[ליצירה]
הממ, כן. הכחול המרתך הוא לא ממש של בדידות ותעופה, לא בשיר שלי על כל פנים. אולי בשיר ש*אתה* כתבת לך כשקראת את זה.
צריך להכיר אותה כדי להבין, איך קור חיצוני יכול לעטוף חום פנימי. אש כחולה היא באמת הרבה יותר חמה מאש אדומה.
רק פחות מפנקת...
[ליצירה]
כל משחרי ימצאוני
ופרפרייך,עוד ישובו בגלגולם החדש,
ולהט האהבה עוד יוצת בחדרי ליבך,אשר שותת הוא
וכואב ,מהפלאת השומרים בו ,שוב ושוב...
ומבטיחך אני שכל משחרי ימצאוני,
ורק אלה אשר סבלנותם ואהבתם עמדה להם, רק הם יכנסו ויחסו בצל טירתי, והשומרים להם כאחים ואוהבים...
אהבתי עד מאוד... כנפי שחר.
[ליצירה]
תודה לך גם על הקטע הזה. זה כל כך אמיתי. זה מן יצר הרע כזה שמזהה את כל מה שיכול לקדם אותנו באמת, ודווקא שם מרפה את ידינו או מקשה את עורפנו. אני גם מכירה את זה (רק בצורה קצת שונה מאיך שזה אצלך)
[ליצירה]
וואלה, זה ממש נכון! ... רק חבל שבשביל הסוף השונה הייתי צריכה לקרוא את כל הסיפור, שמוכר לי מגיל 5 בערך... אי אפשר היה לקצר איכשהו? אפשר היה לצמצם עד כדי פסקא אחת אפילו, ולרמוז על כל שאר הסיפור, המוכר ממילא
[ליצירה]
מדהים!
כמה רוך, כמה עדינות יש כאן! זה ממש שיר רוחני -
כשאדם נותן את עצמו לשאת את כאב השני ביחד איתו, זה פותח פתח לריפוי עדין, איחוי, ולבסוף גם להתמרה רוחנית, כשמ"את שתינו עוטפת תפילה אחת", מגיעים לשמיים עצמם שנפרשים כמו חופה, ול"וכבר שתי ידיים/חובקות עולם".
מקסים!