שלו מבלי שום התחשבות או לקיחת גורמים מסוימים  בחשבון. לכך הייתי קורא כתיבת בטן טהורה.

       ¨המשורר כותב את שבלבו תוך שימת לב לפרמטרים מסוימים או דגשים מסוימים שקבע  

            לעצמו והם נחלתו כמעט בכל השירים.

            כנ"ל אלא שהקריטריונים נקבעים ספציפית לכל מקרה ומקרה.

            סוג אחר הוא:

     ¨המשורר כותב למען הסביבה. כלומר השיר הוא תולדה של חשיבה ראשונית, כמעט ללא

           התערבות רגשית. הנושא נבחר והשיר נכתב מתחת לכותרת שנבחרה.

            גם בסוג זה ישנן ואריציות שונות אך העיקרון הוא הכתיבה ל.. ולא לי. אפשר שהמשורר

            ישתמש בטכניקות מסוימות אולי אפילו שבלוניות. אין זה אומר שערך  השירים יופחת

            אך בהחלט קיימת סכנה לכך.

       ¨כתיבה שבלונית. מעין תבנית ברורה טכנית עם כללים שלה ואל תוכה משתבצים השירים.

            כתיבה זו עוד מסוכנת מקודמתה מבחינת הפחתת איכות השירים.

3.      המשורר,שירו והכלל

בכתיבת בטן נראה על פניו שסוגי הכתיבה (הסיבות) לא משחקות תפקיד כל שהוא .

הכתיבה נובעת מבפנים  וזורמת. לפעמים נשלחת לפרסום כמות שהיא לאחר תיקונים קלים.

כתיבה כזו תמיד תהיה אישית מחוויותיו של המשורר ובדרך כלל לא בעבור מי שהוא.

אפשר שכתיבה "לפי הזמנה" תהיה מהירה אך זה עדיין לא עושה אותה לכתיבת בטן

כתיבת בטן חייבת להיות,לדעתי, אמוציונלית מעיקרה.

אגב כתיבה לפי "הזמנה" כמוה "ככתיבה לשמה" הכותב כותב בכורח הנסיבות במעין אילוץ מסוים במסגרת מסוימת.

(ההזמנה לא חייבת להיות ממישהו היא יכולה להיות בצורת דחף אובססיבי עצמי לכתיבה יומיומית. (הכותב מכניס עצמו למסגרת נוקשה של כתיבה.)

הכתיבה לכלל מתחלקת לשני סוגים:

כתיבה לכלל תוך שימת לב לאני והעלתו למקום הראשון.

כתיבה לשמה, תוך ביטול האני.

באפשרות הראשונה אפשר שעל אף שהכתיבה היא מאולצת יום יומית או על פי נושאים מוכתבים מלמעלה, הכתיבה תהיה טובה ואף טובה מאוד ולו רק בגלל שהמשורר רואה את עצמו כיוצר  שכל דין ודברים, ביקורות לסוגיהן, שיכתבו כלפיה, יופנו אליו.

כתיבה לשמה זו כתיבה כדי לפרסם כדי לשלוח. על פי רוב תהיה שבלונית או טכנית מאוד והתרוממותה לרמה סבירה של כתיבה היא בעלת סיכויים קלושים למדי.

סיכום קצר:

בחינת הדברים מעלה שאי אפשר לקבוע  קריטריונים ברורים לגבי פירוש או אי פירוש שיר ע"י המחבר עצמו טרם שליחתו לקהל הקוראים.

התלות והרצון הם במחבר עצמו לפי ראות עיניו ושפיטתו העצמית.

מובן שישנם מספר גורמים ,שמנינו לעיל, שעל המחבר לקחת בחשבון בבואו להחליט אם לפרש את שירו או לא, כמו סוג השיר, אופיו ,הרכבו , המען אליו הולך השיר,השפה,  וכד'

מכל מקום המסקנה העולה מן הדברים היא שיש בהחלט מקום שאפשר ואולי אף רצוי שהיוצר המחבר יעיר הערותיו ייתן פירוש או יאיר בדגשים מספר את שירו, כדי שיובן כהלכה וכדי שיהיה קריא וברור בקרב קהל קוראים,  עד כמה שיותר רחב.