אצלנו בשכונה , אולי לא ידעתם, היה פרסי אחד קראו לו משיח טהרני. למה טהרני? ת'שאלו את שבי יגיד לכם, בגלל שזה אוהב לטהר את הגוף שלו במקווה של הגברים אפוא יש חור בקיר, החוצץ, בשביל שיתכנס לו אוויר משם למקווה של הנשים.
למה משיח? שאולי בזכותו יבוא המשיח. למה ההורים שלו חשבו זה יהיה כמו הגולה הפרפרית של הדור. מה זה הגולה הפרפרית? כמו היהלום הנוצץ בין גבעות הבצורת של גברת אליאסוף הזקנה. מה זה יהלום? מין יהלום כזה שמוח כמו של חצ'קאל לא יכול להעלות אותו על ראש הקודקוד של המוח שלו. אז כך חשבו: גאון! מותר להם, לא? אממה, יצא שלא באשמתם ושלא בכוונה קצת עקום. מה זה עקום? לא משהו נוראי, רק ראש ארוך כמו קישוא, גוף רזה כמו בצל ירוק, ושערות עומדות כמו של מטאטא הפוך. זה באמת לא כל כך נורא. אפילו שהפה שלו היה עקום כמו העקימה של הרחוב של שלום מהפלאפל שמתחת לבית הכנסת של המוגרבים. וכשהיה רוצה לומר "לא" היה יוצא לו בעקימה של הפה "כן." ושהיה רוצה לומר "עכשיו" היה בא לו "אחר כך."וזה בשביל העקימה של הפה. ומה שבאמת חשוב אצל האטרייה הזה, שהיו לו ידיים רזות וארוכות כמו מקלות של ארטיק תכפילו אותם פי עשרים, שהיה לו חיוך מאיים, עיניים של חתול בר ומקרר של ארבע דלתות כמו של בביוף הקבלן שחצי רחוב הרב יקותיאל מהכיס שלו, ובכיס שלו. דבר זה באמת הרגיז את פרצוף החציל של חצ'קאל המבוגר שהיה לו מקרר בגובה של בסלו (בצלאל) מכתה אלף ומגרה אחת כמו הקלמר שתי קומות שלו, תשים אותם יחד תכפיל אותם בחמש לאורך ולרוחב.
וחצ'קאל המבוגר כשהיה מתרגז היה מזמין את כולנו לרחבה של סימן טוב בעל חנות הצבע ועושה לנו ישיבה, "דמוקרטית" כך היה אומר. שכל אחד יכול להביע את דעתו, אבל מה, רצוי מאוד וכדאי לבעל ההצעה, שתהא מסכימה עם דעתו שלו.
אבל היה עוד משהו שהרגיז את חצ'קאל המבוגר וזה שמשיח היה ממעט בירקות שהיה נותן לנו תמורת הכסף שביקש. אצלו הכל היה בערך. "לא צריך משקל" היה אומר. "אני רואה לפי העין שוקל לפי היד למה אני מרגיש את הירקות " בחיית העיניים שלי" בטח עיניים ערמומיות וידיים מקלות שאיך שתשים עליהם מאה גרם יפלו למטה כמו שמת עליהם קילו. אז למה קנינו אצלו? למה סאלח הלך אצל ההורים שלו שהיה אומר עליהם אלה בגן עדן יושבים. וזה הפרסי בא במקמו וגם הביא אתו כיסא רחב וגדול והעיף את הצר והקטן של סאלח ז"ל אל אחותו המג'נונה, ואין עוד ירקן, בלעדו, בשכונה.
אז חצ'קאל החליט לעשות לו השנה למשיח שמחת תורה כזאת כמו שלא ידע מימיו. מין שמחת תורה כזאת שישנן אותה לילדיו ואלו לנכדיו וככה לדורות.
"מסכימים" שאל כשהסביר את תוכניתו.
"כן " ענינו לו במקהלה פה אחד.
שבי לא שכח להצביע על עינו, אני על ברכי הימנית, תפוח צפורי על אפו וחזי אמר את ששיננו כולנו בעל פה "אדום כחול בית חולים" חצ'קאל קרא לזה ואהבת לרעך כמוך. שאם לא היית אוהב לא היית מכה אותו על עברות, אלא מניח לו לחזור ולעשות אותם שוב ושוב.
"הכל מתוך אהבה ובחברות" היה אומר חצ'קאל ומכה פה ומכה שם. "הכל מתוך אהבה ובחברות טובה" היה מפליא מכותיו בבחינת "מכה יתירה."
לא חשוב, העיקר הגיע סוף סוף יום שמיני עצרת הוא שמחת תורה.
בעת ההקפות של היום הראשון קצת לפני שסגר מר טהרני משיח את החנות באנו אליו כל החבורה, סלים בידנו וחצ'קאל בראש וספר תורה מאולתר בידו.
מאחורינו כזנב ארוך נמשכה שורת ילדים משכונת הפחונים שהיתה צמודה לשכונתנו אף להם סלים ביד אחד ודגל שמחת תורה ביד השנייה. וכך תוך כדי שירה גדולה וצהלת רגליים נכנסה כל החבורה לחנות הירקן. חצ'קאל דחף את ספר התורה המאולתר, המכיל בתוכו אבני רחוב לא מעטות ,לידיו הרזות של משיח. " מאה גרם" אמר לו. מה זה כלום! לא כבד." משיח נפל עם הספר על הכיסא הרחב שנשבר ומיד לרצפה, והחבורה החלה לקחת מכל הבא לידו לדחוף לסלים.
"גנבים! גנבים! " צועק משיח.
"הגונב מהגנב פטור!" עונה לו חצ'קאל.
"גנבים! גנבים! " צועק משיח.
"הגונב מהגנב פטור!" עונה לו, שוב, חצ'קאל.
משטרה, משטרה, הוא צועק.
כולם בבית הכנסת יה קשקבל אומר לו חצ'קאל, ואנחנו הבאנו את הבית הכנסת אליך שלא תבזבז צעדים לשם.
"קומה אחא בוא ורקוד" אומר לו חצ'קאל ומושך אותו אחריו הלאה מהחנות בשירה ובריקוד ןחזי עוזר על ידו.
נכון שלא רוקנו את כל החנות, אולי לקחנו מעשר מכל פריט. אך זה הספיק למשיח להבין שלא היד הרזה היא הקובעת אלא "היד החזקה" יושר והגינות.
את שמחת התורה הזאת הוא בודאי שכח כי גם הוא הלך, לא עלינו, לבקר את זקניו באזור מגוריהם החדש בגן עדן. ואחריו קיבל את החנות איזה איציקל בורגנשטיין אחד ,עולה חדש מאירופה, בעל פנים של טלה מעוות אף כמו גרוגרת של תרנגול הודו, עיניים כמו של עכבר פוזל, שערות לבנות כמו של דב קוטב מקריח. ותחבולות של נחש מפגר.
אז כל שחשבנו לשמחה בא לנו לעצב. וכל שחשבנו להוזלת מחירים בא לנו לעליית מחירים. ברור שלא שתקנו
ו כל שעשה לו חצ'קאל המבוגר הוא וחבורתו וכל שנכתב עליו הרי זה סיפור לפעם אחרת.
