[ליצירה]
(אחרי קצת מחשבה:)
מעניין אם זה חייב להיות ככה. הנרקיסיזם הזה שמאפיין "אומנים":
"אני ארשה לעצמי להתמוטט, להתפרץ, להתנפץ, לשקוע, כי אני מיוחד - אני אומן אני. יש לי מצבי הרוח המקודשים שלי . שבד"כ באים עם המוזה הקדושה שלי. אשתי יקירתי, את צריכה להבין את זה - סך הכל התחתנת עם *אומן*, משורר, לא סתם אדם. זה מחייב. וודאי תהיי אסירת תודה לי שאני מקריב אותך, והורס אותי, בשם ה"אומנות"!"
ובקשר לילד - קראתי ספר שקוראים לו "הדרמה של הילד המחונן", שמדבר על הטרגדיה האישית של ילדים רגישים וחכמים שמפנימים מאוד את הציפיות מהם וממלאים אותם בדייקנות, ותוך כדי כל מאבדים את עצמם. ומשלמים את המחיר בהמשך החיים, בגדול...
[ליצירה]
הגהה דחופה - 770!!! (לא 707!!!)
אז מה, זכית להכיר את הרבי פנים אל פנים? אני בהחלט מקנאת בך. אני בין אלה שלא זכו...
שתי הערות:
לגבי המבנה - תקצר קצת (הרבה). אם אתה רוצה שאנשים יקראו, זאת אומרת. אם תשים לב, יש ביטויים רבים שחוזרים על עצמם, ויותר מפעם אחת...
ולגבי התוכן - הרבי לא "עזב", לא אותך ולא אף אחד. ככתוב בזוהר הקדוש, שצדיק אחרי פטירתו "אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" - נמצא בכל העולמות (כולל העוה"ז הגשמי), נמצא במובן של מלווה, משפיע וכו' - יותר מבחייו. בגלל זה יום ההילולא של צדיק הוא יום של שמחה. ואתה עדיין יכול לקבל הדרכה וכו' דרך ה"אגרות קודש". ולהתקשר לרבי ע"י לימוד שיחותיו הקדושות, קיום הוראותיו והליכה בדרכיו. אף אחד לא "עזב"!!!
תגובות