ואולי החורף יקח בפסקה
מכל הדרמות האפורות שלו
ולרגע
בשמש הפשוטה הזאת,
נשיל מעצמנו משקל עודף
של ניסוחים חכמים של עצמנו,
של עיסוקים חשובים ורצינות הולמת,
ואחריות לגורל האומה והעם - ונחזור
להיות הילדים
שאנחנו
שמעולם לא חדלנו להיות –
בפנים.
נפסיק לשחק במחבואים ונתחיל
לשחק בתופסת.
תופסת צבעים.
תוספת חלומות.
ונהיה אמיתיים וחסרי הגנה
ונבכה כשניפול ונפצע את הברך,
ולא נעמיד פנים שיש לנו
תכניות מגירה למיגור הכאב.
ונצחק.
ונרוץ ונרוץ ולא נתעייף ולא
יכאבו לנו הרגליים,
כי עייפות זאת מחלה של מבוגרים
חשובים וכבויים
ששכחו כבר את שמם ומפעילים את עצמם
במילה "צריך".
תגובות