[ליצירה]
חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה הרי כל כך קל. תנו לאדם מוכשר משימה: כתוב שיר-זעקה שמוחה על צביעות, ומיד תקבלו עשרה כאלה, וטובים. כי זה באמת לא כל כך קשה לזעוק. אבל לדעתי אפשר להיות יותר סלחניים כלפי עצמנו כחברה. קצת צביעות זה לדעתי די הכרחי. אם לא היינו צבועים היינו פוגעים באנשים הרבה יותר. שהרי אי אפשר להכריח אנשים להיות שם *באמת*, במקומות הקשים האלה, לכאוב באמת את השכול הזה. זה נורא קשה ואנחנו רק אנשים! ואם לא יהיה כל השואו מסביב ליום הזה, אנשים שלא חוו את זה אישית פשוט יעדיפו לא לחשוב על מי שכן, אף פעם. - וזה לא היה יותר כואב מצביעות?
אבל זה נכון שהצביון שנותנים ליום הזה מוטעה. זה הופך להיות יום של "בואו נהיה עצובים" במקום יום של "בואו נחלוק כבוד לאנשים שמסרו את חייהם בשביל העם והארץ, ונלמד מהם". ועם יום של "הבה נבכאה הבה" באמת קשה ומכאן הצביעות.
[ליצירה]
אם אשכחך ירושלים
המפגש הראשון שלנו בשיר של הדס, עם "עלייתנו" לפוסט-ירושלים שלה, הוא עם המילה "פסולת". זה משקף לדעתי את תוכן כל השיר. נראה לי שהפסולת "סודקת" את הרחובות, כיוון שאין אלה סתם רחובות, אלא *רחובות ירודשלים*, מהם היינו מצפים להיות כליל השחמות והיופי. כל השיר הוא על הסדק הזה, לפי המעט שהבנתי. העליבות, הפסולת, ההתפוררות, ה"קולות הגרוניים" (השכונות הערביות של ירושלים?) חתולי הרחוב וכו'. לא לזה אנו כמהים כשאנחנו מתפללים על ירושלים. ירושלים היא מושג, סמל, מושא לכמיהה של דורות על דורות, והדס מציגה, כך נראה לי, את החלום מול שברו העכשוי.
תסתכלו גם על הכותרות של החלקי השיר - מה יש לנו במקום עליה לרגל, במקום ניסוך המים. (אני לא יודעת מה זה "זימון", אך מניחה שזה גם קשור לעבודת המקדש באופן כלשהו). ולכן "...לשמך/ הכמו-מובס כמו-דהוי". עצוב.
תגובות