[ליצירה]
עצוב וכואב. ועם זאת מעורר תהיות על דמותה של האם. למה בחלום היא תראה פסיבית? ומה זה אומר על האדם שהיתה? (אני לא יודעת אם זה חוסר רגישות, אם כן אז סליחה)
[ליצירה]
טל - סיפור יפיפה פיוטי וכובש! (לפעמים התיאורים קצת מתארכים ומסרבלים מדי לטעמי, אבל הסה"כ מקסים)
אהבתי מאוד את הצורה הכל כך מדוייקת שבה את מתארת תהליכים בנפש - ברגישות ובתובנה.
אניהה לעצמי אם זה חייב להיות כך - האובדן של המגע עם הנקודה הפנימית, עם המעיין הפנימי, עם ה"כנפיים". האם יצירה לדעתך חייבת לבוא מתוך תהום, האם זו תמיד חייבת להיות זעקה נואשת?
זה נכון שכאב נותן כוחות של "בעירה" פנימית. אך האם אושר חייב להוביל לדעיכה? - ואולי הוא יכול לתת כנפיים מסוג אחר? אולי יש יופי אחר, אנרגיות שנובעות ממקום אחר, שמגיעים אליו דווקא כשהנפש פנויה מהתנפצויות מרסקות?
הכמיהה הרי לעולם תהיה שם - עד אנסוף. עד הגאולה האמיתית והשלימה. כי הגעגוע שלנו שאוב מעולם פנימי יותר, מן הנשמה הטהורה שלנו שנחצבה מכסא הכבוד, שהיתה אחת עם האור האלוקי עצמו - וזה כזה אור שהעולם הלא-גאול לעולם לא יוכל להכיל. ואני מאמינה שהגעגוע לשם טבוע בנו, איפהשהוא בלא-מודע. ואם מתחברים לשם - אני מאמינה שגם הכמיהה והאש הפנימית יבואו ממקום יותר עמוק, יותר מזוכך, יותר אמיתי.
[ליצירה]
תגובות