לא כולם מתלחששים כשהיא עוברת. הרוב, האמת, אדישים. התרגלו. אבל תמיד ישנם אלה שעדיין מחפשים להם ענין. שתרים אחרי קרבן, לפטם בו הערכה עצמית מזוייפת. אלה מצטחקקים לעברה. מכנים אותה בשמות. החולת נפש. המפגרת. היא בכלל מבינה מה אומרים לה או שהיא מטומטמת מדי. האמת – לא אכפת לה. רק במחברת לא תתן שייגעו. תוהה – למה היא מרגיזה אותם כל כך? למה הם כל כך רוצים שתדבר, שתגיב, מנסים בכח. הכל מתמיה אותה. המילים שלהם שהם יורקים בקצב, מתמסרים אחד עם השני בכדורי פינגפונג, מהירים כל כך שהיא לא מספיקה לעקוב אחריהם. או אלה שהם יורים לעברה כמו צרורות של כדורי אקדח, במטחים מהירים. איך היו רוצים שתגיב. והלעג בקול שלהם. והנסיון המודע לפגוע, להכאיב. היא יכולה להתבונן בהם שעות, מהופנטת, מעריצה. לא להבין. ולצייר.
תמיד מנסה להגדיר לעצמה תחושות מדוייקות. רצוי במילים. לברר איך בדיוק הרגישה – בדיוק בשניה שרגלה נתקלה במכשול. איך היה רגע המפגש עם האספלט. איך היו פניהם הצוחקות מעליה. איזה צליל המשקפיים השמיעו. היא לא בכתה אז. בעצם – אף פעם לא בוכה. רק תוהה ומציירת. ממהרת לחצות את החצר בלי לחטוף אף כדור תועה. להגיע למקום שלה בכיתה, ליד החלון. לפתוח את המחברת ולצייר - טיפות.
טיפות. גם בהם יכלה לצפות שעות, לצייר כל אחת ואחת. השוני ביניהן. איך אף אחד לא מבחין? הסוד שלה עם הגשם. איך שלכל טיפה יש סיפור מיוחד מאוד משלה. והיא חייבת לשמוע אותו, לפני שהטיפה תוטח גם היא לאספלט, בלי שאף אחד ישאל אותה. לכן היא מתאמצת מאוד להקשיב לכל הטיפות. לפחות לכמה שיותר.
נדמה היה לה בהתחלה ששמעה את המורה שלה קוראת לה, משדלת. גם המורה אדישה, התרגלה. וגם זה לא אכפת לה. רק שאף אחד לא יתפוס אותה, בזמן שהיא גונבת מהם פָנים, מעתיקה אותם לתוך המחברת.
ובבית, במיטה, מאחורי דלת סגורה, היא מוציאה אותם לאט לאט מהמחברת. מדוייקים להפליא, כאילו היו חיים. קלסתרים, הבעות, תנועות, מבטים. כל מה שהצליחה לצוד. השלל שלה להיום. היא שוטחת אותם מסביבה. הם מקיפים אותה מתחת לשמיכה, בחום. באהבה. והיא צוחקת איתם, משמיעה באוזניהם שנינויות ששמעה מבני דמותם בבית-ספר. הם צוחקים בהערכה, מחזירים בשנינות אחרת ששמעה את בני דמותם אומרים.
היא הכוכבת שלהם, מצחיקה, חכמה, יפה. ושם, בחושך, סוף סוף, היא יכולה לספר להם, להעביר הלאה, את כל הסיפורים שנערמו אצלה שותקים.
את כל מה שסיפרו לה הטיפות.
תגובות