[ליצירה]
הממ, כן. הכחול המרתך הוא לא ממש של בדידות ותעופה, לא בשיר שלי על כל פנים. אולי בשיר ש*אתה* כתבת לך כשקראת את זה.
צריך להכיר אותה כדי להבין, איך קור חיצוני יכול לעטוף חום פנימי. אש כחולה היא באמת הרבה יותר חמה מאש אדומה.
רק פחות מפנקת...
[ליצירה]
כל משחרי ימצאוני
ופרפרייך,עוד ישובו בגלגולם החדש,
ולהט האהבה עוד יוצת בחדרי ליבך,אשר שותת הוא
וכואב ,מהפלאת השומרים בו ,שוב ושוב...
ומבטיחך אני שכל משחרי ימצאוני,
ורק אלה אשר סבלנותם ואהבתם עמדה להם, רק הם יכנסו ויחסו בצל טירתי, והשומרים להם כאחים ואוהבים...
אהבתי עד מאוד... כנפי שחר.
[ליצירה]
דווקא לי עובי השפתיים היה עושה אסוציאציה הפוכה: שפתיים עבות מתחברות לי עם מלאות, עם נדיבות, עם חושניות וכו'. שפתיים דקות עם קרירות, קמצנות וכו'. או שאצלך בשיר הנשיקות מבלות את השפתיים ופוטנציאל הנתינה נשחק מנשיקה לנשיקה (ולפי זה לך יש עוד הרבה מה לתת כי עוד לא "נשחקו לך השפתיים")?
[ליצירה]
מדהים!
כמה רוך, כמה עדינות יש כאן! זה ממש שיר רוחני -
כשאדם נותן את עצמו לשאת את כאב השני ביחד איתו, זה פותח פתח לריפוי עדין, איחוי, ולבסוף גם להתמרה רוחנית, כשמ"את שתינו עוטפת תפילה אחת", מגיעים לשמיים עצמם שנפרשים כמו חופה, ול"וכבר שתי ידיים/חובקות עולם".
מקסים!
[ליצירה]
לא מסכימה עם ההערה בסוף. *כל* שיר טוב חייב להכיל "קריצה"? חייב שתהיה בו אפשרות מרומזת של הפוך-על-הפוך? - זה מתאים לתרבות הצינית שלנו. אנחנו כל כך מודעים לעצמנו, עד שגם אם אנחנו מצליחים להתחבר לרגש, זה חייב להיות עם פתח מילוט - עם חיוך כזה קטן וציני מהצד...