[ליצירה]
הממ, כן. הכחול המרתך הוא לא ממש של בדידות ותעופה, לא בשיר שלי על כל פנים. אולי בשיר ש*אתה* כתבת לך כשקראת את זה.
צריך להכיר אותה כדי להבין, איך קור חיצוני יכול לעטוף חום פנימי. אש כחולה היא באמת הרבה יותר חמה מאש אדומה.
רק פחות מפנקת...
[ליצירה]
כל משחרי ימצאוני
ופרפרייך,עוד ישובו בגלגולם החדש,
ולהט האהבה עוד יוצת בחדרי ליבך,אשר שותת הוא
וכואב ,מהפלאת השומרים בו ,שוב ושוב...
ומבטיחך אני שכל משחרי ימצאוני,
ורק אלה אשר סבלנותם ואהבתם עמדה להם, רק הם יכנסו ויחסו בצל טירתי, והשומרים להם כאחים ואוהבים...
אהבתי עד מאוד... כנפי שחר.
[ליצירה]
חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה הרי כל כך קל. תנו לאדם מוכשר משימה: כתוב שיר-זעקה שמוחה על צביעות, ומיד תקבלו עשרה כאלה, וטובים. כי זה באמת לא כל כך קשה לזעוק. אבל לדעתי אפשר להיות יותר סלחניים כלפי עצמנו כחברה. קצת צביעות זה לדעתי די הכרחי. אם לא היינו צבועים היינו פוגעים באנשים הרבה יותר. שהרי אי אפשר להכריח אנשים להיות שם *באמת*, במקומות הקשים האלה, לכאוב באמת את השכול הזה. זה נורא קשה ואנחנו רק אנשים! ואם לא יהיה כל השואו מסביב ליום הזה, אנשים שלא חוו את זה אישית פשוט יעדיפו לא לחשוב על מי שכן, אף פעם. - וזה לא היה יותר כואב מצביעות?
אבל זה נכון שהצביון שנותנים ליום הזה מוטעה. זה הופך להיות יום של "בואו נהיה עצובים" במקום יום של "בואו נחלוק כבוד לאנשים שמסרו את חייהם בשביל העם והארץ, ונלמד מהם". ועם יום של "הבה נבכאה הבה" באמת קשה ומכאן הצביעות.
[ליצירה]
הדס,
למה אנחנו נותנים למספרים לכמת *אותנו*? ל-16 אין שום משמעות. למעשה, אנחנו חסרי גיל. אנחנו נשמות. מספר השנים שעשינו בעולם בזה כ"כ לא מהותי למה שאנחנו...
אי אפשר לאחר לחיות.
ועוד: אפשר באמת להיות זקנה בת 16 (אני זוכרת שבזמנו הגדרתי את עצמי זקנה בת 19).
ואפשר גם להיות צעירונת בת 80 (אני מכירה אחת כזאת בבית-חב"ד אצלנו). באמת!
[ליצירה]
חמוד. גם כתוב נחמד. ו-זה בסדר. יש הרבה מסלולים. כשיהיה לך משהו ששווה לך בשבילו לקום - זה יקרה בלי צורך להכריח את עצמך. ככה נראה לי. צריך אומץ לשאול את עצמך מה אתה רוצה לעשות ולא ללכת במסלול שאחרים בחרו בשבילך. ואצל חלק -מ זה לא מצריך אומץ אלא זה פשוט האנשים שהם: *לא מסוגלים* לעשות דברים שאין להם הנעה עצמית לעשות אותם. אז אתה כנראה מהסוג הזה.