ילדת הים

כשהתייצבה אותו היום מול הים, היא ידעה שהיום יהיה היום. היום תאמר די. היום תפרוק את כל שעל ליבה, את כל הסער הגואה בה מבפנים, כמו הגלים הללו של הים...

גליה. ילדת המגדלור. כך תושבי האי נהגו לקרוא לה. גליה ילדת הים. כך חשבה היא על עצמה. היא הגיעה בתחילת הקיץ. איש לא ידע מאין. נראה שהיתה פליטה מסוג כלשהו. היתה כחושה וחיוורת כאילו זמן רב לא ראתה אור שמש, כאילו זה עתה הגיחה ממרתף עמוק, או ברחה ממאסר ממושך.

בתחילה נראה לה הים כארץ חדשה של הזדמנויות אינסופיות – מה גדול ורחב ידיים,כה פתוח ומזמין! הוא כאילו רמז ואמר לה: "בואי, ילדה קטנה. בואי, גליה שלי. אני אהיה לך לחבר. אני אארח לך חברה כשהימים ארוכים והשמש קופחת. אני אשיר לך שירי המיה וגעגוע שירגיעו את רוחך. אני אערסל אותך. אני אלחש לך סיפורים אוצרי סוד ומסתורין, מארצות שמעבר לי, מהטמון במעמקי."

על החוף היה מגדלור נטוש, וגליה הפכה אותו לביתה. נראה היה שהיא יודעת לדאוג לעצמה, מתפרנסת מעט מדיג, מסתפקת במועט ואינה זקוקה לאיש. וכך הניחו לה תושבי האי לחיות את חייה במגדלור, וגילו בה עניין מועט, אם בכלל.

יום יום היתה גליה עומדת על חופו של הים, מתבוננת לתוך מרחביו האינסופיים, משתוממת ומלאת הערצה. מדי בוקר נשאה ברכה אל הים. יום יום עמדה שעות ארוכות וליטפה בעיניה את הגלים, האדווה, ציפורי המים.

לעיתים היה הים שולח לה מתנות: קונכיה יפה ונדירה, צמיד ישן ושחוק בעל חן מיוחד, חפץ זה או אחר ששרד את המסע הקשה והיה פליט, כמוה. היא אהבה את מתנותיו של הים. אהבה את קול המייתו המנחמת.

אך לעיתים היה נדמה לה, לגליה, שאין מתנותיו של הים מכוונות דווקא אליה. שהוא היה שולח אותן, בגחמה של רגע, בין אם היתה היא עומדת שם ובין אם לא. בכלל, הפריעה לה התחושה שהים אינו מחכה לה. כאילו כלל לא אכפת לו אם תבוא היום או לא, אם תברכנו לעת בוקר. וכאילו כל סיפוריו ושיריו – לא אליה הם מיועדים. אחת היא לו. ישיר ויספר אם תאזין וגם אם לא. היא רצתה שייתן לה עוד מתנות, שיישלח לה קונכיות רבות וצדפים נוצצים ותכשיטים יקרים. רצתה שייתן לה דגים גדולים ממצולותיו. רצתה שיחשוף מעמקיו לפניה. היא רצתה שייתן סימן שהוא מכיר אותה, יישלח גל עולץ ללחך את רגליה עם שחר.

היא היתה שולחת מבטה על פני מרחביו הכחולים העמוקים של הים ומייחלת,  שיהיה כל זה שלה, שלה בלבד. שכל היופי הכחול הרוגש הזה יהיה קיים רק בשבילה. והרי מי אם לא היא יודעת להעריך ולהוקיר את הים כפי שראוי לו. שאר האנשים הולכים, עוברים ושבים בלי שייתנו דעתם וליבם, כמוה, לעושרו וליופיו של הים.

 ולפעמים היא הרגישה, שאין ידידותו של הים מובטחת לה. ולפעמים היה הים סוער, והיא היתה נכנסת למגדלור ומתחבאת בו, רועדת ופגועה. ואז היה הים שוב צלול ומסביר פנים, וגם היא חייכה אליו, אך בפינה נסתרת בליבה זכרה את חרונו ויראה מפניו.

אולי אם תודה לים, אם תראה לו את אהבתה ביתר שאת, אם תעניק לו מהדברים הכי מיוחדים שבה, או אז יתרצה לה הים וירצה בה! –והיא החלה שולחת מתנות לים. היתה מלקטת צדפים וקונכיות קטנות, ובלוטים ועלים מעצי היער הסמוך לחוף, ושוזרת מהם מחרוזות יפייפיות, או מכינה מהם קישוטים חינניים. אנשים שראו את יצירותיה התפעלו והציעו לקנות. והיא מכרה מהם, מעט שבמעט, במידה שהספיקה לקיומה הדל, ואת השאר – שמרה לים.

יום אחר יום היתה מגישה לו מתנותיה בלוויית מילות חיבה חמות. יום אחר יום הים בלע אותם, שקט ואדיש. ולא החזיר דבר חזרה.

היא סיפרה לים סיפורים שבדתה מליבה. אך למרות שעמדה וסיפרה בלהט ובחשק, ובסיפוריה היו שזורים קסם, דמיון והרפתקה, הים מעולם לא החווה התפעלות, ואף פעם אחת לא הודה לה. אנשי המקום לעיתים נעצרו לידה להקשיב, אך היא לא השגיחה בהם. אחת היא לה אם הקשיבו או לא. סיפוריה היו כולם קודש לידידה הצונן, השתקן.

אך דומה שסיפוריה לא הספיקו. אחד אחד הם היו נלקחים מחיקה, נאספים אל תוך קרביו האדירים של הים, נבלעים בשריקות הרוח. והים לא החזיר דבר חזרה.

כשאזלו כל הסיפורים, עד האחרון שבהם, עמדה גליה מול הים, אובדת עצות מבולבלת ונואשת. מה עוד תיתן לים ולא נתנה? היא לא תיתן שיישאר אדיש אליה, אם למשהו היתה חשיבות בכלל – הרי שזה היה הדבר!

וממעמקי ליבה, מהמקום העמוק והכואב ביותר שלה, החלו לנבוע מנגינות. בתחילה נבהלה – המנגינות שבקעו מאליהן מגרונה היו בעלות עוצמה חריפה שכמותה לא הכירה קודם. העוצמה הזאת הפחידה והרתיעה אותה. אך היא היתה נואשת, והיתה בכך משום הבטחה: אם רק תמשיך לשיר ולא תחדל, בסופו של דבר לא יוכל הים להשאר אדיש. לבסוף יכיר בה הים, יאהב אותה. זה כל מה שרצתה. כל מה ששינה משהו. והיא החלה לשיר.

הימים כבר לא היו עוד ימי קיץ, הגיע סתיו לעולם, ורוחות ערות החלו לנשב, מסעירות את פניו החלקים של הים. היא היתה צריכה להגביר את קולה, לשיר בכל כוחה ממש, כדי להתגבר על קולות משב הרוח והמית הגלים הרוגשת.

הים ישמע אותה, הוא יקשיב לה, אם ירצה ואם לא, רק זה משנה עכשיו.

וצליל ועוד צליל נחצב, מהמקום העמוק והכואב ביותר בישותה. וליבה פעם בעוז. כל גופה רעד, כל שריריה כאבו, כשעמדה כך ושרה. אנשים החלו להתקבץ סביבה. בתחילה נהנו משירתה, אך לאט לאט החלה ההנאה לפנות את מקומה לתחושה מטרידה של חוסר נוחות, של אי שקט, ולבסוף משהעריב היום, לדאגה כנה. – היא לא רוצה לשבת מעט? לשתות כוס מים? אולי תנוח, היא בוודאי עייפה. כל היום כאן לבדה על שפת הים. אפשר להשתגע. איפה הבית שלה. מה היא עושה שם במגדלור הזה, זה לא מקום לילדה כמוה. בואי איתנו, אנחנו נדאג לך! נדאג לכל מחסורך, רק הפסיקי את השירה הזאת! חדלי! עזבי את הים! בואי נלך...

היא לא הקשיבה. ספק אם שמעה אותם כלל. כל כך שקועה היתה. חוצבת מליבה צליל ועוד צליל, שרה את עצמה עד תום. כל צליל שהפיקה מקרבה היה זך וטהור ועמוק. וכל צליל שהפיקה חולץ ממנה כמו בצבת, הוסר כמו בניתוח. וכל הצלילים נישאו ברוח והוטלו אל תוך הים, והוא בלע אותם. ולא החזיר דבר חזרה.

לבסוף נרדמה על החוף באפיסת כוחות לפנות בוקר. אנשי האי שנואשו מלשכנעה לבוא איתם פרשו כבר מזמן לישון את שנתם. והמחזה שב ונשנה גם למחרת, וגם בימים שלאחריו. שוב ושוב היתה גליה מתייצבת עם בוקר ושרה, שוב ושוב היו אנשי האי מנסים בדאגה לשכנעה לבוא איתם. עד שלבסוף נואשו לגמרי, ועמדו מן הצד משתאים מה יהיה בסופה.

וכך  עמדה גליה מול הים שעות על שעות בלי הפסק, הרוח פורעת שערותיה ומבדרת שמלתה, עוצרת לעיתים רחוקות כדי להכניס אל פיה מעט מהמזון שאנשים רחמנים הניחו לצידה, וממשיכה.

היא הרגישה איך כוחותיה אוזלים ומתכלים מיום ליום, ואיך מאגר השירים שבה הולך ומדלדל, כמוה עצמה. ועדיין לא היתה כל תשובה מן הים. הים עדיין לא החזיר דבר חזרה. ועדיין היתה חוזרת לעמוד על רגליה, מועדת ומתנודדת, מדי בוקר, לצעוק ולקרוע את שירה מקרב ליבה, ולהטיל אותו בחמת זעם אל הים. זאת היתה מלחמה והיא תנצח. כך עד היום. אך עתה, עתה הרגישה שהזמן מתקרב. היום. כוחותיה אזלו וכבר אין לה שירים עוד. נשאר עוד אחד אחרון. ובינתיים כבר היה החורף מתממש והולך למולה. השמיים התכסו בעננים קדורניים ומבשרי רעות שהסתירו את אור השמש. רוחות קרות נשבו בחזקה. הים זעף. גלים גדולים התנפצ אל החוף ונסוגו, משאירים אחריהם שובל ארוך של קצף לבן שבור. היום יהיה היום.

היא הרגישה גל של נחישות עובר בה, תחת השמיים הקדורניים האלה. היום. היא חייבת.

והיא הרגישה איך כל תא ותא בגופה משתוקק, רעב. ובמרכז גופה התעורר מרבצו הכאב – כאב ישן כל כך ונורא כל כך, שדומה שהיו לו חיים משל עצמו. והוא פעם במרכז בטנה כמו לב נוסף ומשך אותה, משך בכח, בזמן שהיא פתחה את פיה לשיר את שירה האחרון.

והעורבים צווחו במרחק.

עם כל תיבה של שיר משך אותה הכאב צעד נוסף קדימה.

אי משם נשמע צליל פעמונים קלוש. מספר עלים נישאו ברוח אל החוף.

הים בלע את כל מחרוזותיה. בלע ולא החזיר דבר. הים בלע את כל סיפוריה, בלע ולא הדהד דבר. הים בלע את אחרון שיריה – בלע. ולא החזיר דבר.

בכאבה ובתשוקתה היא דימתה לה, שעולה דמות אדם לקראתה מן הים, עוטה קצף לבן. זרועותיו היו פרושות לקראתה לחבקה, והיא רצה אליו – רצה ורצה. היא יכלה להרגיש איך זרועותיו החזקות אוספות אותה לתוכן, סוגרות עליה בעוז. יכלה להרגיש את תלתלי התכלת והטורקיז שלו מדגדגים את פניה ברוך. הוא משך אותה אליו והיא נענתה לו. ולרגע דימתה את עצמה הופכת לאלומת אור, מתפזרת כקרן שמש, מרצדת בזהרורי אורה על פני מים רבים. ועיניה האירו כמו כל כך הרבה שמשות שוקעות אל תוך הים, כמו ריבוא מגדלורים, בשעה שהפקירה עצמה לגלים, נותנת להם לשאת את גופה, ובאנחת אושר עצמה את עיניה.

והים לא החזיר דבר חזרה.