[ליצירה]
אצלי זה יצר רושם שהכל קרעים, פיסות בד שלא קשורות אחת לשניה.. כאילו גם החלון זה איזה חתיכת דגל, עקומה וקטועה, שמצטרפת לדגלים החשוכים האחרים כדי לשאול "נו, אז מה המשמעות של כל זה עכשיו?"
[ליצירה]
אולי זה על מאבק זהויות. האדם מנסה לרכוס את עצמו (אין המשך לבגד...)
אני לא רואה כאן שום דבר מפחיד. צורת הגוף מזכירה לי אדם מבוגר (ולא רזה במיוחד), יומיומי כזה, לבוש בחום סטנדרטי. ונראה שמתחולל אצלו מאבק בין הצד המואר לצד האפל - ובינתיים הוא בעצם פרום, פרוץ.
איזה יופי!
[ליצירה]
לא, היא לא גאה בך. ו-לא. הבכי והצעקות הן לא "מאנטרה עילגת" והיא לא "שחקנית גרועה". ו-לא, היא גם לא רוצה ש"תכיל את חייה בדקה או שתיים". כאילו אפשר. לא מעניין אותה כמה ליטרים של דמעות ובאיזו טמפרטורה כן או לא שפכת בשעה שביצעת את הפקודה הלא חוקית, פקודת השמד והחורבן, ועקרת אותה מכל מה שהיה חייה עד עתה.
חייל, שוטר, לפחות על טטמטם את המצפון.
(דרך אגב, לקטע עדיף לקרוא "עובר מסך", לא?)
[ליצירה]
לא מסכימה עם ההערה בסוף. *כל* שיר טוב חייב להכיל "קריצה"? חייב שתהיה בו אפשרות מרומזת של הפוך-על-הפוך? - זה מתאים לתרבות הצינית שלנו. אנחנו כל כך מודעים לעצמנו, עד שגם אם אנחנו מצליחים להתחבר לרגש, זה חייב להיות עם פתח מילוט - עם חיוך כזה קטן וציני מהצד...
[ליצירה]
מעניין ויפה.
בבית הראשון, את דוממת בגלל שהכנסת הרבה מדי לתוך הקופסה, חלקים גדגולים מדי של עצמך שנעלת מעצמך? או בגלל שנחנקת מהצורך להחביא כ"כ הרבה?
אהבתי את הניגוד בין הקופסא ההולמת ובינך הדוממת...
תגובות